📚 כל השיעורים

🍭 נר ה' נשמת אדם

מנהגי הדלקת נר נשמה: מה הדמיון בין נר לנשמה, מתי מדליקים ולמה, מנהגי יום השנה, כוח הקדיש, נר חשמלי, אמירת שם הנפטר, ומן הנר אל מדורת ל"ג בעומר

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · בין יום זיכרון ליום זיכרון

🕯️ שיעור ביום שאחרי יום השואה

השיעור נאמר יום אחד אחרי יום השואה, בימים שבין יום זיכרון ליום זיכרון. באותה שנה גם הטקס בבית הספר לא נערך כרגיל. בגלל המצב הביטחוני, האולם היה רחוק מדי מן המקלט, וכל הכיתות השתתפו בטקס דרך המסך.

בבית הספר חילקו לכל ילד נר נשמה, להדליק בבית לעילוי נשמת ששת המיליונים. ומכאן יצאה השאלה של השיעור: מה העניין להדליק נר נשמה? איך הוא פועל? והאם הנר הוא בשבילי, בשביל מי שמדליק, או בשביל הנפטר?

הרב ציין שבעבר, כדי לאסוף את כל המקורות בנושא כזה, היה צריך לעבור חודשים על ספרי המנהגים. היום אפשר למצוא את רוב החומר בשעות ספורות, והעבודה העיקרית היא לסדר אותו. השיעור עבר על ראשי הפרקים: מהות הנר, מקורותיו, מתי מדליקים, מה עושים ביום השנה, כוח הקדיש, נר חשמלי, ואמירת שם הנפטר.

ועוד שאלה עמדה ברקע: למה בכלל לזכור? למה להעלות דברים עצובים? בדרך כלל המילה "יזכור" נאמרת כלפי הקדוש ברוך הוא, שיזכור את הנפטרים. אבל גם עלינו מוטלת זכירה, כמו שכתוב: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר". הזיכרון הוא חלק מן היהדות עצמה.

הנר שכל ילד הדליק ביום השואה הוליד שאלה: מה באמת עושה נר נשמה?

פרק א · בין יום זיכרון ליום זיכרון

⏱️ שתי דקות קדושות

בתוך ההכנה לשיעור, כשחיפש הרב חומר על עמידה בדקת הדומייה, מצא רעיון שמאוד שימח אותו. אחד הכותבים העיר שהדקות האלה הן דקות קדושות מאוד.

למה? כי בשתי הדקות האלה אף אחד אינו מדבר לשון הרע. אף אחד אינו מתווכח על פוליטיקה ואינו עסוק במחלוקות של היום. סוף סוף יש מעט שקט. ולא רק זה: כולם חושבים באותו רגע על אותו דבר, על הנפטרים, על עם ישראל. כולם מתאחדים. יש בזה אהבת ישראל אמיתית, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

הרב סיפר שלקח את הרעיון הזה ליישום. בזמן הצפירה, כשעמד עם כל בית הספר, ניצל את הדקות להתפלל במחשבה. התפלל על הנפטרים, וגם על עצמו ועל עם ישראל. תפילה במחשבה אינה צריכה מילים, והיא מתאימה בדיוק לרגע כזה.

כך אפשר להפוך גם את הרגע הלאומי לרגע של קדושה. העמידה השקטה אינה רק טקס. כשמכוונים בה את הלב, היא נעשית זמן של אחדות ושל תפילה.

בשתי דקות הצפירה כל העם מאוחד במחשבה אחת, בלי לשון הרע ובלי מחלוקת.

פרק ב · הנר והנשמה

🔥 נר ה' נשמת אדם

היסוד לכל העניין הוא הפסוק במשלי: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". הפסוק הזה כתוב על לוחות זיכרון רבים, והוא משווה את הנשמה לנר. אבל מה בדיוק הדמיון? הרב שאל את הלומדים, ופיתח את התשובה יחד איתם.

קודם כל, מה זו אש? אש היא דבר שקשה מאוד להגדיר. אפשר להרגיש את החום שלה, אפשר לראות את האור שלה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. אין לה אחיזה. אדם יכול להחזיק אבן או מים בידו, אבל להבה אינו יכול לאחוז.

ויש באש דבר מופלא נוסף. כל דבר גשמי נמצא או כאן או שם. אדם אינו יכול להיות בשני מקומות בבת אחת. מורה אינו יכול ללמד בבת אחת בשתי כיתות. אבל אש? מדליקים ממנה נר נוסף, והיא כבר בשני מקומות. אפשר להמשיך לארבעה, לשישה, לשמונה, בלי גבול, ובלי שהלהבה הראשונה תחסר דבר.

מכאן רואים שהאש היא דבר שאינו גשמי לגמרי. היא מופשטת, כמעט רוחנית. והנר בנוי משני חלקים: הנר עצמו, השעווה והפתילה, דומה לגוף; והשלהבת דומה לנשמה. היא אינה נתפסת, והיא עוברת ממקום למקום. לכן "נר ה' נשמת אדם".

