📣 מצווה על בעל הנס
בשיעור הקודם נלמדה המצווה לפרסם את נסי ה', כמו שנאמר: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". מכאן שבחנוכה מדליקים בחוץ, כדי שיראו. ומכאן גם הטעם לכך שמי שהביא קרבן תודה הביא איתו ארבעים לחמים: כדי שיוכל להזמין את חבריו ולספר לכולם מה ה' עשה לו.
בשיעור הזה נשאלה השאלה העמוקה יותר: למה יש מצווה כזאת? מדוע אדם שקרה לו נס אינו יכול להסתפק בכך שהוא יודע ומודה בליבו? למה יש עליו מצווה גם לפרסם את הנס?
התשובה הראשונה שעולה: כדי להפיץ את האמונה. כשאנשים שומעים על נס, הם מתחזקים. אבל אז עולה שאלה נוספת: אם המטרה היא להפיץ אמונה, למה דווקא בעל הנס? כל אחד יכול לספר סיפור. מדוע המצווה מוטלת דווקא על מי שהנס קרה לו?
בשיעור הובאו שלושה טעמים, וכל אחד מהם מאיר צד אחר במצווה. כולם נכונים, ויש ביניהם גם הבדלים מעשיים להלכה.
לא די שאדם יודע על הנס שקרה לו; יש עליו מצווה לפרסם אותו.
🎙️ כשבעל המעשה מספר
הטעם הראשון: בעל הנס חווה את הדבר בעצמו. כשהוא מספר, הוא מספר את החוויה שלו, איך זה קרה לו, עם כל הפרטים. אין דומה שמיעה מפי אחר לשמיעה מפי מי שעבר את הדבר. הוא יכול לספר בצורה חיה ואותנטית.
הרב המחיש זאת בסיפור שהתפרסם אחרי שבעה באוקטובר, ועבר מפה לאוזן במקומות רבים. אדם אחד חזר בתשובה, והוא גר בקיבוץ שהיה כולו חילוני. הוא רצה לעזוב. נסע לרב שליווה אותו ואמר לו: חזרתי בתשובה, לא נעים לי לגור בקיבוץ, המקום לא מתאים לי. הרב ענה לו: אדרבה, תישאר. אתה תהיה האור במקום. תדליק את האור, אתה חשוב שם מאוד.
הוא נשאר. כעבור זמן הרב נפטר. ובליל שבת אחד חלם אותו אדם שהרב בא אליו ואומר לו: קום, סע. הוא זכר שזו שבת, ואמר: איך אפשר לנסוע בשבת? וחזר לישון. הרב בא אליו שוב בחלום, ואמר: אמרתי לך, זה לא בדיחה. הוא כמעט תפס אותו בצווארו: אתה חייב עכשיו לקום ולנסוע.
סיפור מפי בעל המעשה, עם החוויה והרגש, משפיע הרבה יותר מסיפור מפי אחר.
🚗 החלום שהציל משפחה
החלום היה חזק כל כך, עד שהאיש קם כמעט כחולם בהקיץ, לקח את משפחתו ונסע בשבת למקום אחר. וכך ניצל הוא וכל משפחתו. אחר כך פנה אל אחד מגדולי הפוסקים ושאל אם מה שעשה היה מותר או אסור. זו שאלה קשה מאוד על פי הפשט: איך מחללים שבת על פי חלום? ונאמרו בזה צדדים שונים. הסיפור הזה התפרסם מאוד.
ועכשיו, אמר הרב, תנסו לדמיין: מה היה קורה אילו בעל המעשה עצמו היה מגיע לכאן ומספר. לא אני, שמספר מה שקראתי, אלא האיש שזה קרה לו. אתם מבינים לבד שאף אחד לא היה נשאר אדיש. כולם היו יוצאים עם דמעות בעיניים.
מה ההבדל? לא הפרטים. הפרטים אותם פרטים. ההבדל הוא שאדם שבא ומספר את מה שעבר עליו, מעביר את החוויה עצמה, וההשפעה גדולה הרבה יותר.
