📚 כל השיעורים

🍭 שמונה שקלים או עשרים ושלושה

שאלת כרטיס האוטובוס כפתח לעיון הלכתי: ממי גוזלים, מכס ודינא דמלכותא, ומתי הערמה מותרת ומתי היא אסורה

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · החידה של הנסיעה

🧭 הלכה בדרך

השיעור הזה נאמר בתחילת חודש אלול, כשהלימוד הסדיר עוד לא חזר למסלולו. הרב בחר לפתוח בסיפורים מן החופש, ובאחד מהם במיוחד: נסיעה פשוטה באוטובוס.

לכאורה, מה כבר יכול לקרות בנסיעה באוטובוס? עולים, מתקפים, יושבים, יורדים. אבל דווקא שם, בתוך הדבר הכי רגיל, הסתתרה שאלה הלכתית עמוקה. היא נוגעת באיסור גזל, בדינא דמלכותא, ובשאלה הגדולה מתי מותר לחפש פתרון הלכתי "חכם" ומתי הוא נעשה עקיפה של רצון התורה.

זו גם דרך הלימוד של השיעור כולו. הרב אינו מתחיל מן הסוגיה הכתובה, אלא מן החיים, ומשם עולה אל הגמרא, הרמב"ם והפוסקים. התלמידים מתבקשים לחשוב בעצמם, להציע פתרונות, ולבדוק אותם. כך ההלכה אינה נשארת בספר, אלא נעשית כלי להסתכל דרכו על כל צעד ביום. ואדם שמתרגל לשאול בכל מצב "מה ההלכה אומרת כאן", נעשה אדם ישר יותר.

שאלות הלכתיות מתעוררות דווקא ברגעים הרגילים של היום יום, ומי שמתרגל לשים לב אליהן לומד לחיות עם התורה.

פרק א · החידה של הנסיעה

🚌 הלוך בשמונה, חזור בעשרים ושלושה

השיעור נפתח בחודש אלול, בסיפור מן החופש. הרב נסע לבקר ביישוב קטן מעבר לביתר עילית, ובדרך התעוררה שאלה הלכתית מעניינת מאוד. הוא פספס את האוטובוס הישיר מירושלים, ולכן נסע בשלושה שלבים: נסיעה בתוך ירושלים, אחר כך אוטובוס לביתר עילית, ומשם אוטובוס נוסף אל היישוב.

שיטת התשלום, כפי שהוסברה בשיעור, הולכת לפי מרחק. נסיעה של עד חמישה עשר קילומטר עולה שמונה שקלים. נסיעה ארוכה יותר עולה יותר. ובנוסף יש "מעבר": מי שעולה לאוטובוס נוסף בתוך תשעים דקות מהתיקוף הראשון, אינו משלם שוב, כל עוד המקטעים בטווח המחיר ששילם.

כל אחד מן הקטעים בהלוך היה קצר מחמישה עשר קילומטר. ולכן כל הדרך, משלושה אוטובוסים, עלתה שמונה שקלים בלבד.

בחזור היה אוטובוס ישיר מן היישוב לירושלים. הקו הזה ארוך בהרבה מחמישה עשר קילומטר, ולכן המחיר עלה. וכשהגיע לירושלים ועלה לאוטובוס עירוני, המעבר לא חל, ושילם שוב. סך הכל: עשרים ושלושה שקלים. אותה דרך, אותו אדם, ופי שלושה במחיר. ומכאן מתחילה השאלה ההלכתית.

אותה נסיעה בדיוק עלתה בכיוון אחד שמונה שקלים ובכיוון השני עשרים ושלושה.

פרק א · החידה של הנסיעה

🤔 שלושה שלבים של "חכמה"

התלמידים התבקשו לחשוב: איך היה אפשר לשלם שמונה שקלים במקום עשרים ושלושה? הרב בנה את השאלה בשלבים.

שלב ראשון: האוטובוס הישיר עובר דרך יישוב באמצע הדרך. אילו ירד שם, ועלה על אוטובוס אחר להמשך, היה כל קטע קצר מחמישה עשר קילומטר, והמעבר היה מכסה את הכל. כך המערכת עובדת, ואין כאן שום תרגיל. זה מקביל בדיוק למה שקרה בהלוך.

