📜 התנא של הסיפורים
בפתיחת השיעור עלתה שאלה: לאיזה תנא יש הכי הרבה סיפורים? אולי רבי עקיבא, אולי רבי שמעון בר יוחאי. אבל הרב אמר שלדעתו אחד המועמדים הגדולים הוא רבי חנינא בן דוסא. אצלו יש סיפור אחרי סיפור, וגם הילדים אוהבים אותם מאוד.
מתי הוא חי? בתקופת חורבן בית המקדש השני. יודעים זאת מפני שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. הגמרא מספרת שבנו של רבן יוחנן בן זכאי חלה, ורבן יוחנן ביקש: קראו לחנינא. רבי חנינא התפלל, והילד הבריא.
אשתו של רבן יוחנן בן זכאי תמהה: אתה הגדול שבדור, ותלמידך מתפלל ונענה? השיב לה רבן יוחנן בן זכאי משל: הוא דומה לעבד לפני המלך, שנכנס ויוצא בכל עת; ואני דומה לשר לפני המלך.
ועוד דבר מעניין העיר הרב: לרבי חנינא בן דוסא אין כמעט הלכות בגמרא ובמשנה. יש לו תפילות ונסים ונפלאות בלי סוף, אבל לא פסקי הלכה. כך הייתה דרכו – איש של תפילה, של מעשים ושל אמונה.
רבי חנינא בן דוסא הוא אחד התנאים שיש עליהם הכי הרבה סיפורים, אבל כמעט אין בשמו הלכות.
🌾 כל העולם ניזון בזכותו
בשיעור לילדים הראה הרב תמונה של שדות מלאים בשיבולים וצמחים. מה הקשר לרבי חנינא? הגמרא מספרת שהקדוש ברוך הוא הוריד גשם לעולם בזכותו. הוא היה צדיק כל כך גדול, שבזכותו ירדו גשמים וצמחה התבואה.
ובכל יום הייתה יוצאת בת קול מן השמים ואומרת: "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת". הקדוש ברוך הוא בעצמו קורא לו "בני".
ומה אכל רבי חנינא? חרובים. מי שטעם חרוב יודע שזה פרי קשה ויבש, שגדל כמעט מעצמו, ואף אחד לא מחפש אותו. ביתו היה קטן ופשוט, והוא היה עני מאוד.
שאל הרב את הילדים: האם היה רבי חנינא עצוב ומסכן? לא! הוא היה שמח מאוד. איך אפשר להיות שמח בלי כלום? כי הוא למד תורה, והתורה משמחת את הלב. כמו שאומר דוד המלך: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". מי שיש לו תורה, יש לו את הדבר הטוב ביותר.
כל העולם ניזון בזכות רבי חנינא בן דוסא, והוא עצמו הסתפק בקב חרובים משבוע לשבוע.
🐓 תרנגולות ליד הדלת
יום אחד הופרע השקט בביתו של רבי חנינא. קוקוריקו! קוקוריקו! מה קרה? אדם אחד עבר בעיר בדרכו לשוק. התרנגולות שלו הכבידו עליו, והוא השאיר אותן ליד אחד הבתים, וחשב לקחת אותן אחרי הקניות. כשחזר, לא מצא את הבית. הוא הלך לביתו בצער, בלי התרנגולות.
הבית שליד פתחו השאיר אותן היה ביתו של רבי חנינא בן דוסא. אשתו יצאה ומצאה אותן. מה היה עושה אדם רגיל, שכל מה שהוא אוכל כל השבוע הוא חרובים? הוא היה שמח: סוף סוף אוכל עוף! לפחות ביצים לארוחת בוקר.
אבל רבי חנינא אמר לאשתו: אל תגעי בביצים. הן לא שלנו. נשמור על התרנגולות עד שיבוא בעליהן, ונזכה במצוות השבת אבדה.
בשיעור שאל הרב את הילדים: מה עושים כשמוצאים חפץ? בודקים אם יש בו סימן. אם יש סימן, שומרים ומכריזים, עד שיבוא הבעלים ויאמר את הסימן. ורבי חנינא שמר בנאמנות, גם כשהיה רעב.
רבי חנינא היה רעב, ובכל זאת לא נגע בביצים שלא היו שלו.
🐐 מתרנגולות לעדר עזים
עבר יום, עברו יומיים, והבעלים לא בא. בינתיים התרנגולות הטילו ביצים, ישבו עליהן, ומהביצים בקעו אפרוחים. האפרוחים גדלו ונעשו תרנגולות, וגם הן הטילו ביצים. עוד מעט כבר לא היה מקום בבית מרוב ציוצים.
הרב תיאר לילדים איך זה נראה: אתה רוצה ללכת לישון ושומע "טוק טוק", אתה מכין לחם ותרנגול קופץ על השולחן. בית שלם מלא תרנגולות! מה עשה רבי חנינא? מכר את התרנגולות, ובכסף קנה עזים, שתופסות פחות מקום.