על דרך הרמז אפשר לומר כאן את הכלל ההלכתי: "כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו מבשל". כשבעל המעשה מספר, הוא כלי ראשון, והשומעים מושפעים מאוד. כשאחר מספר, זה כבר כלי שני.
אילו בעל המעשה עצמו היה מספר, איש לא היה נשאר אדיש.
📖 סיפורי חיים מעוררים
ובאמת, יש אנשים שלקחו את סיפור חייהם, את הנס שקרה להם, והלכו וסיפרו אותו במקומות רבים, וזכו לעורר ולחזק המון אנשים. הרב הזכיר את אהרן מרגלית, שבילדותו חלה בשיתוק ילדים ועבר תלאות רבות, וכתב ספר על סיפור חייו. הוא סיפר את סיפורו במקומות רבים, ונעשה מרצה מבוקש מאוד, בזכות הסיפור איך השתקם מכל מה שעבר.
זו, בפשטות, הסיבה הראשונה שהתורה מצווה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". קרה לך נס? אתה בעל הנס. ספר אתה בעצמך את הסיפור. זו שפה אחרת, שפה שיוצאת מן הלב ולא רק מן המוח.
ודרך אגב, אמר הרב, אילו היינו עושים את זה הרבה בתוך המשפחה, זה היה משפיע מאוד. לא צריך לעבור אירועים נוראים כדי שיהיה מה לספר. כמעט לכל אדם יש סיפורים: השגחות פרטיות, צירופי מקרים מופלאים, רגעים שבהם ראה איך ה' כיוון את הדברים. מי שזוכר אותם ויודע לספר אותם, יכול לעורר את כל הסובבים אותו.
גם בתוך המשפחה, אדם שמספר את מה שעבר עליו ואת ההשגחה שראה, מעורר את כולם.
👴 למה קמים מפני זקן
הרב הוסיף רעיון מן הגמרא על מצוות הקימה מפני זקן. למה צריך לעמוד מפני אדם זקן? כי עברו עליו הרפתקאות רבות בחייו. ומה יש בהרפתקאות? מהן הוא קנה אמונה בה'. הוא ראה איך ה' מנהיג את העולם, ורכש את זה במשך השנים.
חז"ל דרשו את המילה "זקן" כ"זה שקנה". יש מי שקנה חוכמה, ולפעמים צריך לקום גם מפני אדם צעיר שהוא חכם, כי מה שהזקן רכש ברוב שנים, החכם רכש בלימודו. אבל הזקן, בטבעו, רוכש ניסיון רב. ואם הוא זוכר ושומר את מה שראה, ויודע לספר את זה, הוא יכול לעורר מאוד מאוד אנשים אחרים.
הרב אמר שהוא עצמו התחזק פעמים רבות מסיפורים של סבים וסבתות על השגחות פרטיות מדהימות: איך בורא עולם כיוון בדיוק באותה שעה, בלי שהם חשבו על כך, איך סידר להם דברים שאי אפשר לדמיין. ומי ששומע סיפורים כאלה לא רק מתעורר. הוא מרגיש כמה אוהבים אותו.
לכן כדאי לכל אחד, מדי פעם, לשמור את הדברים, להתבונן בהם, ולספר אותם.
הזקן קנה במשך חייו ניסיון ואמונה, ולכן יש לו כוח מיוחד לעורר בסיפוריו.
📞 צירוף קטן של השגחה
כדי להראות שלא צריך נסים גדולים כדי שיהיה מה לספר, הרב נתן דוגמה קטנה מן הימים האחרונים. הוא התלבט אם לקנות מוצר מסוים, שעלה סכום די מכובד. כן לקנות, לא לקנות, ולא הצליח להחליט.
ותוך כדי ההתלבטות התקשר אליו אדם ואמר: ביקשתי ממך פעם טובה, עבודה מסוימת שלוקחת הרבה זמן, ואמרת שאתה מסכים רק בחלקה כי זו עבודה רבה. אני מוכן לשלם לך, רק תעשה את זה עד הסוף. כמה זה יעלה?
