📚 כל השיעורים

🍭 גדול מיציאת מצרים

הנביאים ראו מראש את קיבוץ הגלויות, את המעברות ואת פליטי החרב, וקראו לו הנס הגדול מכולם

פרק א · משהו גדול יותר

🌅 יש דבר גדול מיציאת מצרים?

יציאת מצרים.

עשר המכות. קריעת ים סוף. עם שלם יוצא מעבדות לחירות.

אנחנו מזכירים אותה כל יום, בבוקר ובערב. האם ייתכן שיהיה משהו גדול ממנה?

הנביא ירמיהו אומר: כן.

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כג, ז–ח).

יבוא יום, אומר הנביא, ויציאת מצרים כבר לא תהיה הדבר שבו נשבעים. יהיה משהו גדול יותר: ה' יביא את בניו הביתה.

ושימו לב: הפסוק מונה שני מקומות בנפרד. "ארץ צפונה" לחוד, ו"כל הארצות" לחוד. מי היא ארץ הצפון הזאת? שאלה שכדאי לשמור בלב.

הדברים מסודרים בספרו של הרב שמואל אליהו, "הנבואות שמתקיימות". נעבור יחד על כמה תחנות: שלבי הגלות, ושלבי הקיבוץ.

הנס הגדול מכולם לא קרה לפני אלפי שנים. הוא קורה מול עינינו.

ירמיהו מתנבא שיבוא יום שבו יציאת מצרים תיזכר פחות מקיבוץ הגלויות.

פרק א · משהו גדול יותר

🌍 מתי מספר בגויים

לפני הקיבוץ באה הגלות. וגם עליה דיברה התורה מראש:

"וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה" (דברים ד, כז).

לא צריך להסביר איפה זה התקיים. אלפיים שנה של רדיפות והריגות, עד שנשארו מעט יהודים.

אבל יש גם שואה אחרת. שקטה.

שואה רוחנית. היא קורית היום בארצות הברית, ובאירופה המצב חמור לא פחות. פעם התחתנו שם עם גויים כ-17%, והיום 58% מהיהודים שגרים שם. מעטים מבקרים בישראל, וההתבוללות הולכת ומעמיקה.

בארץ התמונה הפוכה. יש עלייה גדולה, ויש הרבה מאוד אנשים שמתחזקים, גם בקרב החילונים. הציבור כולו, בסך הכול, עולה. בארץ שומרי המצוות מתקרבים לשלושים אחוז, ושם המספר נמוך הרבה יותר.

בחוץ — עם שהולך ונמס. בבית — עם שהולך ומתחזק.

הנבואה על פיזור ישראל ועל המעט שיישאר התקיימה בשפע, גם בגוף וגם ברוח.

פרק ב · אוהלים וגדרות צאן

🚢 הקיבוץ הראשון

איך יתחיל הקיבוץ?

אפשר היה לחשוב: יהודים ישירו ויעלו בשמחה, אחד אחד, בבחירה חופשית.

בפועל, ההתחלה הייתה אחרת.

הקיבוץ הראשון היה של אנשים שלא בדיוק חפצו לבוא לארץ. הם באו כי לא מצאו מקום אחר. אחרי השואה, אחרי כל מה שעבר עליהם, לא היה להם לאן ללכת.

וגם להיכנס לא היה פשוט. השערים היו נעולים בגזירות "הספר הלבן", ורבים לא הורשו לבוא.

זו ההתחלה. לא שירה — בריחה. לא חגיגה — הצלה.

אבל גם זה כתוב. וגם זה חלק מהנס.

הגל הראשון של הקיבוץ היה של אנשים שלא בדיוק בחרו לבוא, אלא לא מצאו מקום אחר.

פרק ב · אוהלים וגדרות צאן

⛺ אוהלים כימי מועד

יש פסוק יפה בהושע:

"וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד" (הושע יב, י).

מה זה "כימי מועד"?

כמו ביציאת מצרים. אז יצאו ממצרים וישבו בסוכות, באוהלים. וכך, אומר הנביא, יהיה שוב: כשתצא מהגלות — תשב באוהלים.

איפה זה היה?

מחנות קפריסין. המעברות. ממש כך. כשעלו לארץ בהתחלה, גרו באוהלים ובפחונים, בתנאים קשים מאוד.

מי שגר אז באוהל במעברה לא ידע שהוא מקיים נבואה בת אלפי שנים.

אבל ה' ידע. וכבר אז, באמצע הקושי, הוא הבטיח: "עוד אושיבך".

הושע ניבא שעם ישראל ישוב לשבת באוהלים כמו ביציאת מצרים — וזה התקיים במחנות ובמעברות.

פרק ב · אוהלים וגדרות צאן

🐑 כצאן בצרה

את הפסוק הבא שרים אפילו בשיר:

"אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ, קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה" (מיכה ב, יב).

מה זה "כצאן בצרה"?

גדרות של צאן. מקום צפוף ומגודר, שמכניסים לתוכו עדר.