שלב שני: ולמה לרדת? אפשר להישאר באותו אוטובוס, לשלם רק על הקטע הראשון, ואחרי כמה תחנות לגשת שוב למכשיר ולתקף מחדש, כאילו הייתה כאן נסיעה חדשה. לפי מה שתואר בשיעור, המכשיר מאפשר לתקף שוב אחרי כמה תחנות, משום שאינו יכול לדעת אם אדם מתקף בשביל עצמו או בשביל בן משפחה.

כאן השאלה כבר חדה. המכשיר מאפשר. הנהג אולי אינו שם לב. אבל האם זה מותר? האם יש כאן גזל? והאם מה שמותר בשלב הראשון, כשאדם באמת יורד ועולה, נעשה אסור כשהוא נשאר על הכיסא? כדי לענות, צריך ללמוד כמה יסודות.

השאלה אינה אם המכשיר מאפשר, אלא אם מותר לעשות זאת על פי ההלכה.

פרק א · החידה של הנסיעה

🔍 מה ההבדל בין השלבים?

לפני שנכנסים ליסודות, כדאי לחדד את ההבדל בין השלבים, כפי שהשיעור מציב אותו.

בשלב הראשון, אדם שיורד באמצע הדרך ועולה על אוטובוס אחר עושה בדיוק מה שהמערכת קבעה. החברה החליטה שמחיר נקבע לפי קטעים, ושמעבר בתוך זמן מסוים אינו מחייב תשלום נוסף. מי שנוסע בשני קווים נפרדים משלם מה שנדרש ממנו. זה מה שקרה לרב בהלוך, ואיש לא יראה בזה תרגיל.

בשלב השני, האדם נוסע נסיעה אחת ארוכה, באותו אוטובוס ובאותו כיסא. אבל הוא מתקף כך שהמערכת תחשוב שאלה שתי נסיעות קצרות. המחיר שהחברה קבעה לנסיעה כזו גבוה יותר, והוא משלם פחות ממנו.

האם יש כאן הבדל מהותי, או שהכל אותו דבר? מצד אחד, המכשיר עצמו מאפשר את זה. מצד שני, האדם יודע היטב מה החברה קבעה לנסיעה שהוא נוסע בפועל. כדי להכריע, צריך לברר שלוש שאלות: מול מי הנוסע עומד, האם יש כאן גזל, ומתי תחבולה הלכתית היא לגיטימית. אלה הנושאים של המשך השיעור.

בשלב הראשון האדם משתמש בכללי המערכת כפי שהם; בשלב השני הוא מציג נסיעה אחת כאילו היו שתיים.

פרק ב · ממי גוזלים?

🏢 ממי אני לוקח?

השאלה הראשונה פשוטה לכאורה, אבל יש לה השלכות גדולות: אם אדם נוסע שלא כהלכה, ממי הוא לוקח? מן החברה שמפעילה את הקו, או מן המדינה?

בשיעור נאמר שהפוסקים דנו בזה הרבה בשנים האחרונות, ולפי הדעה העיקרית שהובאה, הכל נחשב מול החברה. הובא גם שבית המשפט קבע בזמנו שהמדינה משלמת לחברות תמריצים, אבל אינה שוכרת אותן כעובדים שלה. החברות עובדות בפני עצמן.

המשל: אדם הזמין אוטובוס מחברה פרטית לטיול, ושילם. מישהו שכח באוטובוס משקפיים, והם אבדו. האם יוכל לתבוע את מי שהזמין את האוטובוס? ברור שלא. הוא שילם לחברה, אבל הנהגים אינם הפועלים שלו. אם התרשלו, החברה אחראית, לא המזמין.

כך גם כאן. המדינה משלמת חלק מן העלות, אבל הנוסע נוסע עם החברה. ולכן מה שהחברה מרשה, או מה שהיא נוהגת בו בפועל, הוא קובע. ואם אדם היה לוקח מן המדינה, מה שהחברה אומרת לא היה מועיל. ההבדל הזה מכריע בכמה מקרים מעשיים.

רבים מן הפוסקים בשנים האחרונות נקטו שבנסיעה באוטובוס האדם עומד מול החברה המפעילה.

פרק ב · ממי גוזלים?

🛒 עגלה בלי תינוק

דוגמה מעשית שהובאה: אדם מבוגר עולה לאוטובוס עם עגלת ילדים, ובתוכה לא ילד אלא קניות מן השוק. לפי מה שנאמר בשיעור, תקנות משרד התחבורה קובעות שמזוודה פטורה, אבל עגלה שאין בה ילד חייבת בתשלום, משום שהיא תופסת מקום ומפריעה.

