🎈 עונת המסיבות
השיעור נמסר בימים שבהם בכל בתי הספר עורכים מסיבות סיום: לכיתה ו', לכיתה ח', לכל מקום לפי עניינו. הורים באים, ילדים עולים על הבמה, מחלקים תעודות ושרים שירים. והרב שאל שאלה שנראית תמימה, אבל יש בה עומק: האם יש לזה מקור? האם מצאנו בתורה מישהו שעשה "מסיבת סיום"?
על מסיבה בהתחלה כולם יודעים. כשמתחילים משהו חדש עושים חנוכה. ביום שהוקם המשכן חגגו שבעה ימים. שלמה המלך חנך את בית המקדש בשמחה גדולה ובמשתה עצום. גם חנוכת המזבח היא שמחה של התחלה. ובתורה עצמה כתוב: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ" – אדם שזכה לבית חדש עושה שמחה ומודה לה' שזיכה אותו.
אבל השאלה היא על הסוף. ילד שגמר שש שנות לימוד, שמונה שנים, שתים עשרה שנים. האם על זה יש סעודה? האם יש מקור לשמוח דווקא כשנגמר שלב?
השיעור יוצא משאלה פשוטה של ימינו: האם יש מקור בתורה לחגיגה כשגומרים משהו גדול?
📚 סעודת סיום מסכת
המשתתפים הציעו מיד את הדוגמה המוכרת: סיום מסכת. אדם שגמר מסכת עושה סעודה. למה? כי זכה לעשות דבר שלם. הוא זכה ללמוד הרבה חומר, והוא מודה לקדוש ברוך הוא ומפרסם את המצווה הגדולה שזכה לה. יש כלל ש"המצווה נקראת על שם גומרה", והשלמה היא דבר גדול.
וכולנו מכירים את הגמרא שבה אמר אביי שראוי שיבוא לו שכר על כך, שבכל פעם שראה תלמיד חכם שגמר מסכת, היה עושה יום טוב לחכמים. סעודת סיום מסכת היא דבר חשוב מאוד, והיא מופיעה בפוסקים, ואפילו מתענים מפסיקים בשבילה.
אבל סיום מסכת הוא סיום של לימוד. השאלה שלנו רחבה יותר: האם יש מקור לשמחה על כך שאדם, או ילד, עבר שלב שלם בחייו? כדי לענות על כך, הרב פתח את החומש בפרשת וירא.
מי שגמר מסכת עושה סעודה, כי זכה להשלים דבר שלם ומפרסם את המצווה.
🍼 "ויגדל הילד ויגמל"
כתוב בתורה: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". קודם כל צריך להבין את הפשט, לפני הדרשות. רש"י מפרש: "ויגמל" – לסוף עשרים וארבעה חודשים. כלומר, ביום שבו הפסיק יצחק לינוק, כשהיה כבן שנתיים, עשה אברהם משתה.
בשיעור התפתח דיון קטן ונחמד: איך זה שפעם הניקו עד שנתיים? מה השתנה? התשובה הפשוטה: פעם לא היו תחליפים. לא היה מזון תינוקות מוכן. תינוק שלא ינק – לא היה לו ממה לחיות. לכן ההנקה הייתה ארוכה, וזה היה מקובל מאוד בזמנם.
ועדיין, השאלה עומדת בכל עוצמתה. זו מסיבה מוזרה! בלוח המסיבות שלנו לא ראינו מסיבה כזאת. אדם שעושה זבד הבת לבתו, ושואלים אותו מתי נולדה, והוא עונה: לפני שנתיים. מה נאמר לו? למה חיכית כל כך הרבה? למה אברהם אבינו מחכה שנתיים, ודווקא אז עושה סעודה?
אברהם אבינו עשה משתה גדול דווקא ביום שנגמל יצחק, כשהיה כבן עשרים וארבעה חודשים.
👑 גדולי הדור במשתה
ולא סתם סעודה קטנה בבית. רש"י מפרש את המילים "משתה גדול": שהיו שם גדולי הדור, שם ועבר ואבימלך. אברהם הזמין את כולם. כמו שהיום מזמינים לשמחה גדולה את כל האנשים החשובים. ועל מה? על כך שהתינוק נגמל?
יש על הפסוק גם דרשה מפורסמת. המילה "הִגָּמֵל" נדרשת כ"ה"ג מָל": ה"א ועוד גימ"ל הם שמונה, כלומר ביום השמיני מל אברהם את יצחק, ועל זה עשה סעודה גדולה. זה רמז יפה מאוד, ומכאן לומדים את סעודת ברית המילה.