הרב אמר לו סכום, והסכום היה בדיוק המחיר של המוצר שהתלבט עליו. האיש הסכים על המקום. לא שאל, לא ביקש הנחה ולא אמר שזה יקר. ואמר: אני מעביר לך העברה בנקאית עכשיו.
זו דוגמה קטנה לכך שאדם רואה לפעמים כל מיני צירופים, דברים מדהימים שאי אפשר להסביר אותם כמקרה. ודווקא את הדברים האלה יש לאדם מצווה לספר, כדי לעורר את עצמו ואת האחרים לראות את יד ה' בתוך החיים הרגילים.
גם בדברים הקטנים של היום יום אפשר לראות צירופים מופלאים, ולספר אותם.
🙏 "וכל החיים יודוך"
הטעם השני מתחיל בהתבוננות בתפילה. אנחנו אומרים "מודים", ברכה ארוכה של הודיה. ומה בא מיד אחר כך, לפני חתימת הברכה? "וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ... וְכֹל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". רגע, איך זה מתחבר להודיה? גמרנו להודות, ועכשיו מבקשים שכל החיים יודו?
וכך גם בברכת המזון. אחרי "נודה לך" ו"על הכול אנחנו מודים לך", ממשיכים: "וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד". וכך בברכה האחרונה של ההפטרה: "על התורה ועל העבודה... אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד".
בכל המקומות האלה, מיד אחרי שמודים, מבקשים שיתברך שם ה' בפי כל חי. מה הקשר?
התשובה נמצאת בטבע האדם. כשמישהו עשה לך טובה, מה אתה עושה מיד אחר כך? מחפש לספר. ועוד דבר: אם יש לך אפשרות, אתה מחפש איך להחזיר לו. אדם נורמלי, כשעשו לו טוב, רוצה להכיר טובה בחזרה.
מיד אחרי ההודיה בתפילה, בברכת המזון ובברכות ההפטרה, מבקשים שכל חי יברך את ה'.
🪣 בור ששתית ממנו
היהדות לא רק מכירה ברגש הזה של הכרת הטוב. היא מצווה לחזק אותו ככל האפשר. והרב הביא שתי דוגמאות שמראות עד היכן הדבר מגיע.
הדוגמה הראשונה: משה רבנו לא היכה את היאור במצרים, כי היאור עשה לו טובה כשהציל אותו בתינוקותו. וכי היאור מבין? היאור לא מבין. אבל האדם מבין. ואם אדם מכה את מה שקיבל ממנו טובה, הוא הורס את עצמו.
וכך אמרו חז"ל: בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. וכי הבור מרגיש? הבור לא מרגיש. אבל אתה מרגיש. הרגש שלך נפגע, ומה שנבנה בך נהרס.
והדוגמה השנייה, מן החיים: אדם יושב באולם מכובד, והמלצר מביא לו כוס או בקבוק יין טוב. האם צריך להכיר לו טובה? הרי זה לא שלו, בעל השמחה שילם על הכול. ובכל זאת, הרגש שלך מרגיש שהמלצר שירת אותך. אם אדם לא יכיר טובה למלצר, חסר בו משהו. הוא הורס את עצמו. יש לאדם מצווה לעורר את רגש הכרת הטוב בכל הזדמנות.
התורה מחזקת את רגש הכרת הטוב עד כדי כך שמכירים טובה גם לדומם.
🎁 מה אשיב לה'?
ועכשיו נחזור לבעל הנס. ה' הושיע אותו. ואולי, בעזרת ה', כשתיגמר המלחמה בקרוב, כולנו נרגיש כך. האדם רוצה להחזיר. וכך הוא שואל, בלשון הפסוק בהלל: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי". הכול שלו, ומה אני יכול לתת לו?
אנחנו גם אומרים את זה בשיר: "מה אשיב לך, והכול שלך". מה יכול האדם לתת לבורא העולם?