הפסוק במשלי משווה את הנשמה לנר, וזה היסוד של כל מנהגי נר הנשמה.

פרק ב · הנר והנשמה

🧠 האם אפשר לחשוב שני דברים בבת אחת?

בתוך הדיון על כך שדבר גשמי אינו יכול להיות בשני מקומות, עלתה שאלה מעניינת: האם אדם מסוגל לחשוב על שני דברים בבת אחת?

השאלה התחילה מסיפורים על גאונים, תלמידי חכמים מופלגים, שהיו שני אנשים שואלים אותם בבת אחת שתי שאלות שונות לגמרי, והם היו עונים לזה ולזה. איך ייתכן? האם המוח שלהם עבד על שני נושאים במקביל?

הרב הביא את מה שטוענים החוקרים: אין כזה דבר. גם הגאון אינו חושב באמת על שני הדברים בבת אחת. אלא שיש אנשים מהירי תפיסה, שדי להם לשמוע חצי מן המילים כדי להבין מה השואל רוצה. הם קופצים במהירות עצומה מזה לזה, משלימים בעצמם את מה שלא שמעו, ועונים לשניהם. המוח לא ישב על שני הנושאים יחד, אלא עבר ביניהם מהר מאוד.

זו רק דוגמה, אבל היא מחדדת את החידוש שבאש. השכל, אפילו של גאון, יכול רק לקפוץ ממקום למקום. האש לבדה באמת מתפשטת ונמצאת בכמה מקומות בבת אחת. ובזה היא דומה לנשמה, שאינה מוגבלת כמו הגוף.

השכל קופץ במהירות מדבר לדבר, אבל אינו נמצא באמת בשני מקומות, ורק האש מתפשטת בלי גבול.

פרק ב · הנר והנשמה

🕯️ למה מתנועעים בתפילה

הזוהר מביא דמיון נוסף בין הנר לנשמה. הוא אומר שנשמותיהם של ישראל חצובות מן הנר הקדוש העליון. ומה הסימן לכך? כמו שאור הנר נאחז בפתילה ומתנועע תמיד לכאן ולכאן, כך היהודי.

ראיתם פעם יהודי מתפלל בכוונה? או לומד גמרא בקול? כמעט תמיד הוא מתנועע. אומר הזוהר: למה? כי הנשמה שלו נעה, מתרגשת ומתלהבת, והגוף נע אחריה. כל מי שלומד בקול או מתפלל מתוך הלב יכול להרגיש זאת: הגוף מתחיל לזוז מעצמו. וכך גם הלהבה: היא לעולם אינה עומדת במקום, אלא כל הזמן נעה למעלה ולמטה.

בשיעור עלתה השאלה אם מותר להתנועע בתפילת שמונה עשרה, שבה צריך לעמוד. הרב השיב שאינו מכיר בכך בעיה, ואדרבה, כתוב "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה", שכל הגוף משתתף בתפילה. ובכל זאת אמר שיבדוק את הדבר עוד.

הלימוד מן הזוהר נוגע לכל אחד. התנועה בתפילה אינה הרגל ריק. היא ביטוי של נשמה שרוצה לעלות, כמו להבה ששואפת תמיד למעלה.

הזוהר מלמד שהיהודי מתנועע בתפילה ובלימוד כמו להבת הנר, כי נשמתו חצובה מן הנר העליון.

פרק ב · הנר והנשמה

🤝 נרך בידי ונרי בידך

גם במדרש רבה מופיע אותו רעיון. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: "נֵרְךָ בְּיָדִי וְנֵרִי בְּיָדְךָ". הנר של הקדוש ברוך הוא הוא נרות בית המקדש, שהוא ציווה להדליק לפניו. והנר של האדם הוא נשמתו, שהרי "נר ה' נשמת אדם".

המדרש אומר: אם תדליק לפניי נרות, אם תשמור את הנר שלי, אני אשמור את הנר שלך, את נשמתך. יש כאן ברית של נרות: האדם מאיר לפני ה', וה' שומר את אור הנשמה של האדם.

כשרואים כמה מקורות משווים את הנר לנשמה, מתחילים להבין מה עושה אדם כשהוא מדליק נר לזכר נפטר. כמו שהוא מדליק את הנר ומעלה את השלהבת, כך הוא רוצה שגם הנשמה תתרומם. כבר בתוך המעשה עצמו יש דמיון: האש העולה למעלה מבטאת את התפילה שהנשמה תעלה עוד ועוד.

ולכן הנר אינו סתם סמל. הוא מעשה שיש בו כוונה ותפילה, והוא קשור בקשר עמוק לנשמה שעליה הוא דולק.

הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: אם תשמור את נרי, אני אשמור את נרך, כלומר את נשמתך.

פרק ג · מתי מדליקים ולמה

🌟 נר של מצווה מבריח מזיקים

יש ספר מעניין מאוד ושמו "קב הישר", ספר של ליקוטים ומוסר. ושם כתוב: כל נר הדולק לדבר מצווה יש בו קדושה נפלאה גדולה עד אין שיעור, ובעת שהנרות דולקים אין שטן ואין מזיק. כאילו הנר של המצווה מבריח את כל המזיקים.

