🍋 לא כמצוות אנשים מלומדה
השיעור הזה הוא השיעור הארבעים ואחד בסדרה על ברכת המזון, מתוך הדברים הנפלאים שמביא הספר "העיקר – ברכת המזון בכוונה". שם מובאים דברי "ספר הברית", בחלק השני, במאמר "דרך הקודש".
וכך הוא כותב, בתוכן הדברים: ברכות הנהנין צריכות להיות בכוונה, ולא כ"מצוות אנשים מלומדה", כמנהג בעלמא. ויהיו חשובות בעיניך המצוות התדירות – כמו ברכת המזון, קריאת שמע ותפילין – כמו מצוות עשה שהזמן גרמן, שבאות לעתים רחוקות, כאתרוג ומצה.
למה דווקא כך? כי דבר שבא לעתים רחוקות, פעם בשנה, אדם מחבב אותו באופן טבעי. איש אינו נוטל אתרוג בחיפזון ובלי לב. ואילו מה שבא כל יום, נעשה מהר מאוד הרגל. ספר הברית מבקש לקחת את היחס שיש לנו לאתרוג ולמצה, ולהעביר אותו אל ברכת המזון של כל יום.
וזה באמת רעיון נפלא: לברך ברכת המזון כאילו זו מצווה נדירה, שזוכים לה רק פעם בכמה זמן.
ספר הברית מלמד להחשיב את המצוות התדירות כמו מצוות נדירות שבאות פעם בשנה.
⚖️ המצווה המקטרגת
ספר הברית ממשיך ומוסיף: תתחזק בכל עת לקיים כל מצווה שאין לה דורשים, ולהחזיק בה. כי מצווה כזאת היא כמו מת מצווה, שאין מי שיטפל בו. והיא מקטרגת למעלה לפני ה', ואומרת: למה אני גרועה משאר כל המצוות?
ובפרט ברכת המזון. חשבו על הרגע: אדם אכל ושבע. הוא מרגיש טוב, היה לו טעים ונעים. ודווקא אז הוא ממהר לקום, ומברך בלי לב. ודאי שהקטרוג כאן גדול הרבה יותר: אכלת טוב, שבעת – ולמה אינך מברך כמו שצריך?
אם כן, ברכת המזון, שהיא מצוות עשה מן התורה וחשובה ביותר, כמה צריך לייקר אותה ולדעת להעריך אותה. כמצווה נדירה. וקודם לכן כבר אמר ספר הברית שבכל ברכות הנהנין צריך להיזהר מאוד.
מצווה שאין לה דורשים היא כמו מת מצווה, והיא מקטרגת למעלה: למה אני גרועה מכל המצוות?
📜 היזהרו בברכות הנהנין
בהמשך מביא הספר את צוואת הגאון בעל ה"חיי אדם". הוא כתב אותה כנראה לבני ביתו, ובה הוא מזהיר: מאוד מאוד תהיו נזהרים בברכות הנהנין.
והרב הוסיף על כך דבר ידוע. המלאך המגיד שנגלה אל הבית יוסף הזהיר אותו מאוד בעניין זה, ואמר לו שבזה תלויה כל הקדושה וההתעלות שלו. ומסופר שיום אחד לא בא אליו המגיד. כששאל אותו למחרת למה לא בא, השיב לו: כי אכלת ענב אחד יותר ממה שצריך.
פלא פלאים. ודאי שזה בדקויות, בדרגות גבוהות מאוד. אבל מזה צריך ללמוד כמה חשובות ברכות הנהנין. הן מתקנות את המאכלים, ועושות נחת רוח לה' יתברך.
ואם כך על ענב אחד, כמה עלינו לשים לב לכל פרי, לכל כוס מים, לכל פת לחם שאנחנו נהנים ממנה בכל יום.
בצוואתו לבני ביתו הזהיר החיי אדם מאוד על ברכות הנהנין.
🌾 ואכלת ושבעת וברכת
וממשיך החיי אדם: קל וחומר שיש להיזהר לברך ברכה אחרונה על שבעת המינים, שיש אומרים שהיא מן התורה. ובזה יש מחלוקת. וקל וחומר ברכת המזון, שהיא ודאי מן התורה לכל הדעות, כמו שכתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ".
והביא הרב שכתבו ספרי מוסר: מי שמברך ברכת המזון בכוונה, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו כל ימיו. וכך ראינו גם בספר החינוך, שכתב שכך קיבל מרבותיו.