אבל הרב הדגיש: הדרשה אינה מבטלת את הפשט. לפי פשוטו של מקרא, המשתה היה ביום הגמילה ממש. ונשארת השאלה: מה המשמעות של סעודה דווקא בגיל שנתיים? כדי להבין, צריך לחזור לפסוק שקראנו בראש השנה.
המשתה היה גדול באמת: רש"י מביא שהיו שם גדולי הדור – שם ועבר ואבימלך.
🎺 הפסוק של ראש השנה
בראש השנה קוראים בתורה בבוקר: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". רבים מכירים את הפסוק במנגינה המיוחדת של ימים נוראים. אבל אם מקשיבים למילים, רואים שהפסוק כפול: "פקד" ו"ויעש", "כאשר אמר" ו"כאשר דבר". למה צריך לומר את אותו דבר פעמיים?
כדי להבין את התשובה, הקדים הרב יסוד בדרך הלימוד של בית בריסק. בבריסק אהבו לפרק כל דבר לשני דינים, לשני חלקים נפרדים. והרב הביא דוגמה ששמע בשיעור במכללה: כשבאים עדים ומעידים, האם אנחנו יודעים בבירור שהם אומרים אמת? לא בהכרח. יש כאן שני דברים שונים: יש "בירור" – לדעת מה היה באמת, ויש "הנהגה" – סדר שבו העולם מתנהל.
גם הכלל "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" הוא כזה. האם בטוח שהרבים צודקים? לא בטוח. אבל כפי שהובא בשם הרמב"ן, הדבר הגרוע ביותר הוא שכל אחד יהיה מפלגה לעצמו. עדיף שיהיו פה ושם טעויות, ובלבד שתהיה תורה אחת ודעה מוסכמת. זו הנהגה, לא בירור.
בפסוק "וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דבר" יש כפילות שמחכה להסבר.
✨ שתי הבטחות, שני ניסים
ועכשיו לחידוש של הבריסקר רב, שהרב כינה אותו "נורא חמוד": הוא לקח את החומש והפך אותו לשני דינים. הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו לא נס אחד, אלא שני ניסים.
הנס הראשון: שיוולד לשרה בן. שרה בת תשעים, ולפי הטבע אינה יכולה ללדת. הנס השני: שהיא תוכל גם להניק אותו. אישה בת תשעים שמניקה במשך שנתיים שלמות – זה נס בפני עצמו, נס ארוך, לא של רגע אחד.
ולמה צריך את הנס השני? בימינו היינו אומרים: מה הבעיה, יש תחליפים. אבל פעם לא היה פתרון. ילד שאין מי שתניק אותו – לא יחיה. ובכל זאת אפשר היה להביא מינקת. וזה מה שעשו תמיד. כשבת פרעה מצאה את משה בתיבה, אמרה לה מרים: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת". ואם כן, למה צריך דווקא ששרה עצמה תניק?
לפי הבריסקר רב, ה' הבטיח לאברהם שני ניסים: שתלד שרה בן, ושתוכל להניק אותו.
🥛 מה עובר בחלב
התשובה מתחילה מאותו סיפור עצמו. מופיע במדרש שניסו להביא למשה מינקות מצריות, והוא לא ינק מהן. למה דווקא מן העבריות? כי יש להנקה השפעה עצומה על הילד. וכך, בהשגחת ה', חזר משה אל אמו, וגדל על ברכיה בשנים הראשונות.
ומוכר הסיפור על רבי ואנטונינוס. מסופר שבימי הגזירות, כשמלו את רבי, הוחלפו התינוקות, ואמו של רבי הניקה את אנטונינוס, בנו של הקיסר. ומה יצא מזה? אנטונינוס נעשה ידיד קרוב מאוד של רבי, עזר לו רבות, ויש אומרים שבסוף אף התגייר. רואים כמה השפעה יש להנקה.
הרב הוסיף מכאן מילה של עידוד לאמהות ולסבתות: לפעמים קשה מאוד להניק, ויש רצון לוותר מהר. כדאי לזכור כמה רצה אברהם אבינו לא רק שיוולד הבן, אלא ששרה תוכל להניק אותו. בחלב לא עובר רק מזון; עוברות גם מידות טובות, כל מה שהאם בנתה בעצמה.
עם החלב עוברות גם מידות ותכונות, ולכן אברהם היה צריך ששרה עצמה תניק את יצחק.