ומכאן טעם ראשון למנהג. מתי הדבר הראשון שמדליקים נר? כשאדם נפטר. כולם נוהגים להדליק נר ליד הנפטר עד שקוברים אותו. כשאדם נפטר בביתו, הדבר הראשון שעושים הוא להדליק נר. בבית חולים הדבר קשה, כי שם אסור להדליק אש בשום אופן, ומערכות האזעקה יגיבו מיד.

אחר כך, בימי השבעה, נוהגים להדליק נר כל השבעה, בבית האבלים, במקום שבו נפטר האדם. וגם זה לפי אותו טעם: הנר מרחיק את הרוחות ואת המזיקים בימים הראשונים שאחרי הפטירה.

כך רואים שבימים הראשונים יש לנר תפקיד של שמירה. האור, שהוא אור של מצווה, מגן ומרחיק כל דבר רע, ונותן מנוחה לנשמה ולמשפחה.

הספר קב הישר כותב שבכל נר של מצווה יש קדושה גדולה, ובזמן שהוא דולק אין שטן ואין מזיק.

פרק ג · מתי מדליקים ולמה

✨ הנשמה באה לראות את הנר

אבל ביום השנה, ה"יארצייט", הטעם של מזיקים כבר אינו שייך. עברו הימים הראשונים, הנשמה כבר עלתה למעלה. אם כן, למה מדליקים נר גם אז?

כאן הביא הרב את דברי ספר "מטה אפרים", ספר שבעבר היו לומדים אותו לקראת הימים הנוראים. הרב זכר שבילדותו ראה בבתי כנסת ערמות של ספרי "מטה אפרים", כי היו רגילים ללמוד בו, והיום הוא כמעט אינו מצוי. שם כתוב: יש נחת לנשמה בהדלקת הנרות. היא מתהלכת בעידונים ובשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא עצמה חתיכת אורה, חצובה באור השכל.

ועוד כתוב שם: ביום השנה ניתנת לנשמה רשות לשוט בעולם ולבוא לבית הכנסת, ולראות את הנר הדולק בשבילה, ויש לה נחת רוח מזה.

זה טעם שני, שונה מן הראשון. הנשמה דומה לשלהבת, וכשמדליקים אור לכבודה, גורמים לה עונג ועלייה. הנר ביום השנה אינו שומר מפני רע, אלא מוסיף אור ושמחה לנשמה.

ובזה יש תשובה לשאלה ששאלנו בתחילת השיעור: האם הנר הוא בשביל המדליק או בשביל הנפטר? בשיעור עלה שהמקובל לחשוב שהוא בשביל הנפטר, ודברי מטה אפרים מאשרים זאת. הנר פועל אצל הנשמה עצמה, והיא נהנית ממנו. ועם זאת, ודאי שגם המדליק מתעורר ממנו לזכור, להתפלל ולהוסיף מעשים טובים לעילוי נשמתו.

ביום השנה הנר גורם נחת רוח לנשמה, ויש אומרים שהיא אף באה לראות את הנר הדולק בשבילה.

פרק ג · מתי מדליקים ולמה

📜 ההלכה המפורשת וכפר לעמך

האם נר נשמה הוא רק מנהג עממי? לא. יש מקום אחד שבו הוא מופיע בהלכה במפורש: בערב יום כיפור. בהלכה כתוב שמדליקים נרות לנפטרים לפני יום הכיפורים, וכך נוהגים כולם.

האשכנזים נוהגים להדליק גם בכל פעם שיש "יזכור", כלומר בשלושת הרגלים. בשיעור עלה שהספרדים אינם נוהגים כך, ואצלם ההדלקה היא בעיקר בערב יום כיפור. המנהג של יזכור ברגלים אינו מופיע בגמרא, במשנה או בשולחן ערוך, וזו שאלה מעניינת מאיפה הגיע.

ויש רמז מן התורה עצמה שאפשר לפעול לטובת הנפטרים. בפרשת עגלה ערופה אומרים הזקנים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'". ודרשו בספרי: "כפר לעמך ישראל" – אלו החיים, "אשר פדית" – אלו המתים. הרב הדגיש שזה רמז בלבד, אבל הוא מלמד שאנחנו יכולים להתפלל על המתים, ושהקדוש ברוך הוא מכפר להם.

אם כן, לנר הנשמה יש בסיס: הלכה מפורשת ביום כיפור, מקורות שהנר דומה לנשמה ומועיל לה, ורמז בתורה שמעשים שלנו מועילים לנפטרים.

הדלקת נר לנפטרים בערב יום כיפור מופיעה בהלכה במפורש, ויש רמז בתורה שאפשר לפעול לטובת המתים.