העזים נתנו חלב, אבל רבי חנינא לא טעם ממנו אפילו טיפה. הכל היה שייך לבעל התרנגולות. העזים יצאו לרעות, ובדרך כלל עזים אוכלות מכל מקום, גם משדות של אחרים. אבל על העזים של רבי חנינא שמר הקדוש ברוך הוא, והן מעולם לא אכלו משדה של אדם אחר.
יום אחד באו שכנים וצעקו: העזים שלך מזיקות לנו, הן אוכלות את השדות שלנו! רבי חנינא ידע שזה לא נכון.
רבי חנינא שמר על רכוש חברו יותר ממה ששומרים על רכוש עצמם.
🐻 דוב על כל קרן
אמר להם רבי חנינא: אם העזים שלי מזיקות לכם, יבואו הלילה דובים ויאכלו אותן. ואם לא, כל אחת מהן תחזור הערב ודובים על קרניה.
שאל הרב את הילדים: זה הגיוני? עז שמביאה דוב על הקרניים? בכלל לא. אבל כולם חיכו לערב לראות מה יקרה. והנה, לעת ערב חזרו העזים, ועל כל קרן של כל עז – דוב! כל התושבים ראו והבינו: העזים של רבי חנינא כל כך רחוקות מגזל, שהקדוש ברוך הוא עושה להן נס גלוי.
עברו ימים רבים, ואותו אדם עבר שוב באותו רחוב. הוא נזכר: כאן השארתי פעם את התרנגולות שלי! רבי חנינא שמע ושאל: יש לך סימן? והאיש אמר: היה להן חוט אדום. רבי חנינא לא החזיר לו שלוש תרנגולות. הוא החזיר לו עדר שלם ועצום של עזים, ואמר: הכל שלך.
האיש חזר לביתו עשיר גדול. ובסיכום השיעור למדו הילדים: צדיק אמיתי שומר על רכוש החבר אפילו יותר ממה שהוא שומר על הרכוש שלו.
הקדוש ברוך הוא עשה נס גלוי כדי להראות שעזי הצדיק אינן אוכלות גזל.
🫏 "ולא כחמורו של רבי חנינא"
בשיעור נוסף, שנאמר בשיחה עם מבוגרים, עבר הרב על הסיפור המפורסם של החמור של רבי חנינא בן דוסא. החמור הזה נעשה מושג. הגמרא אומרת: אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם; ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים – ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר. כלומר, אפילו לדרגה של החמור שלהם איננו מגיעים.
חמור, כמובן, נשאר חמור. הוא לא מדבר ולא לומד. אבל החמור של רבי חנינא כאילו "הבין" ונזהר במצוות.
יום אחד הגיעה לאזור חבורת שודדים. הם ראו את החמור החזק והבריא, חמדו אותו וגנבו אותו. הרב עצר כאן ואמר: שימו לב, גם לצדיקים הגנבים מצליחים לפעמים. החמור לא עצר אותם ולא קרה להם כלום. הם קשרו אותו והביאו אותו למחנה הסודי שלהם.
ושם קרה דבר מוזר: החמור לא אכל ולא שתה. הביאו לפניו שעורים ותבן, ודלי של מים קרים וטריים, והוא לא נגע. לא גרגיר אחד, ולא טיפת מים.
החמור של רבי חנינא נעשה מושג בגמרא: עד היכן יכולה להגיע מדרגת בהמה של צדיק.
🔍 לפתוח את המקור
כאן הוסיף הרב הערה חשובה למי שמספר סיפורים. בדרך כלל מספרים שהחמור לא אכל אצל השודדים כי האוכל לא היה מעושר. גם בסיכום שהכין המחשב כתוב כך. אבל זה לא יכול להיות.
למה? כי כתוב שהביאו לו גם מים, והוא לא שתה. מים לא צריך לעשר! הרב הלך ופתח את המקור, ושם לא כתובה אפילו מילה אחת על מעשר בפעם הראשונה. מישהו הוסיף את זה אחר כך. כנראה הסיבה הייתה אחרת: אצל השודדים הכל היה גנוב, גם האוכל וגם המים, ואולי גם הדלי. והחמור לא רצה ליהנות מגזל.
עבר יום, ועוד יום. החמור נחלש מאוד, ונעשה רזה. השודדים חששו: עוד רגע הוא ימות כאן, יסריח, ונצטרך לסחוב אותו. אמרו: נוציא אותו כל עוד הוא הולך. פתחו את השער ושילחו אותו.
החמור הלך בכוחותיו האחרונים בדרך הארוכה, ומצא את הדרך לבית רבי חנינא. אולי בנס, אולי כי הכיר את הדרך. הוא הגיע והתחיל לנעור בפתח. בני הבית שמעו ואמרו: זה החמור שלנו! רצו לפתוח לו, וכולם שמחו מאוד.
