📚 כל השיעורים

🍭 תחיית המתים של הלב

סיפורו של אברך שגילה בימי בין המצרים, מתוך דברי הרב שמשון פינקוס, את עבודת הלב: להרגיש את הקשר עם ה' ולכאוב את כאב החורבן

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · חלל בלב

📖 אברך מן השורה

בימי בין המצרים הובא בשיעור סיפור יפה, שכותרתו "סיפור תחיית המתים". הוא מופיע בסוף קונטרס בשם "על חומותייך ירושלים", וכתוב בגוף ראשון, מפי אברך בן עלייה.

וכך הוא מספר: הייתי אברך צעיר מן השורה. ברוך ה', למדתי בהתמדה, ובחסדי ה' גם הצלחתי בלימוד. אבל בעומק הלב לא הרגשתי טוב. חשתי חלל בעולמי.

עם כל מצוות התורה הסתדרתי. רק עם מצוות אהבת ה' הסתבכתי. מה המשמעות שלה? שאלתי את עצמי, שאלתי את חבריי ואת בני משפחתי, והפרח הזה לא צמח אצלי בשום ערוגה.

הרגשתי שאין כאן רק ליקוי קטן בנקודה אחת, אלא שמשהו יסודי חסר לי בחיים. התחושה הזאת הייתה עמוקה ועזה.

ואז, בראש חודש אב, הגיע הרב שמשון פינקוס זכר צדיק לברכה לדבר בכינוס, סמוך לכולל שבו למד. הקדוש ברוך הוא נתן בלבו לסגור את הגמרא וללכת לשמוע. בתחילה היה קשה לו להתרכז, ראשו היה טרוד בעניינים אחרים. אבל פתאום חדרו אליו המילים, ופיזרו את ענני הערפל.

אפשר ללמוד בהתמדה ולקיים מצוות, ועדיין להרגיש שמשהו יסודי חסר בלב.

פרק ב · המועד שאבד

💧 את תשעה באב איבדנו

הרב פינקוס הרים את קולו בהתרגשות גדולה, ודבריו הרעישו את הלבבות. וכך אמר: מבין מועדי השנה יש לנו את כולם, רק אחד איבדנו: תשעה באב. אותו אין לנו היום.

אפשר לטוות ציצית במכונה, לקנות לולב, לבנות סוכה, להדליק נרות בחנוכה, לאכול מצה בפסח ולצום ביום כיפור. אבל לתכנת מכונה שתבכה, אי אפשר.

רוב שומרי התורה היום מסתפקים בשייכות מסוימת לקדוש ברוך הוא: בשעת התפילה, בשמירת השולחן ערוך, בהשתדלות לקיים מצוות. אבל היכן הקירבה? מגיעים לחוסר אכפתיות, כאילו החורבן וצער השכינה אינם עניין שלנו.

בתשעה באב מתגלה מצבו האמיתי של הלב של כל אחד מאיתנו: כמה שייכות אמיתית יש לנו לריבונו של עולם.

הקשר בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא נמשל לקשר שבין איש לאשתו. כך גם נאמר בשם הרב פינקוס, שהיהדות היא כריתת ברית עם הקדוש ברוך הוא. כריתת ברית פירושה חיים משותפים. בנישואין, כשהבעל סובל, האישה סובלת איתו. לקדוש ברוך הוא אכפת מאוד מה שקורה לנו. השאלה היא: האם גם לנו אכפת מה שכביכול קורה לו?

את כל המועדים אפשר לקיים במעשה; לבכות על החורבן אפשר רק מתוך לב שמרגיש.

פרק ב · המועד שאבד

🕯️ כאלמנה

העבודה המוטלת עלינו בתשעה באב, אמר הרב פינקוס, היא להכניס לתוך לבנו את היחס, את הקשר ואת האכפתיות כלפי ריבונו של עולם. רק כך נוכל לחוש בצער החורבן ולהתאבל עליו כראוי. זה התוכן המיוחד של היום: לכאוב את כאבו כביכול של ה', ולהזיל דמעות של געגועים לקשר מושלם עם אבינו האהוב שבשמיים. בכי כזה מקרב את האדם מאוד לבורא עולם.

עיקר העבודה הוא להכניס את הקדוש ברוך הוא לעולמנו, וליצור כלפיו יחס חי, כמו בין אדם לחברו. רק כך אפשר להגיע לאמונה, לאהבה וליראה. כשה' מורגש אצלנו באופן מוחשי, אפשר לאהוב באמת, בבחינת "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים".

וחורבן בית המקדש הוא אובדן הקשר המוחשי, המיוחד והאישי שלנו עם ה'. על אובדן זה אנו יושבים על הרצפה ובוכים בכי מר, מתוך לב שבור. כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי": אין איש מת אלא לאשתו. האישה נעשית אלמנה, עם כל המשמעות הכואבת של המושג. וכך ממש: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד... הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".

חורבן הבית הוא אובדן הקשר המוחשי והאישי עם ה', ועליו אנו יושבים על הארץ ובוכים.

פרק ג · לחיות את בורא עולם

🌱 חיי השתנו

הדברים חדרו עמוק לתוך לבו של האברך. מאז, הוא מספר, העיר הקדוש ברוך הוא את עיניו. הוא התחיל להשקיע בעבודת הלב, מלבד עבודת הראש והמוח. התחיל לחיות ולחוות את עבודת ה', ולא רק להגדיר אותה ולחשוב עליה.

הוא התחיל לחוש את נועם קרבת ה', את אהבתו ואת יראתו. להרגיש את כל החסדים הרבים שה' עושה בשבילו. להתבונן בכל המתנות הטובות שהוא מקבל, להודות עליהן, ועל ידי זה להרגיש את טובו ואת אהבתו הגדולה. הרב פינקוס הזכיר שדי שנתבונן ביופי הנפלא שבעולם, ונחשוב איזה עולם מלא חן ה' ברא בשבילנו, ונודה על כל הדברים הטובים.

האברך לימד את עצמו לחיות, לנשום ולהרגיש את נוכחות אביו שבשמיים. להרגיש ששאיפתו ושמחתו הן בקיום רצונו, "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב", ושהתורה היא עצם מעצמו ובשר מבשרו. "חיי השתנו", הוא כותב. "הרב פינקוס חולל בי תחיית המתים של ממש".

יהי רצון שנזכה גם אנחנו לתחיית מתים כזאת: לחיות את בורא עולם, ובימים אלו לכאוב את כאבו על החורבן.

מי שמתבונן בחסדי ה' ומודה עליהם, מתחיל לחוש את נוכחותו ואת אהבתו בכל רגע.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: תחיית המתים של הלב