פרק ג · מתי מדליקים ולמה

🪨 ביקור בקברים – אז והיום

בשיעור עלה גם מנהג העלייה לקבר ביום השנה. אחד הלומדים העיר שיש קהילות שאינן נוהגות לעלות לבית הקברות. הרב הסכים שהמנהג הזה השתרש מאוד בשנים האחרונות, והביא לכך ראיה מעניינת.

מי שביקר בבית שערים יכול לראות שם מערות קבורה מפוארות. היו שם קברים יקרים, ניכר שאנשים עשירים השקיעו בהם הרבה מאוד. יש שם ארונות אבן ענקיים. ובכל זאת, כמעט על אף קבר לא כתבו את שם הנקבר. למה? כנראה שלא היו רגילים לבוא ולבקר. ואם אף אחד אינו בא, בשביל מה לכתוב שם?

כלומר, בעבר זה לא היה נהוג כמו היום. ועם זאת היו שם חלקות משפחתיות, מערות שבהן נקברו בני משפחה יחד. גם במקום שמיוחס לקבורת רבי יהודה הנשיא, נמצאים לידו בני משפחתו.

היום העלייה לקבר נעשתה חלק מקובל מאוד ממנהגי יום השנה. מתפללים שם, אומרים תהילים ולומדים. ולצד זה נשאר הנר כמנהג העתיק והנפוץ, שאפשר לקיים בכל בית.

בבית שערים כמעט לא כתבו שמות על הקברים, אולי משום שבעבר לא נהגו לבקר בהם כמו היום.

פרק ד · יום השנה – הילולה או יום דין

🔄 איך התהפכו היוצרות

הרב הצביע על תופעה מעניינת: איך התהפכו המנהגים במשך השנים. מה עושים ביום השנה? אצל הליטאים המקוריים היו נוהגים לצום. כך נהגו הליטאים הוותיקים, ביום השנה של אב או אם צמים.

באו החסידים והפכו את הדבר. לא רק שאינם צמים, אלא מביאים משקה ומזון, מברכים ואומרים "לחיים". ואצל הספרדים נעשה יום השנה ל"הילולה", מלשון הלל ושבח. אדם נפטר, ועושים לו הילולה?

ברור שהמנהג המקורי היה הצום. איך יודעים? בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק"פ) מובאים ימים שבהם צמים, מפני שבהם נפטרו צדיקים: משה רבנו, אהרן הכהן, מרים הנביאה ועוד. כשאדם גדול נפטר, היום הוא יום קשה, יום של צער, ולכן מתענים בו.

אם כן, איך התהפך יום של צום ליום של הילולה? כדי להבין זאת צריך לראות שתי גישות שונות לגמרי במהות יום השנה. גישה אחת רואה בו יום של עלייה ושמחה לנשמה, והגישה השנייה רואה בו יום של דין.

המנהג המקורי ביום השנה היה לצום, ואצל החסידים והספרדים נהפך ליום של סעודה והילולה.

פרק ד · יום השנה – הילולה או יום דין

⬆️ שיטת האר"י – יום של עלייה

האר"י הקדוש לימד שיום השנה הוא יום של עילוי. הנר והקדיש נועדו להעלות את הנשמה ממדרגה למדרגה בגן עדן. ביום זה ניתנת לנשמה רשות לבוא לעולם הזה ולקבל נחת רוח.

הרב הסביר את הרעיון: בכל שנה כביכול בודקים מה התוצאות של חיי האדם. אילו מעשים טובים השאיר אחריו בעולם, כמה השפיע. ומי שיש לו ילדים, נכדים ונינים, יש לו המשך. יש מי שממשיך ללמוד, להתפלל ולעשות מצוות, וכל זה נזקף לזכותו. ממילא בכל שנה הוא יכול להתרומם עוד.

מכאן התפשט המנהג החסידי ללמוד ביום השנה מספרו של הצדיק, ולספר סיפורי צדיקים עליו. היום יש לוחות שנה שבהם רשום ליד כל יום מי מן הצדיקים נפטר בו. ובכמה קהילות נוהגים לעשות סעודה ביום ההילולה של צדיק, ויש מקומות שאף אינם אומרים אז תחנון, כי הסעודה מראה שזה יום חשוב.

ולכן אצל החסידים מביאים משקה ועוגה, ומברכים לעילוי נשמת הנפטר. הם מדגישים את הצד שבו הנשמה עולה ביום הזה, והעלייה היא סיבה לשמחה.

לפי האר"י ביום השנה הנשמה עולה ממדרגה למדרגה, לפי הטוב שהשאירה אחריה בעולם.

פרק ד · יום השנה – הילולה או יום דין

⚖️ שיטת הלבוש – יום של דין

לעומת זאת, בספר הלבוש מובאת השיטה הליטאית המקורית, והיא הפוכה בדיוק. ביום הזה, אומר הלבוש, הדין מתוח, ומזלו של הבן רע. לכן עליו לצום, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה. הנר והמצוות הם כמו מנגנוני הגנה, גם לבן וגם לאב.