🕯️ מי ימשיך את הדרך
עכשיו מבינים למה היה חשוב כל כך לאברהם אבינו שיהיה לו בן. הוא אומר לה': "וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר". מה הבעיה? הכסף? ודאי שלא. הבעיה של אברהם היא ההמשכיות. הוא רוצה שמישהו ימשיך את הירושה הרוחנית שלו: את האמונה בה', את דרך החסד, את כל ההוויה היהודית שהוא בנה.
ואברהם הבין שכדי שמישהו ימשיך אותו באמת, צריך שזה יהיה מישהו שיוצא ממנו, ונולד משרה, שהייתה קדושה וטהורה. יש לו בן אחר, ישמעאל, ואחר כך עוד בנים. אבל זה לא יספיק. ואפילו אם ייוולד בן משרה, ואישה אחרת תניק אותו – שוב אין ביטחון שהירושה הרוחנית תעבור. לכן צריך את שני הניסים יחד.
ועל זה אומרת שרה: "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו". שני ניסים: גם ילדתי, וגם היניקותי. ורש"י מביא שאנשים לא האמינו שאישה בת תשעים יולדת ומניקה, ובאו לראות את הנס, ושרה הניקה את כל ילדיהם. ובמדרש מובא שאותם ילדים שינקו משרה התגיירו.
אברהם לא חיפש יורש לכספו, אלא ממשיך לדרכו – ולכן היה צריך את שני הניסים.
📖 "פקד" ו"עשה"
ועכשיו חוזרים לפסוק של ראש השנה, והכפילות מתבארת. "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" – זה הנס הראשון, שנולד לה בן. פקידה היא תמיד לשון של הריון ולידה, כפי שאנו מכירים. אילו היה הפסוק נגמר כאן, היה חסר משהו.
"וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" – זה הנס השני: ה' עשה בה מעשה, נתן לה כוח להניק. כך הפסוק מספר על שני הניסים, וכל חלק בו מכוון לאחד מהם.
המשתתפים שאלו גם מה ההבדל בין "אמר" ל"דבר". בדרך כלל "דיבור" הוא לשון קשה יותר, כמו "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הרב השאיר את השאלה פתוחה, להמשך עיון. אבל עיקר החידוש ברור ומאיר: הפסוק כפול, כי הנס כפול.
"וה' פקד את שרה כאשר אמר" – זו הלידה; "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – זו ההנקה.
🎊 כשהנס נגמר
ועכשיו התשובה לשאלה שפתחנו בה: למה עשה אברהם את המשתה דווקא ביום הגמל את יצחק? הפירוש הראשון פשוט מאוד: כי רק אז נגמר הנס. כשנולד יצחק, הנס היה רק חצי נס. אף אחד עוד לא ידע אם הנס השני יתקיים עד הסוף. רק כאשר שרה גמרה להניק, אחרי שנתיים, נשלם הנס כולו.
ואז אפשר לעשות סעודת הודיה גדולה. לא על חצי נס, אלא על נס שלם. עכשיו אברהם יודע שיש לו בן שיוכל להנחיל הלאה את המורשת שלו, בן שנולד משרה וינק משרה, בן שראוי להמשיך את דרך האמונה.
זו כבר תשובה ראשונה לשאלה שלנו: יש בתורה סעודה על השלמה. לא רק בהתחלה, כשמתחילים, אלא דווקא בסוף, כשרואים שהדבר הצליח. סעודה כזו אינה רק חגיגה. היא הודיה לקדוש ברוך הוא שהביא את הדבר לידי גמר.
אברהם עשה את המשתה ביום הגמילה, כי רק אז נשלם הנס כולו.
🌱 הודיה על כל שלב
אבל יש פירוש שני, והוא נוגע ישירות לחיים שלנו. בספר "משיבת נפש" כתוב שעל כל שלב בחינוך צריך להודות לקדוש ברוך הוא ולעשות מעשה של הודיה. והוא מביא ראיה מחנה, אמו של שמואל: "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה". כשגמלה את שמואל, עלתה עמו לבית ה' והביאה קרבנות.
כלומר, אדם שזכה לגמור שלב בגידול ילדו, מודה לה' שזיכה אותו להגיע לשלב הזה. הגמילה היא שלב: עד עכשיו הילד היה תלוי לגמרי באמו, ומעכשיו הוא מתחיל לעמוד יותר בכוחות עצמו. וכל פעם שאדם זוכה להעביר את בנו עוד שלב, הוא עושה הודיה.