מוזר לכתוב כך על קיבוץ הגלויות. ובכל זאת — כך זה היה. בעלייה הגדולה של שנות החמישים ישבו במעברות. מחנות צפופים, תקועים, שנראו ממש כמו גדרות צאן.

היום, ברוך ה', המצב אחר. כשהגיעה העלייה הגדולה מרוסיה, זה כבר לא היה כך. כל אחד הגיע כמעט ישר לבית.

הנביא לא הסתיר את הקושי. הוא תיאר אותו בדיוק.

וגם בתוך הגדר הצפופה — היד שאוספת היא יד של רועה אוהב.

מיכה ניבא שה' יקבץ את ישראל "כצאן בצרה" — והמעברות של שנות החמישים נראו בדיוק כך.

פרק ג · פליטי החרב

🔥 ארץ משובבת מחרב

פסוק ביחזקאל:

"מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד, בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב, מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד, וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם" (יחזקאל לח, ח).

"ארץ משובבת מחרב" — ארץ שמתיישבת מפליטי חרב.

למי קוראים פליטי חרב? למי שנמלט מהחרב.

ומי הגיע לכאן? שארית הפליטה. שרידי השואה. אחרי מלחמה נוראה, מי שבא לארץ היו ממש פליטי חרב.

אלפי שנים לפני שזה קרה, הנביא כבר ראה אותם יורדים מהאוניות.

ה' לא רק ידע מה יקרה. הוא הכין להם בית.

יחזקאל ניבא שבאחרית הימים תתיישב הארץ בפליטי חרב — ואלה היו שרידי השואה.

פרק ג · פליטי החרב

⛰️ הרים שהיו חורבה תמיד

נמשיך באותו פסוק, מילה אחר מילה.

"מקובצת מעמים רבים" — יש כאן קיבוץ מעמים רבים. לא מארץ אחת. מכל קצוות תבל.

"על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד" — ארץ ישראל עצמה הייתה חורבה. שממה. במשך כל שנות הגלות היא חיכתה ולא נבנתה.

"והיא מעמים הוצאה" — ה' הוציא את עם ישראל מתוך העמים. מבין האומות.

ומה יהיה בסוף?

"וישבו לבטח כולם."

שלושה דברים בפסוק אחד: עם מפוזר, ארץ חרבה, ופגישה ביניהם.

הארץ חיכתה לעם, והעם חיכה לארץ. ואז ה' הפגיש ביניהם.

הנבואה מתארת עם שהוצא מבין העמים אל הרים שהיו חרבים תמיד, ובסוף ישבו לבטח כולם.

פרק ד · לשבת לבטח

🛡️ לבטח? עם כל המלחמות?

ועכשיו שאלה קשה.

"וישבו לבטח כולם"? אנחנו מלאים מלחמות. אזעקות, פיגועים, חרדות. איזה "לבטח" יש כאן?

התשובה: בסופו של דבר.

המלחמות לא פוסקות, נכון. יש פחדים, ויש טראומות. אבל בסופו של דבר, ה' שומר. ומי שמסתכל על התמונה כולה רואה נס.

ומה בחוץ? שם אנשים לא מדווחים על הכול. בניו יורק, למשל, יורים פתאום ברחוב, ולא עושים מזה עניין. שם לא כל אחד מסתובב עם נשק. ואם מסתכלים בכנות — האם באמת יותר בטוח שם?

כדאי לזכור גם את זה: גם בעולם שכולו סערה, ה' הבטיח לשמור על עמו בארצו.

הביטחון של הארץ הזאת לא בא מהשקט. הוא בא מההבטחה.

גם בתוך המלחמות, בסופו של דבר עם ישראל בארצו שמור, והביטחון כאן גדול מבחוץ.

פרק ד · לשבת לבטח

🏔️ בהר ציון תהיה פליטה

שני נביאים אומרים כמעט אותן מילים.

יואל: "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה'" (יואל ג, ה).

עובדיה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה א, יז).

פליטה. לא סתם עלייה — מנוסה.

מסופר על החפץ חיים שהוא פחד מאוד מהפסוק הזה. הוא רצה מאוד שעם ישראל יבוא לארצו בטוב. ופחד שהמילים "בהר ציון תהיה פליטה" אומרות משהו אחר: שיברחו לכאן מחמת מצב קשה מאוד, מרעה נוראה.

וזה קרה.

אבל הפסוק לא נגמר בפליטה. הוא ממשיך: "והיה קודש". ה' עזר, והושיב את ארץ ישראל.

גם מתוך הבריחה, ה' בונה קדושה.

החפץ חיים פחד שהקיבוץ יבוא מתוך בריחה ולא בטוב — וזה מה שקרה.

פרק ד · לשבת לבטח

🏛️ וגנותי על העיר הזאת

ועוד סיפור, שנמסר בשם החפץ חיים.

היו שנבוכו מאוד. מה יהיה? מה יעלה בגורל ירושלים?

שאלו את החפץ חיים, והוא ענה בפסוק אחד:

"וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ" (ישעיהו לז, לה).