כדי לענות, צריך להבין יסוד. בבריאה אין דבר אחד שנברא בלי מטרה. תסתכלו בחדר ובחוץ: לא תמצאו מוצר שאדם עשה סתם, כי השתעמם. לכל דבר יש תכלית. וגם לכל רגש באדם יש מטרה. העצב, הפחד, אפילו הכעס. הפחד שומר מסכנה; הכעס, במקומו הנכון ובמידה, משמש את המחנך ואת המוכיח. הבעיה היא רק כשמוציאים אותם ממקומם.
ואם לכל דבר יש מטרה, צריך לשאול: מה הייתה המטרה של ה' בבריאת העולם? מה ייתן לו העולם? הרי הוא אינו צריך שום דבר.
מי שנושע שואל מה יוכל להחזיר לבורא, שאינו צריך דבר.
🍬 מי נהנה יותר?
כתוב במפורש בספרים, והרמח"ל מאריך בזה הרבה: המטרה של הקדוש ברוך הוא היא להיטיב. מטבע הטוב להיטיב, וכביכול ה' נהנה להיטיב לבני האדם.
רוצים דוגמה? סבתא מחלקת לנכדים שבאו לבקר במבה. ילדה אחת ניגשת ואומרת: סבתא, אני לא אוהבת במבה, אני לא צריכה. האם זו חוכמה? מי נהנה יותר, הילדה שמקבלת או הסבתא שנותנת? ברור שהסבתא. וילדה חכמה הייתה מבקשת משהו אחר, או מקבלת בשמחה, כדי שהסבתא תוכל לתת.
וכמה סבים, כשהם פוגשים את הנכד בבית הכנסת, מביאים לו משהו. הנכד אומר: סבא, אני לא צריך. אבל הסבא אינו יכול לפגוש אותו בלי לתת. הנתינה היא השמחה שלו.
כך, כביכול, ה' רוצה להיטיב. אבל איך הוא מיטיב? על ידי שבני האדם מכירים אותו, מכירים בגדלותו ועובדים אותו. אז הוא יכול לתת להם טוב בעולם הזה ובעולם הבא, לא כמתנת חינם שיש בה בושה, אלא כשכר. ההנאה של ה', כביכול, היא להיטיב לבני האדם כשהם מכירים אותו.
רצון ה' הוא להיטיב, וההטבה באה על ידי שבני האדם מכירים אותו.
🌍 יתברך שמך בפי כל חי
ומכאן התשובה לשאלה "מה אשיב לה'": אם אתה יכול, הכי טוב, ספר לבני אדם את הנס, שיתעוררו, יכירו בגדלות ה' ויתקרבו לבורא עולם. בזה אתה גורם שה' יוכל להיטיב עוד, וזה מה שאתה יכול להחזיר לו.
ואם אין לך עכשיו אפשרות לצאת החוצה ולפרסם? מה תעשה? לפחות תתפלל. תבקש שכולם יכירו בגדלות ה'. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בתפילה: גמרנו "מודים", ועכשיו מבקשים "ועל כולם יתברך", "יתברך שמך בפי כל חי תמיד".
כמו שאומר השיר הידוע: "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק" ומכריז. אדם מתלהב, מרגיש "מה אשיב לך", ואם אינו יכול לצאת לשוק, הוא מבקש שכולם יכירו במלכות ה'.
זה הטעם השני: פרסום הנס הוא הדרך של האדם להשיב טובה לבורא. הוא הולך ומספר, ובזה מקרב עוד בני אדם אל ה', וכך כביכול מיטיב לקדוש ברוך הוא, שרצונו להיטיב לבריותיו.
הדרך להשיב לה' היא לספר את הנס כדי שאחרים יתקרבו; ומי שאינו יכול, מתפלל על כך.
🥛 כוס עם חור
הרב חזר להלל וביקש לשים לב לתשובה שהפסוק עצמו נותן לשאלה "מה אשיב לה'". התשובה: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". כלומר, אני אלך ואפרסם לפני כולם את נפלאות ה' שעשה איתי.
אבל למה "כוס" ישועות? יש בזה ביטוי מעניין. יש אדם שיש לו כוס, ויש אדם שיש לו חור בכוס. העולם הזה בנוי בצורה מעניינת. כמעט אין אדם שקורות לו רק ישועות. אצל כולם יש גם צרות, שלו או של אחרים. כמעט אין יום שקט. תמיד יש דברים.