ובפועל? אם תשאל את הנהג, הוא יאמר: אין צורך לשלם. אם תפנה לחברה, ייתכן שאפילו לא יכירו את התקנה. הם אינם גובים, ואיש אינו מעיר על כך. מבחינתם, אין כאן שום בעיה.

וכאן נכנס היסוד הקודם. אילו היה האדם עומד מול המדינה, מה שהחברה אומרת לא היה מועיל. אבל אם הוא עומד מול החברה, והחברה מוותרת, זו זכותה המלאה. הרב אמר שראה פוסקים שכתבו כך: כיוון שהחברות אינן מחייבות לשלם על העגלה, אין חובה לשלם.

וגם עגלת שוק פתוחה, אמר הרב בהסתייגות, ייתכן שלפי החוק חייבת בתשלום. הוא לא היה בטוח, ואמר שיבדוק. הדברים הובאו כדי להבין את היסוד, ולא כפסק הלכה. מי שצריך לדעת למעשה, ישאל את רבו.

יש פוסקים שהקלו בתשלום על עגלה, כיוון שהחברות בפועל אינן גובות; הדברים נאמרו כעיון ולא כהוראה.

פרק ב · ממי גוזלים?

📜 גזל הגוי וחשבון היובל

לפני שממשיכים, צריך לזכור יסוד: אסור לגזול, ואסור לגנוב, מכל אדם. גם גזל הגוי אסור מן התורה. איפה זה כתוב?

התורה מדברת על יהודי שנמכר לעבד לגוי, ואומרת: "וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ". כשהוא נגאל, צריך לחשב בדיוק כמה שנים נשארו עד היובל, ולשלם לפי החשבון.

והרב המחיש את השאלה: למה צריך לחשב בדיוק? אפשר היה לעשות תרגיל. בזמן ההוא לא היה לוח שנה בכל בית. הגוי לא בדיוק יודע מתי היובל. תאמר לו שהיובל בעוד שנתיים, תשלם מעט, ותצא לחופשי. ובכל זאת התורה אומרת: לא. צריך לחשב עם הקונה בדיוק.

מכאן למדו שגזל הגוי אסור מן התורה, וכך פוסק הרמב"ם. וזה חשוב מאוד לענייננו: גם כשמדובר בחברה גדולה, בגוף ציבורי, או במי שאינו יהודי, אין שום היתר לקחת ממנו בתחבולה. השאלה היחידה היא מה נחשב לקיחה ומה אינו נחשב.

מן הפסוק "וחשב עם קונהו" למדו שגם גזל הגוי אסור, וכך פוסק הרמב"ם.

פרק ב · ממי גוזלים?

🍅 המבחן של הנהג

ועכשיו חוזרים למקרה שלנו. נניח שאדם היה שואל את החברה: אני עולה ביישוב ונוסע לירושלים. מותר לי לשלם שמונה שקלים, כי אעצור בדרך ואתקף שוב?

התשובה ברורה. כל אחד היה אומר לו: אדוני, על מה אתה מדבר? לאן אתה נוסע? לירושלים. אל תספר סיפורים. ואם הנהג היה רואה אותו יורד ועולה, או ניגש שוב למכשיר באמצע הנסיעה, הוא היה כועס עליו מאוד. כמעט היה זורק עליו עגבנייה, אמר הרב בחיוך.

מצד שני, אם ישאלו: האם בית משפט יכול לחייב אותו? כנראה שלא. הוא תיקף כמו שהמערכת מאפשרת. מה יעשו לו?

יש כאן שני מבחנים שונים. מבחן אחד: האם אפשר לתפוס אותי. מבחן שני: האם בעל הדבר מסכים. ההלכה אינה שואלת רק את הראשון. העובדה שאי אפשר לתבוע אדם בבית משפט אינה הופכת את מעשהו לישר. יש דברים רבים שהחוק אינו יכול לאכוף, והתורה בכל זאת אוסרת אותם. אדם שמחפש פרצה במערכת, כשהוא יודע היטב שבעליה אינם מסכימים, צריך לשאול את עצמו אם אינו נוגע באיסור גזל. וכדי לברר את זה עד הסוף, הרב עבר לנושא רחב יותר: הערמה בהלכה.