ממילא הסעודה של אברהם היא לא רק על הנס. היא סעודת הודיה של אב שרואה שבנו עבר שלב בדרך שלו, ושיש סיכוי שהוא יגדל ויהיה ממשיך דרכו. זה היסוד שעליו נבנה המשך השיעור.
בספר משיבת נפש כתב שעל כל שלב בחינוך הילד ראוי להודות לה' ולעשות סעודה.
✂️ החלאקה וגיל שלוש
מכאן הרב עבר למנהג ידוע: החלאקה, התספורת הראשונה בגיל שלוש. אצל החסידים עושים מזה אירוע גדול, והיום כבר רבים מכל הציבורים נוהגים בזה. מה השמחה? יש מדרש על הפסוק בערלה: שלוש שנים יהיה הפרי ערלה, "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים". והמדרש רומז: שלוש שנים הראשונות הילד אינו מצליח להבין, קשה ללמד אותו אלף בית. בשנה הרביעית הוא מתחיל להבין.
אם כן השמחה היא: זכיתי להביא את הילד למצב שבו הוא מסוגל ללמוד תורה. ויש עוד צד. לתינוק קטן, גם אם יספרו אותו, אין עדיין פאות של ממש; השיער גדל רק אחר כך. לכן נהגו בגיל שלוש לעשות תספורת ולהשאיר את הפאות, ולקיים בו לראשונה את המצווה.
כך התחברו שני הדברים יחד: הגיל שבו הילד מתחיל ללמוד תורה, והפעם הראשונה שמקיימים בו מצווה. ועל זה עושים סעודה ושמחה. שוב אותו יסוד: שמחה על כך שהילד עבר שלב.
המנהג לחגוג בגיל שלוש קשור לרגע שבו הילד מתחיל לקבל תורה ולקיים בו מצווה.
📜 בר מצווה – סעודה של האב
וכך גם בבר מצווה. יש בסעודת בר מצווה כמה טעמים, ואחד מהם, כפי שמובא בפוסקים, הוא כדי ליתן שבח והודיה על שזכה האב לגדל את בנו עד הנה ולהכניסו בעול התורה והמצוות. מכאן עולה שאלה מעניינת: של מי השמחה – של הבן או של האב?
אם הסעודה היא על כך ש"גדול המצווה ועושה", והבן מתחיל להתחייב במצוות, זו שמחה של הבן. אבל אם הסעודה היא על כך שהאב זכה להביא את בנו לעוד שלב בחינוך – זו סעודה של האב. האב שמח מאוד, ואומר "ברוך שפטרני", ומודה לה' שזיכה אותו להגיע לכאן.
ויש גם מדרש שדורש את המילה "ויגמל" במובן רוחני: שנגמל יצחק מיצר הרע, כלומר הגיע לגיל שבו זכה ליצר הטוב. גם לפי זה, השמחה היא על עלייה בדרגה. כל שלב שהבן זוכה להגיע לדרגה נוספת – האב עושה שמחה גדולה.
אחד הטעמים לסעודת בר מצווה הוא הודיית האב שזכה לגדל את בנו עד הנה.
🙏 עוד סעודות של הודיה
ולא רק בחינוך. הרב הביא עוד דוגמאות לסעודות של הודיה על השלמה. הכהן הגדול, אחרי שגמר את עבודת יום הכיפורים ויצא בשלום מן הקודש, היה עושה יום טוב לכל אוהביו. העבודה הקשה והמסוכנת עברה בשלום, והוא מודה ומשמח את כולם.
וכן העבד של אברהם: כשהגיע לבאר וראה שה' הצליח את דרכו ומצא את רבקה, הוא השתחווה ארצה לה', ונתן מתנות. זו מעין חגיגה של הודיה על כך שהשליחות הצליחה.
יש אם כן מקורות רבים לכך שאנשים עשו סעודת הודיה כשגמרו משהו בהצלחה. וזו תשובה רחבה לשאלה שפתחנו בה: מסיבת סיום אינה רק מנהג חדש של בתי ספר. יש לה שורשים עמוקים, בתנאי שמבינים על מה באמת שמחים.
הכהן הגדול ועבד אברהם מלמדים שאחרי שדבר עובר בשלום ובהצלחה – עושים הודיה.
🧩 שלושה סוגי שמחה
כדאי לעצור ולסדר את מה שלמדנו עד כאן, כי התמונה נעשתה רחבה. יש שמחה בהתחלה: חנוכת המשכן, חנוכת בית המקדש, חנוכת הבית של אדם פרטי. בשמחה כזו האדם מודה על כך שזכה להתחיל, ומבקש שהדבר החדש יצליח.