ומה קורה לרוב בני האדם? הקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ונפלאות, אבל יש חור בכוס. הכול נשפך. הם מרימים את הכוס, ואומרים להם: פרסם את הישועות. והם עונים: איזה ישועות? אני לא רואה שום ישועה.
ויש אנשים שזוכרים שיש להם חצי כוס מלאה. גם זה דבר יפה. הלוואי שלרוב בני האדם הייתה לפחות חצי כוס מלאה. אבל דוד המלך מספר על משהו מיוחד מאוד שהיה אצלו.
לרוב בני האדם הישועות נשפכות כמו מכוס עם חור, ואינם רואים אותן.
🍷 "כוסי רוויה"
בסוף "מזמור לדוד, ה' רועי", אומר דוד: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה". לא חור בכוס, ולא חצי כוס. כוס רוויה, מלאה וגולשת. כמו המנהג שיש בהבדלה למלא את הכוס עד שהיין גולש, סימן לשפע ולשבוע טוב.
פלא עצום. איך זכה דוד להרגיש שכל כך טוב לו? הוא מגלה לנו: "דשנת בשמן ראשי". זה ביטוי. מה הכוונה? ה' נתן לו דעת נכונה, הכניס לו לראש דרך נכונה לראות את העולם. מתוך הדעת הזאת הוא הגיע למצב שבו הוא מרגיש שכל הטובות שה' עושה לו הן נסים ונפלאות.
וגם הצרות? הוא אומר: גם הצרות הן ישועות, רק שאני לא תמיד מבין. ולכן הוא ממשיך: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי".
ביטוי מוזר: מי רודף אחרי אדם? בדרך כלל הצרות רודפות. אבל אם אומרים לאדם שהביטוח הלאומי או מס הכנסה רודפים אחריו, והוא שומע שהם רוצים לתת לו מענק, מה הוא מבין? שהרדיפה היא לטובתו.
דוד המלך זכה לראות שכוסו גולשת, כי ה' נתן לו דעת נכונה לראות את העולם.
🏃 רדיפה של טוב
כך מסביר הרב את הפסוק: דוד אומר, מה שנראה בעיני כמו צרות שרודפות אחרי, אני, אחרי שה' שם לי דעת בראש, מבין שהכול טוב וחסד. כל מה שרודף אותי בחיים, הכול אך טוב וחסד. ובסוף מתברר שכך באמת היה.
ומי שזוכה לזה, זוכה גם להמשך הפסוק: "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים". הוא מרגיש תמיד שהוא נמצא בבית ה'. זה אדם בעל מעלה.
ומכאן חזרה לשאלה: "מה אשיב לה'"? "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". מי שכוסו רוויה, מי שרואה את הישועות ואינו נותן להן להישפך, הוא זה שיכול להרים את הכוס ולפרסם את נפלאות ה'. וכך הוא מחזיר לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמל עמו.
עד כאן שני טעמים: האחד, כוחה של חוויה אישית, שאי אפשר לדמיין עד כמה היא משפיעה. והשני, שעל ידי הסיפור האדם משיב טובה לבורא, כי הוא גורם שעוד בני אדם יתקרבו אליו.
מה שנראה כצרות רודפות, מתברר למי שה' נתן לו דעת שהוא טוב וחסד.
🎉 למה מזמינים מאתיים איש?
הטעם השלישי הוא פירוש מעניין מאוד שאמר הרב שטיינמן. לדעתו, יש אפשרות שלישית, לא הראשונה ולא השנייה.
אדם שבנו מתחתן, או שיש לו פדיון הבן או אירוע נפלא אחר, מזמין הרבה מאוד אנשים. בזמן של מגבלות מזמינים פחות, וכשהכול רגוע מזמינים מאה, מאתיים. ולמה בעצם? מה רע לחגוג חתונה עם עשרה אנשים? למה כל מי שעורך חתונה רוצה שיבואו מאה או מאתיים?