אם החברה הייתה כועסת לו שאלוה מראש, יש כאן סימן שהדבר אינו ביושר.

פרק ג · מכס ומסים

🛃 מבריח המכס

הגמרא דנה בשאלה: האם מותר להבריח את המכס? בזמנם היו מבריחים בכל מיני דרכים. למשל, לובשים כמה מעילים בקיץ, כדי לא לשלם עליהם מכס.

והרב סיפר את המעשה הידוע על אדם שעבר בכל יום את הגבול עם שני שקים. בכל יום חיפשו בשקים, ומצאו רק חול. כך במשך שנים. בסוף שאל אותו הפקיד: אגלה לך סוד, לא אעשה לך כלום, רק תגיד לי מה אתה מבריח? אמר לו: אופניים. כל יום באתי עם אופניים, וחזרתי ברגל.

הגמרא אוסרת להבריח את המכס. ואם תשאל: מה גזלתי? לא לקחתי לו כלום, רק לא שילמתי. התשובה היא שדינא דמלכותא דינא: דין המלכות דין, ומה שהיא קובעת מחייב.

אבל הגמרא מבחינה: במוכס גזלן מותר. מוכס שאיש לא מינה אותו, שתפס את המקום בכוח וגובה כרצונו, אין לו דין של מלכות. אבל מוכס שמונה כדין, אסור להבריח ממנו. וכך פוסק הרמב"ם, שהמבריח מכס של מלכות כשרה הרי הוא כגוזל. זו השיטה הפשוטה.

הרב ציין שגם בדברי הרמב"ם יש פרטים שאינם פשוטים כל כך, ויש מה לעיין בהם. אבל העיקרון הכללי ברור: מכס ומס של שלטון שמונה כדין, אסור להתחמק מהם. ומכאן עולה השאלה המעשית: האם זה אומר שכל אדם חייב לדווח על כל פרט ופרט?

הגמרא אוסרת להבריח מכס של מוכס שמונה כדין, ומבחינה בינו לבין מוכס גזלן.

פרק ג · מכס ומסים

🧾 מה שכולם נוהגים

האם זה אומר שכל מי שאינו מדווח על כל דבר הוא רמאי? הרב הזהיר שלא לומר כך, והסביר שיש כאן הבחנה חשובה.

יש דברים שהם מנהג של כולם, מקובל אצל הכל. הדוגמה שהובאה: כמעט איש אינו מדווח על שכר של שמרטפית לשעות ספורות. לשם כך היה צריך רואה חשבון שיכין תלוש בכל חודש, והעלות של זה גבוהה מן השכר עצמו. הרב אמר שראה רבנים שכתבו שבמקרה כזה, כשהמנהג הרווח והמקובל הוא כך, אין אומרים בו דינא דמלכותא.

לעומת זאת יש דברים שכל אדם נורמלי שיראה אותם, יכעס. אדם שמגלגל סכומים גדולים ומדווח על חלק קטן מהם. אדם שמקבל קצבאות שאינן מגיעות לו. מי שרואה זאת אומר מיד: זו לא צורה להתנהג.

והרב סיפר שכאשר רצה פעם להדפיס ספר, הציעו לו מחיר בלי מע"מ אם ישלם סכום גדול במזומן. זו כבר בעיה, הוא אמר. אף אדם אינו משלם כך באופן רגיל. כשעושים פעולה לא סטנדרטית כדי להתחמק, ברור שזה לא לגיטימי, ובזה דינא דמלכותא חל.

יש הבדל בין מנהג רווח ומקובל לבין דבר שכל אדם הגון היה רואה בו פסול.

פרק ד · הערמה בהלכה

🧩 מהי הערמה?

המושג "הערמה" בהלכה פירושו פעולה טכנית שאדם עושה כדי לשנות את המצב ההלכתי, וכך להימנע מאיסור או מחיוב. יש בהלכה הרבה מקומות כאלה, והתלמידים הביאו דוגמאות.

מכירת חמץ: אדם מוכר את החמץ לגוי לפני פסח, וכך אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא". פרוזבול, שעליו למדו בשבוע שלפני כן: מוסרים את החובות לבית דין, ושביעית אינה משמטת אותם. עירוב תבשילים: אדם מתחיל את ההכנה מערב יום טוב, וכך מותר לו לבשל מיום טוב לשבת. מכירת בהמה לגוי כדי שהוולד לא יהיה בכור. והיתר עסקא, שבו הופכים הלוואה להשקעה כדי לא לעבור על ריבית.