לפי הגישה הזאת, יום השנה הוא יום שבו דנים את האדם שנפטר. בודקים מה יצא ממה שעשה. האם השאיר טוב בעולם, האם בנה, האם חלילה הרס. והדין הזה חוזר בכל שנה, כי המעשים של אדם ממשיכים להשפיע עוד שנים רבות אחרי מותו.

שתי השיטות מסכימות בעצם בנקודה אחת: יום השנה הוא יום שבו בוחנים את מה שהאדם השאיר אחריו. מה שהבנים עושים משפיע על האב. ההבדל הוא רק בדגש: האם זה יום של עלייה, שמביא לשמחה, או יום של דין, שמביא לתשובה.

ושתי הדרכים מביאות למעשה אחד: להוסיף ביום הזה מעשים טובים. הצום והתשובה, הלימוד והסעודה, הנר והקדיש, כולם נועדו לזכות את הנשמה ולהעלות אותה.

לפי הלבוש ביום השנה הדין מתוח, ולכן הבן צריך לצום, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה.

פרק ד · יום השנה – הילולה או יום דין

😔 הנפטר שבא בפנים עצובות

הרב סיפר מעשה שמראה כמה חשוב יום השנה. היה זקן במשפחה אחת, שזכה לצאצאים רבים מאוד, דורות על דורות. תאריך פטירתו חל באמצע אלול.

בכל שנה, לקראת יום השנה, היו שולחים לכל בני המשפחה הודעה: מי לומד לעילוי נשמתו, מי יכול להזכיר אותו, ומי יאמר קדיש. בנו כבר נפטר, ולכן היה צריך לחפש מי יאמר קדיש במקומו.

שנה אחת קרה שאף אחד לא זכר. כבר לא נשארו בנים ובנות, רק נכדים ונינים. כל אחד חשב שמישהו אחר זוכר, ובסוף לא היה מי שיאמר קדיש.

ובבוקר, אחת מבנות המשפחה התקשרה לכולם והתרגשה: בלילה בא אליה הזקן בחלום, עם פנים עצובות מאוד. הוא לא אמר מילה, רק הראה פנים עצובות. היא התעוררה, ומיד הבינו כולם שזה היה יום השנה ששכחו.

הרב אמר שהמעשה הזה מלמד דבר מדהים. אנחנו לא מדמיינים: הנפטרים כבר אינם יכולים לפעול בעצמם, אבל אנחנו, החיים, עדיין יכולים לפעול בשבילם.

כשבני משפחה שכחו את יום השנה ואיש לא אמר קדיש, בא הנפטר בחלום בפנים עצובות.

פרק ה · קדיש ועילוי נשמה

📖 רבי עקיבא והמת

מעשה מפורסם מאוד מביא את היסוד לכוח הקדיש. הוא מובא במסכת כלה רבתי, באור זרוע ובזוהר חדש. רבי עקיבא פגש בדרך אדם מת, שנגזרו עליו ייסורים קשים על מעשיו. הוא ראה אותו בצורה מוזרה ושאל אותו: מי אתה? והאיש סיפר שהוא מת, ושנגזר עליו עונש כבד.

שאל אותו רבי עקיבא: האם יש לך תקנה? יש מה לעשות? השיב לו המת: התקנה היחידה היא שבני יעמוד בתוך הקהל ויאמר קדיש וברכו, ואז יפטרו אותי מן העונש. אבל אין לכך סיכוי. כשנפטרתי, בני היה קטן, ואמו לא גידלה אותו בדרך של תורה. אין דרך טבעית שהוא יגיע לכך.

רבי עקיבא, ראש הישיבה הגדול בדורו, שהיו לו תלמידים רבים כל כך, לקח את הדבר על עצמו. הוא הלך לאותה עיר, מצא את הבן, והתחיל ללמד אותו תורה. לאט לאט, בסבלנות, לימד אותו עד שידע לומר קדיש. ואז לקח אותו לבית הכנסת, והבן עמד ואמר קדיש וברכו.

לאחר זמן בא המת אל רבי עקיבא ואמר לו: באותה שעה שבני אמר קדיש, נקרע גזר דיני, והושיבו אותי בין הצדיקים בגן עדן.

מעשה רבי עקיבא מלמד שקדיש של בן מוציא את אביו מן הדין, אפילו אם האב לא חינך אותו.

פרק ה · קדיש ועילוי נשמה

⏳ ראש הישיבה שמצא זמן

הרב עמד על פרט אחד במעשה שמעורר התפעלות. רבי עקיבא היה ראש הישיבה הגדול ביותר בדורו. היו לו אלפי תלמידים, הוא היה אחראי על הציבור כולו, והיו מוטלים עליו דברים רבים כל כך. איך מצא זמן לדבר כזה?

ובכל זאת, רבי עקיבא לא שלח מישהו אחר ולא הסתפק בעצה. הוא בעצמו נסע לעיר רחוקה, חיפש ומצא את הילד, ולימד אותו מן ההתחלה. זה לקח זמן רב. צריך היה ללמד אותו לקרוא, להתפלל, ולהבין מה הוא אומר, עד שהגיע היום שבו עמד בבית הכנסת ואמר קדיש.