על ירושלים.

לא תוכנית. לא ניתוח של מצב. פסוק.

ה' עצמו מגן על העיר שלו.

כשאין תשובות, יש הבטחה. וההבטחה הזאת מחזיקה כבר אלפי שנים.

מסופר שהחפץ חיים, כששאלו אותו מה יהיה, ענה בפסוק "וגנותי על העיר הזאת להושיעה".

פרק ד · לשבת לבטח

🏡 רק בארצנו הקדושה

האדמו"ר מקלויזנבורג, אחרי כל מה שעבר, אמר כך:

אין מקום בעולם לחיות ולהתחזק בין הגויים. רק בארצנו הקדושה, שבה הבטיח לנו הקדוש ברוך הוא:

"וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה).

וחז"ל מדייקים במילה אחת:

"בְּאַרְצְכֶם אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח, וְאֵין אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח חוּצָה לָהּ" (תורת כהנים, בחוקותי).

בארצכם — לבטח. בחוצה לה — לא.

כל מה שמנסים לטעון אחרת, הוא פלפול.

גם היום, כשמסתכלים על הפחד שיש ליהודים בצרפת ובמקומות אחרים, רואים את הדברים מתקיימים.

הבטחון שה' הבטיח לא תלוי בצבא ולא בחומות. הוא תלוי במקום — בבית.

האדמו"ר מקלויזנבורג לימד שרק בארץ ישראל הבטיח ה' ישיבה לבטח, ולא בחוצה לה.

פרק ה · העץ שחזר לאדמה

📜 כל הנביאים מתנבאים על זה

למה דווקא קיבוץ הגלויות?

הגאון אומר: כל הנביאים כולם מתנבאים לקיבוץ גלויות. זה הסימן הגדול ביותר.

סימן למה?

לאהבת ה' לבניו.

אבא שהבנים שלו התפזרו בכל העולם, ועכשיו הוא אוסף אותם הביתה, אחד אחד. מכל הארצות. מהצפון, מהדרום, מהמזרח ומהמערב.

וכך אומר הנביא:

"וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, טז).

"בנים". לא עבדים, לא נתינים. בנים.

ומסופר על אחד מגדולי הצדיקים שהיה דורש את מה שאומרים בתחנון של שני וחמישי, "הראנו עוד לטובה": יש עוד לטובה. עוד לפני שבא המשיח, כבר יש טובה גדולה שאפשר לראות.

כל עולה שיורד מהמטוס הוא עוד בן שחזר לחיק אביו.

קיבוץ הגלויות הוא הסימן הגדול ביותר לאהבת ה' לבניו, ולכן כל הנביאים מתנבאים עליו.

פרק ה · העץ שחזר לאדמה

🌳 העץ העקור

ועכשיו התשובה העמוקה. למה זה גדול יותר מיציאת מצרים?

כי מכאן הכול מתחיל.

חשבו על עץ.

עץ עקור — מונח על האדמה, השורשים באוויר. שום דבר לא מצליח לו. הוא לא פורח, לא נותן פרי.

אבל כשנוטעים אותו באדמה — שם מתחיל כל השפע.

כך אמרו בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" (שמות טו, יז). לא רק להביא. לטעת.

בחוץ לארץ עם ישראל כמו עץ עקור. כל מה שעושים שם — לא באמת מצליח לפרוח.

כשמגיעים לארץ — זו נטיעה. ומשם הכול נמשך ומשתפר.

ולכן, אחרי כל הנביאים, הדבר הנפלא ביותר הוא שיבת האחים המקובצים, וכל ההמשך הוא תולדה ישירה שלו.

קיבוץ הגלויות הוא לא סוף הסיפור. הוא השורש שממנו יצמח כל השאר.

בחוץ לארץ עם ישראל כמו עץ עקור; כשניטע בארצו, הארץ היא השורש לכל השפע.

פרק ה · העץ שחזר לאדמה

🌱 למה שמים את יציאת מצרים בצד

עכשיו אפשר לחזור לפסוק שפתחנו בו.

"חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו כג, ח).

למה זה יותר גדול מיציאת מצרים?

ביציאת מצרים היו ניסים ונפלאות. מכות, ים שנקרע, מן מהשמיים. בקיבוץ הגלויות של ימינו, לכאורה, לא ראינו דברים כאלה.

אבל הגודל לא נמדד בכמה מרעיש הנס.

הביאה לארץ מביאה את הכול. היא השורש לכל הטוב. ולכן יציאת מצרים תעבור לצד, וזה יהיה העיקר — כי בו רואים את השורש שממנו יצמחו כל הטובות.

ויש עוד הרבה מה להעמיק בזה. ועוד נזכה, בעזרת ה', לראות ניסים ונפלאות.

מי שפוקח עיניים רואה: הנס הגדול מכולם כבר התחיל. ואנחנו חיים בתוכו.

יציאת מצרים תעבור לצד, כי בקיבוץ הגלויות רואים את השורש לכל הטוב.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: גדול מיציאת מצרים