כל אלה מקובלים ונעשים על ידי רבנים. ומצד שני, יש הערמות שחז"ל ראו בהן דבר רע מאוד. אם כן, השאלה המרכזית היא: מה ההבדל? מתי הערמה מותרת, ומתי היא אסורה? ואיך נדע לאיזה צד שייך התרגיל של האוטובוס?

הערמה בהלכה היא פעולה טכנית שמשנה את המצב ההלכתי כדי להימנע מאיסור או מחיוב.

פרק ד · הערמה בהלכה

📋 פרוזבול, עירוב תבשילים ובכור

כדאי להתעכב רגע על הדוגמאות, כדי להבין מה משותף להן.

פרוזבול: שנת השמיטה משמטת חובות, ומי שהלווה לחברו אינו יכול לגבות אחריה. אבל חוב שנמסר לבית דין אינו נשמט. לכן כותבים פרוזבול, ומוסרים בו את החובות לבית הדין. החוב באמת עובר למסגרת אחרת, וההלכה מכירה בכך.

עירוב תבשילים: אסור לבשל ביום טוב לצורך שבת. אבל מי שהתחיל את ההכנה לשבת כבר מערב יום טוב, מה שהוא מבשל ביום טוב נחשב כהמשך של אותה הכנה. ההכנה באמת התחילה לפני החג.

מכירת בהמה לגוי: בכור בהמה טהורה קדוש, ויש בו דינים רבים שקשה לקיים היום. כשיש לגוי שותפות בבהמה, הוולד אינו קדוש בקדושת בכור. הגוי באמת שותף בבהמה.

בכל אלה, הפעולה משנה את המציאות ההלכתית. היא אינה רק מסתירה אותה. וזה כבר רמז ראשון להבחנה. אבל הרב רצה להגיע להגדרה מדויקת יותר, ובשביל זה הביא קודם דוגמה של הערמה אסורה.

בכל הדוגמאות המקובלות, הפעולה הטכנית משנה את המצב באמת, ואינה רק מסתירה אותו.

פרק ד · הערמה בהלכה

🏚️ דרך הגגות

הרב הביא דוגמה להערמה שהגמרא מגנה במפורש. במסכת ברכות משווים בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים.

הדורות הראשונים הביאו את הפירות מן השדה בדרך הרגילה, בשער, כדי שיתחייבו במעשר. הם הכניסו אותם בשמחה, קראו לכל המשפחה, הפרישו תרומות ומעשרות, והודו לה' שנתן להם. אחד מביא לכהן, אחד ללוי, והקטן מביא לעני.

הדורות האחרונים חשבו אחרת. הם עבדו קשה, ולמה לתת? אז הכניסו את הפירות דרך הגגות, דרך החצרות, באופן שאינו מחייב במעשר. כך יכלו לאכול אכילת עראי בלי להפריש.

והרב שאל: וכי התורה ניתנה כדי שנכניס פירות דרך החלון? אדם כזה עושה צחוק מן התורה. וכשהוא בא אחר כך לבקש מן הקדוש ברוך הוא, מה הוא מצפה? המשנה באבות אומרת: "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ". מי שמערים על רצון ה', מגלה שאינו רוצה לעשות את רצונו. רואים מכאן שיש הערמה אסורה, וחז"ל הקפידו עליה מאוד.

מי שמכניס פירות דרך הגג כדי להיפטר ממעשר, עושה צחוק מן התורה.

פרק ד · הערמה בהלכה

🍞 מכירת חמץ: אז והיום

ומה עם מכירת חמץ? למה היא אינה נחשבת הערמה אסורה? הרב הסביר שיש הבדל בין המכירה המקורית שבגמרא לבין מה שנהוג היום.

בגמרא מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה בספינה, ונתן את החמץ לגוי. החמץ באמת עבר לרשות הגוי. אולי אחר כך הגוי החזיר לו, ואולי לא, אבל המכירה הייתה מכירה ממשית.