יש כאן לימוד גדול. לפעמים נדמה לנו שאין לנו זמן לעזור לנשמה של אדם אחר, או לקרב יהודי אחד. רבי עקיבא מלמד שלהציל נשמה אחת, אפילו של אדם שלא הכיר, שווה כל מאמץ. ומי שמלמד ילד תורה ותפילה, זוכה לא רק את הילד, אלא גם את הוריו, ואפילו את אלה שכבר אינם בעולם.

רבי עקיבא, ראש הישיבה הגדול בדורו, הקדיש זמן רב כדי ללמד ילד אחד לומר קדיש.

פרק ה · קדיש ועילוי נשמה

👨‍👦 ברא מזכי אבא

המעשה של רבי עקיבא מדהים. האב לא חינך את בנו, אפילו לא לימד אותו לומר קדיש. כל הזכות שלו הייתה רק שהוליד אותו. ובכל זאת, הקדיש של הבן הוציא אותו מן הדין. מכאן רואים כמה כוח אדיר יש לקדיש שהבנים אומרים.

וכמובן עולות שאלות רבות: מה עושים כשאין ילדים? האם אפשר לומר קדיש על שני אנשים? אבל דבר אחד בטוח: אין כמו הצאצאים. הבנים, ואחריהם הנכדים, הם הזכות הגדולה ביותר. וזה מה שאמרה הגמרא, "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא", הבן מזכה את האב.

הרב הביא דוגמה למעשה. כשנפטר אדם שהיו לו רק בנות, מי שאמרו קדיש היו החתנים. אבל הרבנים הורו שאם הנכדים יכולים לעבור לפני התיבה כשליחי ציבור, הדבר טוב מאוד, כי לנכד יש קשר קרוב יותר מאשר לחתן. כך נכד יכול לומר קדיש ולהתפלל לפני העמוד במשך השנה.

המסקנה מעודדת: כל מעשה טוב של הצאצאים, תפילה, לימוד או קדיש, ממשיך את החיים של הנפטר ומעלה אותו.

אין כמו הצאצאים, הבנים והנכדים, כדי לזכות את הנשמה, ולכן יש לקדיש כוח עצום.

פרק ה · קדיש ועילוי נשמה

🏛️ מנהגי הקדיש והתפילה לפני התיבה

בעבר היה נהוג בעיקר אצל האשכנזים שבשנת האבל הבן עובר לפני התיבה ומתפלל כשליח ציבור. היום רואים שגם הספרדים התחילו לנהוג כך. ואצל האשכנזים מקפידים על כך מאוד, ומי שהוא "חיוב" מחפש בכל מקום הזדמנות להתפלל לפני העמוד.

הרב סיפר שפעם התקשר אליו אדם ביום שישי, בשעה שהיה בבית הספר. כשהתפנה וחזר אליו, התברר שהעניין הדחוף היה זה: האיש בתוך שנת האבל, והוא נוסע לשבת למקום אחר. הוא רצה את הטלפון של הגבאי שם, כדי לברר אם יוכל לעבור לפני התיבה. כך מקפידים אנשים, ויש בזה דבר מרגש.

יש קהילות שבהן רק אדם אחד אומר כל קדיש, ולא כמו המנהג הנפוץ שרבים אומרים יחד. ואז צריך כללים: מי קודם, האבל בתוך השבעה, בתוך שלושים, ביום השנה, ומה קורה כשבא אורח. כל זה מבואר בביאור הלכה, בקונטרס "מאמר קדישין", והרב אמר שכל גבאי צריך לדעת אותו.

ומלבד הקדיש יש עוד דרכים לעילוי נשמה: צדקה, לימוד משניות, שהן אותיות נשמה, לימוד פרקים בשם הנפטר, סיום מסכת ותיקון בבית הכנסת.

המנהג שהאבל עובר לפני התיבה, שהיה נפוץ אצל האשכנזים, התפשט היום גם אצל הספרדים.

פרק ו · שאלות מעשיות

🕯️ נר נשמה ביום טוב

בין ראשי הפרקים שהרב פתח בהם היו גם שאלות הלכתיות שלא הספיקו להרחיב בהן, אבל כדאי להכיר אותן. האם יש לנר הנשמה קדושה? מה עושה מי ששכח להדליק לפני החג? האם מותר להדליק נר נשמה בשבת וביום טוב?

בשבת אין אפשרות להדליק בכלל. ביום טוב הדין שונה: מותר להעביר אש מאש, כי הבערה הותרה לצורך אוכל נפש. ויש כלל: "מתוך שהותרה לצורך, הותרה גם שלא לצורך". אבל בתנאי אחד: שמישהו ייהנה מן הדבר.

וכאן השאלה: ממה נהנים בנר נשמה? הוא אינו מאיר לצורך קריאה או אכילה. אחד הלומדים הציע שיש הנאה בעצם הזיכרון, כשמזכירים את הנפטר. הרב השווה זאת לשאלה הידועה בדבר עישון ביום טוב, שגם בה דנים אם זו הנאה "השווה לכל נפש".