והחיי אדם מוסיף: יהיה זה הכלל תמיד לנגד עיניכם, כמו שאמרו חז"ל על מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, שהוא חבר לירבעם בן נבט. עד כדי כך חמור הדבר. ואם כך על כל הנאה, קל וחומר ברכת המזון, שהיא מצוות עשה מן התורה, ושצריך לברך אותה מילה במילה.
ברכת המזון היא מצווה מן התורה, ומי שמברך אותה בכוונה – מובטח שלא יחסרו מזונותיו.
🕰️ אל תברך במרוצה
ועוד ציווה החיי אדם לבני ביתו: תהיו נזהרים לומר על כל פנים דברי תורה על השולחן. ויהיה רגיל בפיכם איזו משנה. ואל תברך ברכת המזון במרוצה, כי אם תיתן שבח והודיה לשמו יתברך, שנתן לך לחם לאכול.
יש כאן צוואה של גדול בישראל לבני ביתו. וכל אחד ייקח מזה מוסר השכל: כמה ראוי להחשיב את ברכת המזון. כמה זה חשוב, כמה זה נעלה, וכמה זה מסוכן למי שאינו מכוון, שהקטרוג גדול למעלה.
ושימו לב למילים "שבח והודיה". ברכת המזון איננה רק חובה שצריך לצאת ממנה. היא הודיה. מי שאכל ושבע ומודה לה' מתוך שמחה, עושה בדיוק את מה שהתורה ביקשה ממנו.
החיי אדם ציווה לומר דברי תורה על השולחן ולא לברך ברכת המזון בחיפזון.
🍞 שולחן שאמרו עליו דברי תורה
במשנה במסכת אבות נאמר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים. ושלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום.
בהערות שבספר מובא, ממה שכבר הובא בשיעור קודם: רבי עובדיה מברטנורא כותב על המשנה הזאת, שברכת המזון חשובה כאילו אמרו על השולחן דברי תורה. אבל כמובן – רק אם מברכים כמו שצריך.
ועוד הובאו שם דברי הגאון המופלא רבי רפאל ברדוגו, ה"מלאך רפאל". הוא כתב: מה שאמרו "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה" – היינו שלא בירכו ברכת המזון, או שבירכו אותה בלי כוונה, רק בחיפזון ובבהלה. אבל אם בירכו ברכת המזון כתיקונה, בכוונה, חלילה לקרוא לזה "זבחי מתים".
מה יוצא מכל זה? גדולי עולם עשו מזה עניין גדול. הם ציוו לבניהם ולבני ביתם שידאגו לברך ברכת המזון בכוונה, מילה במילה, לא בחיפזון. ומצד שני, כך הוסיף הרב, גם לא להתעכב יותר מדי. העיקר: לברך מילה במילה ובכוונה גדולה.
ומי שמברך כך, ודאי שזה מלמד עליו זכות למעלה, ובמקום קטרוג יש סנגוריה. השולחן הופך לשולחן של תורה, האכילה הופכת לעבודת ה', ומי שבירך בכוונה מובטח שלא יחסר לו מזון.
ואפשר לחזור לרעיון של ספר הברית: לברך כאילו זו הפעם היחידה בשנה. לקחת רגע לפני הברכה, לזכור מה אכלנו ומי נתן לנו, ולהתחיל לאט.
ברכת המזון בכוונה נחשבת כאילו אמרו על השולחן דברי תורה.
🛡️ להודות על נס של יום
בסוף השיעור הוסיף הרב הודיה על נס שהיה ממש יום קודם. בכמה משכונות ירושלים היה מצב של דריכות גדולה, וחלק מן העיר נסגר. היה מידע שמחבל יצא לבצע פיגוע. ובניסי ניסים, אחרי מעקב, מצאו אותו ותפסו אותו לפני שהספיק לפעול, והכל חזר לשגרה.
זה נס שהקדוש ברוך הוא מביא לידיעת השומרים, והוא מסכל את מחשבותיהם של האויבים. יהי רצון שתמיד יסכל אותם, ולא יצליחו לעשות דבר. וכמו שנאמר: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל".
וזה מתחבר לכל השיעור. כמו שברכת המזון מלמדת אותנו לא לקחת את הלחם כמובן מאליו, כך צריך לא לקחת כמובן מאליו את השקט. צריך להודות לה' על הניסים הנפלאים שהוא עושה עמנו כל הזמן, גם על אלה שכמעט לא שמענו עליהם.
גם על סכנה שהוסרה בשקט, בלי שידענו כמעט, צריך להודות לה'.