היום המצב שונה. האדם משאיר את החמץ בביתו, וכותב שהחמץ הזה מכור לגוי. והתורה אמרה: "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". אדם כזה לא בדיוק קיים את ההשבתה, כי החמץ נשאר אצלו בבית. ולכן, אמר הרב, הרבה פוסקים אינם מרוצים כל כך ממכירת חמץ, ומעדיפים שכל מה שאפשר יבוערו באמת.

אבל כדי להבין למה בכל זאת סומכים עליה, ולמה יש הערמות מותרות לגמרי, צריך את ההגדרה שהרב הביא בשם אחד מגדולי הפוסקים בדורנו. הגדרה שעובדת כמעט בכל המקרים.

במכירה המקורית החמץ באמת עבר לגוי, ולכן הרבה פוסקים מעדיפים לבער ולא להסתמך על המכירה.

פרק ה · עשה ולא תעשה

⚖️ ההגדרה של הרב אשר וייס

הרב הביא הגדרה יפה מאוד מן הרב אשר וייס. יש הבדל עצום בין מצוות עשה לבין מצוות לא תעשה.

כאשר האדם עומד מול מצוות עשה, כמו הפרשת תרומות ומעשרות, התורה רוצה שיקיים אותה. בשביל מה ניתנו המצוות? כדי שנקיים אותן, לא כדי שנחפש איך להיפטר מהן. מי שמערים כדי לא לקיים מצוות עשה, מחטיא את הכוונה. ולכן הערמה כזאת היא דבר לא טוב. כך גם בשביעית: אם אפשר לקיים אותה כראוי, ברור שאדם צריך להשתדל לקיים את המצווה, ולא לחפש היתר.

לעומת זאת, כאשר מדובר באיסור לא תעשה, כל מה שהתורה רוצה הוא שלא תעבור עליו. אם מצאת דרך כשרה שבה אינך עובר, אין שום בעיה. מצאת דרך שלא יהיה לך חמץ ברשותך? יפה. מצאת דרך שלא תיכנס לאיסור ריבית? יפה מאוד. במקרה כזה ההערמה אינה עוקפת את רצון התורה, אלא דווקא מקיימת אותו: התורה רצתה שלא תעבור, ואתה לא עברת.

וזה מסביר למה מכירת חמץ, פרוזבול ועירוב תבשילים מקובלים, ואילו הכנסת פירות דרך הגג נחשבה דבר רע.

הערמה כדי לא לעבור על לא תעשה מותרת; הערמה כדי להיפטר ממצוות עשה פוגעת בעיקר המצווה.

פרק ה · עשה ולא תעשה

🏦 היתר עסקא: בנק או חבר

דוגמה קלאסית להבדל הזה היא היתר עסקא. יש הבדל עצום אם עושים אותו מול הבנק, או מול חבר.

כשאני עושה עסקה עם הבנק, מה עומד לפניי? רק האיסור "לא תיקח ריבית". אין מצווה להלוות לבנק. אם מצאתי דרך כשרה שלא אעבור על האיסור, פתרתי את הבעיה, ואין כאן שום חיסרון.

אבל כשחבר בא ומבקש הלוואה, מה עומד לפניי? לא רק איסור ריבית, אלא מצוות עשה מן התורה: להלוות לחברו. התורה רצתה שאדם ילווה למי שנמצא בקושי, בחינם, כדי שיוכל להשתקם, ולא "יאכל" אותו בריבית. מי שעושה היתר עסקא מול חבר כזה, ומרוויח ממנו, עשה דבר גרוע מאוד. הוא השתמש בהיתר כדי לעקוף את המצווה עצמה.

התלמידים שאלו על מקרים שבהם גם הלווה נהנה, וגם על כך שיש דרגות שונות, כמו ריבית דרבנן. הרב אמר שזו סוגיה שלמה בפני עצמה. אבל היסוד ברור: השאלה היא לא רק מה מותר טכנית, אלא מה התורה רצתה ממני במצב הזה.

היתר עסקא מול הבנק אינו בעייתי, אבל מול חבר שצריך הלוואה הוא פוגע במצוות העשה של חסד.

פרק ה · עשה ולא תעשה

🎟️ למה משלמים באוטובוס?

ועכשיו חוזרים לשאלה שבה התחלנו, עם הכלי החדש. אדם שעולה לאוטובוס ומשלם, האם הוא עומד מול עשה או מול לא תעשה?