עוד נושא שהוזכר הוא אמירה לגוי ביום כיפור בענין הנרות. כל אלה סוגיות שלמות, והרב ציין אותן כדי שידעו שיש להן דיון בפוסקים, ושמי שנזקק לכך ישאל שאלה מעשית.

ביום טוב מותר להבעיר רק לצורך הנאה, ולכן יש לדון אם נר נשמה נחשב צורך כזה.

פרק ו · שאלות מעשיות

🏠 נר בבית הכנסת או בבית

בעבר היה מנהג להביא את נר יום השנה לבית הכנסת. כך גם כתוב בספר מטה אפרים, שהנשמה באה לבית הכנסת ורואה את הנר הדולק בשבילה. היו בזה גם דיונים רבים, איפה מעמידים את הנרות ואיך שומרים עליהם.

היום המנהג הזה כמעט אינו מעשי. בתי הכנסת מבקשים שלא להביא נרות, כי הם רק מפריעים ויש בהם גם סכנה. יש עדיין מקומות שבהם מביאים נרות לבית הכנסת ביום כיפור, אבל ברוב המקומות מדליקים היום את הנר בבית.

ואין בזה חיסרון. הנשמה קשורה אל המשפחה ואל הבית, והנר הדולק בבית מזכיר לכל בני הבית את הנפטר. בשעה שמדליקים אפשר לומר את שמו, ללמוד משהו לעילוי נשמתו, ולספר לילדים מי היה ומה השאיר אחריו. כך הנר נעשה לא רק מנהג, אלא גם זיכרון חי.

וכך גם ביום השואה: כשכל ילד מדליק נר בביתו, בכל בית ובכל משפחה, האור מתפשט ממקום למקום, כמו שלמדנו שהאש מתפשטת בלי גבול. אלפי נרות קטנים נעשים יחד זיכרון גדול אחד.

בעבר הביאו את נר יום השנה לבית הכנסת, והיום מדליקים אותו בדרך כלל בבית.

פרק ו · שאלות מעשיות

💡 נר חשמלי

שאלה מעשית: האם אפשר להדליק נר נשמה חשמלי? הרב אמר שאינו יודע אם זו מחלוקת מוגדרת, אבל יש כאן צדדים לכאן ולכאן, לפי מה שלמדנו מן הפסוק "נר ה' נשמת אדם".

מצד אחד, הנר החשמלי שונה מאוד. אין בו פתילה, אין בו חומר שנשרף, ואין בו שלהבת אמיתית. בנרות החשמליים של היום יש לפעמים חומר שנראה כמו להבה, אבל הוא בכלל לא חם. אם תיגע בו, לא תרגיש חום. זה אינו אש, אלא חיקוי של צורת אש.

מצד שני, אפשר לומר שחוט המתכת נחשב כמו פתילה, והזרם החשמלי הוא כמו השמן. יש דמיון מסוים.

המסקנה: מי שיכול, ודאי עדיף שידליק נר רגיל, שבו יש אש ממש, והוא באמת דומה לנשמה. אבל מי שאינו יכול, למשל במקום שאסור להדליק אש, כמו בית חולים, ידליק נר חשמלי, ויוצא בו ידי חובה. וכן מי שרוצה שיהיה נר דולק כל השנה, יכול בוודאי להשתמש בנר חשמלי.

הרב הזכיר גם שראה אצל חסידים שמדליקים שמן זית, לפעמים בקערת שמן, ויש שמחזיקים נר כזה דולק כל השנה.

עדיף להדליק נר של אש ממש, אבל במקום שאי אפשר, יוצאים ידי חובה גם בנר חשמלי.

פרק ו · שאלות מעשיות

🗣️ לומר את שם הנפטר

שאלה נוספת: האם יש עניין לומר את שם הנפטר כשמדליקים את הנר? לומר בפה "לעילוי נשמת פלוני בן פלוני"? או די בכך שאני חושב על כך? ביום השואה, למשל, האם צריך לומר "לעילוי נשמת ששת המיליונים", או שמספיק שמדליקים וכולם מבינים את הכוונה?

הרב חיפש בספרים, ורוב המקורות כתבו שלא מצאו דבר מפורש. לבסוף מצא מקור אחד, בספר "מחזיק ברכה" של החיד"א. שם כתוב שיש עניין גדול לומר זאת בפה.

מה המקור? החיד"א למד זאת מדין ההכנות לשבת. בהלכה כתוב שטוב שאדם יאמר על כל דבר שהוא מכין: "הרי זה לכבוד שבת". והטעם שכתבו הפוסקים: כי הדיבור פועל הרבה בקדושה. והראיה: אדם לוקח בהמה ואומר "הרי זו שלמים", ובמילים האלה בלבד חלה עליה קדושה של קרבן.

מכאן למד החיד"א שגם בנר נשמה, אם אדם יאמר בשעת ההדלקה "לעילוי נשמת פלוני" ויכוון לכך, הדבר יפעל הרבה יותר. המילים אינן רק תיאור. הן מוסיפות קדושה למעשה.