ובשיעור הובא מה שסיפר הרב שטיינמן עצמו: הוא היה אז בודד, כל משפחתו נספתה בשואה, והוא התחתן בשווייץ. בחתונה שלו היו בסך הכול שישה עשר זוגות. היו מנות בדיוק לשישה עשר זוגות, וגם שש עשרה דרשות, כי כל מי שהגיע נשא דרשה.
אף אחד לא רוצה חוויה כזאת. מה חסר בה? לאדם קשה לחגוג כשאינו יכול לחוות את השמחה עם אחרים. כשאחרים באים, משתתפים ושרים איתו, זה לא רק בשבילם. זה בשבילו. לאדם יש רגשות, ואם הוא אינו מוציא אותם החוצה, אינו מתפעל ומספר, הוא אינו מרגיש באמת שהתחתן.
הרב שטיינמן הציע טעם שלישי: פרסום הנס נועד גם לבעל הנס עצמו.
🌙 לבד על הירח
הרב הביא ביטוי יפה: אומרים שאם אדם היה מגיע לבד לירח וחוזר, הוא לא היה נהנה מזה, עד שהיה חוזר לכדור הארץ ומספר למישהו.
וכך בחיים. כשאדם חווה משהו, הוא מרגיש צורך מיד להרים טלפון, להתקשר, לספר, לצלם ולשלוח. למה? רבות לא בשביל השני, אלא בשביל עצמו. החוויה אינה נחרטת באדם עד שהוא מספר אותה. אם תעשה ברית מילה רק עם מוהל וסנדק, בלי שאנשים יבואו וישבו ויחגגו, לא תרגיש שהייתה ברית.
זה מה שאמר הרב שטיינמן: לפרסם את הנס אינו רק בשביל האנשים שמסביב. זה בשבילך. אם אתה רוצה שהנס ישפיע עליך, שתרגיש כמה ה' אוהב אותך, כמה הוא שומר ומשגיח עליך, אתה צריך לספר. אם לא תספר את הנס לאחרים, אתה בעצמך לא תחווה אותו.
ואדם שהולך ומספר את הנס שוב ושוב, עם כל הפרטים, חווה בעצמו את ההרגשה שה' אוהב אותו, שומר עליו ודואג לו. וככל שהוא מספר בצורה יפה ומלאה יותר, כך הוא חווה את הנס יותר.
חוויה אינה נחרטת באדם עד שהוא מספר אותה לאחרים.
🌐 לפרסם גם לגויים?
לפי זה, פרסום הנס בחנוכה אינו רק כדי להפיץ אותו לאחרים, אלא גם בשבילך. אם לא תלך ותספר, יהיה חסר בחוויה שלך, בכמה הנס השפיע עליך.
ויש בזה גם הבדל מעשי להלכה בין הטעמים. נשאלת שאלה מעניינת: האם מצוות פרסום הנס נאמרה גם כלפי גויים, או רק כלפי יהודים? יש פסוקים שמשמע מהם שגם לעמים צריך לספר, כמו "הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו".
התשובה תלויה בטעמים. אם המטרה היא לקרב בני אדם לבורא עולם ולהפיץ אמונה, ייתכן שהמצווה נוגעת דווקא ליהודים, או שהיא שונה כלפי כל אחד. ואם המטרה היא שאתה בעצמך תחווה את הנס, הרי שבכל פרסום, לכל מי שיהיה, אתה עצמך מושפע מאוד.
ולסיכום החלק הזה: כל הטעמים נכונים. הטעם הראשון, בעל הנס הוא כלי ראשון, ובכוח הרגש שלו הוא משפיע. הטעם השני, האדם רוצה להשיב לבורא, ועושה זאת על ידי שמקרב אחרים, ואם אינו יכול, מתפלל שיתברך שם ה' בפי כל חי. והשלישי, כדי שהוא עצמו יחווה ויבין כמה גדול הדבר שקרה לו.
הטעמים השונים משפיעים על השאלה אם יש מצווה לפרסם את הנס גם לגויים.