התשובה הראשונה של התלמידים: לא תעשה, "לא תגזול". אדם משלם כדי לא לגזול. ואם זו כל השאלה, אפשר היה לחשוב שכל דרך שבה המערכת עצמה מאפשרת לו לשלם פחות, היא הערמה מותרת.

אבל יש דרך אחרת להסתכל. אדם משלם משום שמישהו עושה לו עבודה: מסיע אותו, ממקום למקום. מי שנותן לי שירות, אני צריך לשלם לו. ויותר מזה: נאמר בשיעור שהנוסע משלם בממוצע רק כשליש מעלות הנסיעה, והשאר משולם מכספי הציבור. האם זה מחייב אותי בהכרת הטוב? אם כן, הדבר נוגע כבר במצווה חיובית, ולא רק בהתחמקות מאיסור.

הרב אמר שיש בזה כמה דעות, ויש רבנים שרואים בתשלום רק עניין של "לא תגזול". כאן הגיע זמן ההפסקה, והשאלה נשארה פתוחה להמשך. ומה שנשאר לקורא הוא דרך החשיבה: לא רק "האם המכשיר מאפשר", אלא "מה רוצה ממני התורה כאן". ולמעשה, כל שאלה כזאת יש לשאול רב.

יש המשלמים כדי לא לעבור על לא תגזול, ויש המשלמים מתוך חובת תמורה והכרת הטוב; כאן נעצר השיעור.

פרק ה · עשה ולא תעשה

📝 ארבעה יסודות מן השיעור

כדאי לסכם את היסודות שעלו בשיעור, כי הם נוגעים להרבה שאלות של היום יום, ולא רק לאוטובוס.

יסוד ראשון: צריך לברר מול מי האדם עומד. לפי הדעה העיקרית שהובאה, בנסיעה בתחבורה ציבורית הנוסע עומד מול החברה המפעילה, ולא מול המדינה. ולכן מה שהחברה מוותרת עליו בפועל, כמו בדוגמת העגלה, יש מקום לומר שאין חובה לשלם.

יסוד שני: גזל אסור מכל אדם ומכל גוף. גם גזל הגוי אסור מן התורה, כפי שלמדו מ"וחשב עם קונהו". אין היתר לקחת בתחבולה רק משום שהצד השני גדול, רחוק או אינו שם לב.

יסוד שלישי: דינא דמלכותא דינא. מכס ומס של שלטון שמונה כדין מחייבים, ומי שמבריח אותם כגוזל. ויש הבדל בין מנהג רווח ומקובל אצל כולם, לבין התחמקות שכל אדם הגון היה רואה בה פסול.

יסוד רביעי: הערמה כדי לא לעבור על לא תעשה מותרת. הערמה שמטרתה להיפטר ממצוות עשה, או לעקוף את מה שהתורה רצתה שנעשה, אינה ראויה. וזה ההבדל בין היתר עסקא מול הבנק לבין היתר עסקא מול חבר במצוקה.

פרק ה · עשה ולא תעשה

❔ שאלות להמשך העיון

השיעור הסתיים לפני הכרעה, ולכן כדאי להשאיר כאן כמה שאלות שהוא מעורר, ללימוד ולדיון.

האם יש הבדל בין מי שיורד באמת ועולה לאוטובוס אחר, לבין מי שנשאר על הכיסא ומתקף שוב? האם המבחן הוא מה שהמכשיר מאפשר, או מה שהחברה הייתה אומרת אילו שאלו אותה?

אם התשלום באוטובוס הוא רק עניין של "לא תגזול", האם כל דרך שהמערכת מאפשרת היא הערמה מותרת? ואם יש בתשלום גם צד של תמורה על שירות, ושל הכרת הטוב למי שמממן את רוב העלות, האם הדבר משתנה?

ומה ההבדל בין מקרה העגלה, שבו החברה עצמה אינה גובה, לבין מקרה התיקוף הכפול, שבו הנהג היה כועס אילו ראה?

אלה שאלות של עיון. מי שעומד בפני שאלה כזאת למעשה, ישאל את רבו. אבל מה שהשיעור מלמד הוא דרך החשיבה: לפני שאדם שואל מה אפשר, שישאל מה ראוי, ומה רוצה ממנו התורה.

השיעור לא הכריע בשאלת האוטובוס, אלא נתן כלים לחשוב עליה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: שמונה שקלים או עשרים ושלושה