החיד"א כותב שיש עניין לומר בפה לעילוי נשמת מי מדליקים, כי הדיבור פועל הרבה בקדושה.

פרק ו · שאלות מעשיות

👪 שם האב או שם האם

הרב העיר על מנהג מעניין. כשאומרים "לעילוי נשמת", נוהגים להזכיר את שם האב: פלוני בן פלוני. וכשמתפללים לרפואה, מזכירים את שם האם: פלוני בן פלונית. מה העניין?

בשיעור עלה שיש קהילות שנוהגות אחרת, ומזכירות את שם האם גם לעילוי נשמה. אבל ברוב הקהילות, אשכנזים, ספרדים ותימנים, מזכירים לעילוי נשמה את שם האב.

הרב הציע רעיון משלו, והדגיש שאינו יודע את המקור ולא בדק זאת. אולי הדבר קשור למציאות. האם משפיעה הרבה יותר על הגוף של האדם. הגוף נוצר ונבנה בתוכה, ופעמים רבות גם מחלות עוברות דרכה. לכן כשמתפללים על הגוף, על רפואה, מזכירים את האם.

ואילו לימוד התורה והחינוך הרוחני עוברים בדרך כלל דרך האב, שמלמד את בנו תורה. לכן כשמדובר בנשמה, בעילוי רוחני, מזכירים את האב. זו הצעה בלבד, אבל יש בה היגיון יפה: הגוף מן האם, והחינוך הרוחני מן האב.

לעילוי נשמה נוהגים להזכיר את שם האב, ובתפילה לרפואה את שם האם.

פרק ו · שאלות מעשיות

📝 מה למדנו

בסוף השיעור סיכם הרב את מה שנלמד. ראינו שנר נשמה אינו המצאה של הדורות האחרונים. הוא מופיע במפורש בהלכה לגבי ערב יום כיפור, ומשם התפשט מאוד, עד שהיום מדליקים אותו בהזדמנויות רבות.

ראינו שיש לו שני טעמים, ולכן יש גם הבדלים במנהגים. הטעם הראשון הוא שנר של מצווה מרחיק את המזיקים, כמו שכתב בעל קב הישר. לכן מדליקים אותו מיד אחרי הפטירה ובכל ימי השבעה, כשהנשמה עדיין סמוכה למקום.

הטעם השני הוא שהנר דומה לנשמה. כמו שהשלהבת אינה נתפסת, מתפשטת ונעה תמיד למעלה, כך הנשמה. והדלקת הנר גורמת לנשמה נחת רוח ועלייה. לכן מדליקים אותו בכל פעם שרוצים שהנפטר יתעלה, ובעיקר ביום השנה, וכן ביום הזיכרון וביום השואה.

ולמדנו גם על נר חשמלי, שעדיף להימנע ממנו כשאפשר, ועל אמירת שם הנפטר בשעת ההדלקה. ובעיקר למדנו שהחיים יכולים לפעול בשביל הנפטרים: בנר, בקדיש, בלימוד ובמעשים טובים.

לנר נשמה יש שני טעמים: הוא מרחיק מזיקים, והוא דומה לנשמה ומעלה אותה.

פרק ו · שאלות מעשיות

🔥 מן הנר אל מדורת ל"ג בעומר

לסיום, הרב חיבר את הנושא לחודש אייר. היום שבו נוהגים להדליק הכי הרבה נרות לעילוי נשמה הוא ל"ג בעומר, יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי. שם הנר נהפך למדורה ענקית.

איך נוצרה המדורה? כנראה שבתחילה הדליקו נרות. אחר כך עוד אחד רצה להדליק, ועוד אחד, כי בזוהר כתוב שיש בזה דבר גדול. כל אחד הוסיף, עד שבשלב מסוים הנרות נעשו מדורה. היום יש מקומות שזורקים לתוכה בדים, ושופכים שמן.

והרב ראה בזה משל לתורתו של רבי שמעון. בעבר, הזוהר היה בצד. מעטים מאוד למדו בו. אחר כך השולחן ערוך כבר הביא מפסקי הזוהר, והמגן אברהם הרבה להביא ממנו. בא האר"י הקדוש והסביר הכל, ותלמידיו הכניסו את הקבלה לכל הסידורים הספרדיים. אחר כך באו החסידים והכניסו אותה לכל ספרי החסידות.

היום כמעט אין אדם שאינו נוגע לפחות בחלק מן הזוהר. מה שהיה רדום שנים רבות נעשה אש בוערת. יהי רצון שנזכה לאור תורה שיאיר את כל העולם, ובזכותו של רבי שמעון ה' ישמור עלינו מכל רע, ויביא שלום ושלווה לכל עם ישראל.

מנרות הנשמה של רבי שמעון נעשתה מדורה גדולה, כמו שאור הזוהר יצא מן הצד והאיר את כל העולם.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: נר ה' נשמת אדם