מורה צריך לפתוח את המקור בעצמו, ולא לסמוך על הדרך שבה רגילים לספר.
🌾 החמור הזה מחמיר על עצמו
אבל הסיפור לא נגמר. בנו של רבי חנינא הביא לחמור תבן ושעורים. והחמור – שוב לא אוכל. מה קרה לו? הגיע הביתה, ועדיין לא אוכל?
רק עכשיו, הדגיש הרב, מופיע בסיפור עניין המעשר. בפעם הראשונה היה זה גזל, ובפעם השנייה – מעשר. רבי חנינא שאל את בנו: האם הפרשת מעשר מן השעורים? אמר הבן: אבא, הרי לימדת אותנו שמותר להאכיל בהמה דמאי. דמאי הוא מה שקונים מעם הארץ, וספק אם עישר. לאדם אסור לאכול אותו בלי הפרשה, אבל לבהמה מותר.
אמר רבי חנינא: מה נעשה לחמור הזה, שהוא מחמיר על עצמו? כלומר, נכון שכך ההלכה, והחמור רוצה לנהוג לפנים משורת הדין. הלכו והפרישו מעשר מן השעורים, ואז סוף סוף החמור אכל.
ובשיעור שאל הרב את השאלה האמיתית: מה פירוש "החמור מחמיר"? הרי חמור אינו יודע הלכות. משהו בחמור הזה היה שונה. כדי להבין זאת, צריך להבין מה קורה לבהמה של צדיק.
גם מה שמותר לבהמה, החמור של רבי חנינא לא אכל עד שהפרישו ממנו מעשר.
⚖️ בגברא או בחפצא?
הרב הציע שתי דרכים להבין את הסיפור. אפשרות אחת: החמור עצמו אינו קדוש. הקדוש ברוך הוא שומר על הצדיק שלא ייכשל. אם החמור היה אוכל גזל, רבי חנינא היה נהנה מחמור שחלק ממנו גזול. לכן ה' מונע מן החמור לאכול.
אפשרות שנייה: החמור נעשה קדוש בעצמו. בלשון הלומדים: האם זה "בגברא", בגלל האדם, או "בחפצא", בחמור עצמו?
יש לכך נפקא מינה פשוטה: מה יקרה אם ימכרו את החמור לאדם אחר? אם הכל בגלל רבי חנינא, אצל הבעלים החדש החמור יאכל כרגיל. אבל אם החמור עצמו נעשה קדוש, הוא יישאר כזה גם אצל אחר.
שאלה דומה הזכיר הרב גם בשיעור על העזים: למה אברהם אבינו היה צריך לחסום את פי הבהמות שלו כדי שלא יאכלו בשדות אחרים, ואילו העזים של רבי חנינא לא אכלו מגזל מעצמן? אלו שאלות לעיון, שמראות כמה עומק יש בסיפור פשוט.
אפשר להסביר שה' שומר על הצדיק מלהיכשל, ואפשר להסביר שהחמור עצמו נעשה קדוש.
🪨 "עלי יניח צדיק ראשו"
הרב נטה להסבר השני, והביא לו יסוד מדברי הרמח"ל בספר מסילת ישרים: אדם צדיק משפיע על הסביבה שלו. אפשר לראות זאת בחוש. כשאדם נמצא ליד צדיק גדול, הוא מתנהג אחרת, ברוממות. וגם להפך: מקום רע משפיע על האדם לרעה.
כך גם בדורנו: כשרוצים לקרב מקום לתורה, הדבר הראשון שעושים הוא להביא אברכים שישבו שם וילמדו. אנשים רואים לומדים, שומעים דברי תורה, וזה משפיע עליהם מאוד. אדם משפיע על המקום שלו.
ובגמרא מובא שהאבנים שתחת ראשו של יעקב אבינו רבו ביניהן, וכל אחת אמרה: עלי יניח צדיק את ראשו. גם האבנים רצו לספוג קדושה מן הצדיק.
כך היה גם החמור של רבי חנינא. הוא רכב עליו הצדיק, והחמור ספג משהו מקדושתו. הוא לא הבין ולא ידע הלכות, אבל הרגיש דחייה ממה שאינו כשר. היו צדיקים שהרגישו רע כשאכלו מאכל שיש בו חשש. כך החמור הרגיש, ולא רצה ליהנות.
זה כוחו של צדיק: הוא אינו משפיע רק על עצמו, אלא על כל מה שסביבו. וכך כל אחד מאיתנו – בבית, בכיתה ובבית הכנסת – יכול להקרין טוב על מי שנמצא סביבו.
צדיק משפיע על כל מה שסביבו, אפילו על בהמה ואפילו על אבנים.