יש שמחה בהשלמה: סיום מסכת, הכהן הגדול שיצא בשלום מן הקודש, העבד של אברהם שראה שה' הצליח את דרכו, ובראש כולם – אברהם אבינו שחיכה עד שנשלם הנס, ורק אז עשה משתה. בשמחה כזו האדם מודה על כך שהדבר הגיע לגמר, ושהבטחת ה' התקיימה במלואה.
ויש שמחה במעבר שלב: הגמילה של שמואל אצל חנה, החלאקה בגיל שלוש, הבר מצווה. כאן לא נגמר הכל, להפך, הדרך רק ממשיכה. אבל ההורים רואים שהילד עלה מדרגה, ומודים לה' שזיכה אותם להגיע עד הנה. מסיבת הסיום של בית הספר שייכת בעיקר לסוג השלישי הזה: לא סוף הדרך, אלא שלב שנשלם בתוכה, ועליו מודים.
התחלה, השלמה ומעבר שלב – לכל אחד מהם יש מקור לשמחה ולהודיה.
🎓 על מה שמחים במסיבת סיום
עכשיו אפשר לחזור לשאלה של תחילת השיעור. למה עושים מסיבה בסוף כיתה ו' או כיתה ח'? לפי מה שלמדנו, יש בזה רעיון עמוק. כמו שאברהם אבינו עשה סעודה כאשר בנו הגיע למצב שבו הוא מסוגל להיות ממשיך דרכו, כך גם אנחנו עושים סעודה כאשר בית הספר וההורים זכו, והילד גמר שש שנים ועובר לשלב הבא.
ההורים זכו להביא אותו לגיל שבו הוא כבר יודע ללמוד, יודע לבחור, ובוחר בדרך התורה. יש להם בן שרוצה להמשיך הלאה. על זה אפשר לעשות סעודת הודיה: שזכינו שהילד גדל בגוף, בנפש, במידות וביראת שמיים.
ולכן, כשאנו עומדים במסיבת סיום, ראוי לזכור שהיא איננה רק בידור או פרידה. היא הודיה לקדוש ברוך הוא על כל השנים, על כל יום של לימוד, ועל כך שה' עזר להביא את הילדים עד הנה.
ואפשר ללמוד מכאן גם על הדרך שבה עורכים את המסיבה. אם היא הודיה, ראוי שיהיה בה מקום לתודה לה', ולא רק לשירים ולתעודות. ראוי שהילדים ישמעו בה שהם הגיעו עד כאן בזכות חסדי ה', בזכות ההורים והמורים, ושהשלב הבא הוא המשך של אותה דרך. כך המסיבה עצמה נעשית חלק מן החינוך.
במסיבת סיום מודים לה' שזכינו להביא את הילדים לשלב שבו הם בוחרים בדרך התורה.
💐 מסיבת פרישה או ערב הוקרה
בהמשך לכך העיר הרב הערה על ביטוי שנשמע לו מוזר: "מסיבת פרישה". מה פתאום מסיבה? האם בית הספר שמח שמורה טוב עוזב? ודאי שלא. מורה טוב – כולם עצובים כשהוא הולך, ולא קל למצוא אחר במקומו. לכן, אמר, הוא שינה את הכותרת: לא "מסיבת פרישה" אלא ערב הוקרה, ערב של הודיה.
ובכל זאת, גם לפי מה שלמדנו יש מקום לשמחה. לא על כך שהמחנך הולך, אלא על כך שזכה כל כך הרבה שנים להביא את תלמידיו לשלב שבו הם בוחרים בדרך התורה והמצוות. על זה האדם יכול לעשות הודיה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותו ואת בית הספר ללמד ילדים עד שהם ממשיכים הלאה בדרך הזאת.
ואיחל הרב שכל התלמידים ימשיכו וילכו בדרך התורה, ויזכו ההורים והמחנכים לראות בנים ובני בנים ממשיכים את המורשת.
כשמחנך פורש, השמחה היא על כל השנים שבהן זכה להביא תלמידים לבחור בדרך התורה.
📣 "בת ק' כבת כ'"
והרב הוסיף ורט יפה. פרק ק' בתהילים הוא "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". פרק כ' הוא "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה". כשיש צרה, כל אדם יודע לצעוק, לבכות ולומר תהילים. אבל להודות כשהדבר מצליח – זה לא קל.