🕎 מוכר כסותו ומדליק
והטעמים האלה אינם רק רעיונות. הם נוגעים להלכה. הרמב"ם, כמעט בהלכה האחרונה של הלכות חנוכה, פוסק: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
דבר מבהיל. אדם מסכן, אין לו כסף בכלל, יש לו בגד אחד, והרמב"ם פוסק: מכור אותו, העיקר שיהיו לך נרות חנוכה. צריך האדם לעשות כל מאמץ בשביל הדלקת נר חנוכה.
וזה נוגע לשאלה מעשית מאוד בימינו. אדם טס ממדינה למדינה, ובמטוס אין אפשרות להדליק. הוא נוחת בלילה בשדה התעופה, ועד שיגיע לדירה שלו, אפילו בחיפה, כבר תזרח השמש. האם הוא צריך לשכור דירה סמוך לשדה התעופה, לכמה שעות, כדי שיוכל להדליק נרות חנוכה באותו לילה ולא יפסיד?
הרמב"ם פוסק שמצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד, ואפילו עני מוכר כסותו כדי להדליק.
🏠 האדם חייב או הבית?
על פניו נשמע שצריך. אבל התשובה אינה ברורה לגמרי. כי ייתכן שאדם כזה כלל אינו חייב בנרות חנוכה. יש כאן שאלה מעניינת: מי חייב בנר חנוכה, האדם או הבית?
במזוזה, למשל, ברור שהבית מחויב: מי שאין לו בית, אינו חייב במזוזה. ואם כך גם בנר חנוכה, מי שאין לו בית אינו מדליק, והכול פשוט. אבל הפשטות היא שבנר חנוכה האדם חייב, ומקום ההדלקה הוא בבית. לכן, בפשטות, אדם כזה צריך באמת להשתדל לשכור דירה כדי שיוכל להדליק.
ולמה נרות חנוכה חשובים כל כך, יותר ממצוות אחרות, עד שצריך להתאמץ כך? כי נר חנוכה אינו רק מצווה. כאשר אדם מפרסם את הנס, הוא גורם לקידוש ה'. שם ה' מתפרסם. וקידוש ה' הוא המצווה הגדולה והנשגבה ביותר בעם ישראל. על מצווה כזאת אדם צריך להתאמץ ולמסור את נפשו.
ועל דרך הרמז אמרו: בשבת יש שמנים ופתילות שמדליקים בהם ויש שאין מדליקים בהם, ואילו בחנוכה, לפי ההלכה, כולם כשרים. רמז לכך שבחנוכה כולם יידלקו, כולם יפרסמו את הנס, עד שיתפרסם שם ה' בכל הארץ כולה.
אם החיוב על האדם, ראוי להשתדל אפילו לשכור דירה כדי להדליק נר חנוכה.
✨ שלושה טעמים, נר אחד
כשמסתכלים על שלושת הטעמים יחד, רואים כמה עשירה המצווה הפשוטה להדליק נר ליד הפתח. הנר מספר לעוברים ושבים את הנס, כמו בעל מעשה שמספר את סיפורו, ומעורר אותם. הנר הוא גם הדרך שלנו להשיב לה': אנחנו גורמים שעוד ועוד אנשים יכירו בגדלותו, ובזה מתקיים "יתברך שמך בפי כל חי". והנר הוא גם בשבילנו: כשאנחנו עומדים מולו, שרים ומספרים, אנחנו חווים מחדש את הנס, ומרגישים כמה ה' אוהב אותנו ושומר עלינו.
ולכן הרמב"ם מחייב אפילו את העני למכור את כסותו בשביל נר חנוכה. זו אינה עוד מצווה בין המצוות. זו מצווה שבה האדם מקדש את שם שמים ברבים.
ומה נלקח מכאן לכל ימות השנה? כשקורה לנו דבר טוב, לא להשאיר אותו בפנים. לספר אותו, בבית, לילדים ולחברים, עם כל הפרטים. כך מקיימים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", וכך הכוס שלנו נעשית כוס רוויה.
בכל נר חנוכה מתקיימים יחד שלושת הטעמים: לעורר, להשיב ולחוות.