וכאן בדיוק הנקודה של חינוך. כשילד לא הולך בדרך התורה, ההורים בוכים, ואל תשאל כמה. זו אחת הצרות הגדולות ביותר. אבל כשההורים זוכים, והילד הולך בדרך התורה ורוצה להמשיך – צריך לדעת להודות על זה באותה עוצמה. ועל זה נאמר כרמז: "בת ק' כבת כ'" – שמזמור לתודה יהיה באותה עוצמה כמו מזמור כ'.
ויש לכך רמז גם בפורים. הגמרא אומרת שקוראים את המגילה בלילה וביום, כי כדרך שבצרה זעקו לילה ויום, כך צריך להודות לילה ויום. בכית בצרה לילה ויום? דע להודות באותה עוצמה בדיוק.
מזמור לתודה (פרק ק') צריך להיאמר באותה עוצמה שבה אומרים "יענך ה' ביום צרה" (פרק כ').
🍇 "וענית ואמרת" – בקול רם
ומכאן מובן גם דבר בפרשת ביכורים. כתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". ולכאורה, מה זה "וענית"? הרי האדם לא עונה על שום שאלה. ורש"י מפרש: לשון הרמת קול. למה צריך לומר את מקרא הביכורים בקול רם?
לפי מה שלמדנו, התשובה מאירה. כשיש צרה – שומעים אותה בקולי קולות. אדם צועק "יענך ה' ביום צרה" בכל כוחו. אומרת לו התורה: באותה עוצמה שבה אתה צועק בצרה, באותו קול רם, תאמר גם תודה. כשהיבול הצליח והפירות הראשונים בשלו – אל תמלמל את התודה בשקט. אמור אותה בקול.
וזה מסר לכל מסיבת סיום ולכל שמחה: ההודיה צריכה להיות חזקה וברורה, לא פחות מן התפילה בשעת צרה.
רש"י מפרש "וענית" לשון הרמת קול: כמו שצועקים בצרה, כך יש להודות בקול רם.
🥂 "מי חכם" – חצי הכוס המלאה
עוד דבר מפורסם הביא הרב, מפרק ק"ז בתהילים, שבו מוזכרים ארבעה שצריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, היוצא מבית האסורים, וחולה שנתרפא. ויש מהספרדים שאומרים אותו בפסח, כי גם ביציאת מצרים עבר עם ישראל כביכול את כל הארבעה. הפרק מסתיים: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'".
ושואלים: למה דווקא "חכם"? למה לא צדיק או בעל מעשים? אוהבי הוורטים אומרים: חכ"ם – ראשי תיבות "חצי כוס מלאה". החכם תמיד יודע להסתכל על החצי הטוב, ולכן הוא מתבונן בחסדי ה', בעוד שאחרים רואים רק את החסרונות.
ויש פירוש עמוק יותר: "מי חכם וישמר אלה" – מי שרוצה להישמר מכל אלה, מן המאורעות הקשים של הים, המדבר, הכלא והמחלה. איך? "ויתבוננו חסדי ה'". מי שמסתכל בעצמו בחסדי ה' ורואה אותם, לא יצטרכו להזכיר לו אותם בדרכים קשות. ההתבוננות בטוב היא עצמה שמירה.
מי שמתבונן בחסדי ה' זוכה שלא יצטרכו להזכיר לו אותם דרך צרות.
👑 כוחה של הודיה לדורות
ולבסוף הרב הראה כמה כוח יש להודיה של ההורים על הילדים. לאה אמנו קראה לבנה יהודה על שם ההודיה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". ומובא שמשם, אחרי שנים רבות, צמח דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שכל חייו היו שירה והודיה. ההודיה של האם נתנה כוח לצאצאים, דורות רבים אחריה.
ובחזרה לנקודת הפתיחה, כדאי לזכור את החידוש הזה בראש השנה, כשקוראים "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". ה' הבטיח לאברהם שני ניסים: שיוולד לו בן, ושיינק משרה. אברהם לא עשה סעודה ביום הלידה, כי עוד לא ידע אם הכל יצליח. רק כשנגמר הנס, ויצחק גדל ונעשה מי שיוכל להנחיל הלאה את המורשת – אז עשה משתה גדול.
יהי רצון שנזכה כולנו לבנים ולבני בנים שממשיכים הלאה את המורשת, ושנדע להודות על כל שלב, בקול רם ובשמחה.
לאה קראה לבנה יהודה על שם ההודיה, וממנו יצא דוד נעים זמירות ישראל.