👑 יראה, אהבה ושמחה
השיעור נאמר באסרו חג של חג השבועות, והמשיך את הסדרה על ברכת המזון, מתוך הספר "ברכת המזון בכוונה". שם מובאים דברי החיד"א בספרו "מורה באצבע": יתעטף האדם, מורא שמיים עליו, וכל עצמותיו תאמרנה חרדה, בבואו לברך את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
ויכוון לקיים מצוות עשה מן התורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". ויברך את ברכת המזון תיבה בתיבה, ביראה, באהבה ובשמחה. שלוש המילים האלה, יראה ואהבה ושמחה, חוזרות שוב ושוב במקורות שנלמדו בסדרה הזאת, וגם החיד"א מדגיש אותן.
הכוונה איננה לברך במהירות כדי לצאת ידי חובה. הכוונה היא לעמוד לפני המלך, להבין שזו מצווה מן התורה, ולתת לכל מילה את מקומה.
החיד"א מלמד לברך ברכת המזון מילה במילה, ביראה, באהבה ובשמחה.
🔥 אם המלאכים חרדים
עוד כתב החיד"א, בספרו "שמחת הרגל": יתן החי אל לבו, מה יצדק אנוש לקבוע ברכות למלכות שמיים, שמלאכי עליון, צבא מרום, יאמרו בחרדה "ברוך כבוד ה' ממקומו". כמו שאנו אומרים בכל יום בתפילה, שהמלאכים כולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, ביראה.
ואם כך עושים קדושי עליון, כולם טהורים, שרפי קודש, מה נענה אנחנו, אשר בעפר יסודנו? אנחנו צריכים לא רק לרעוד, אלא כמעט שאיננו יכולים לדבר כלל לפני המלך.
ומי שאומר את הברכות בלי מחשבה, רץ כצבי, אין זה מברך את הברכות כתקנן. ולא זו בלבד: לשון מדברת, ולבו הולך חשכים. כמו אדם שמטייל בשוק, שפתיו נעות ולבו אינו עמו. הוא נמצא מרחוק, והלב אינו יודע מה הפה אומר.
המלאכים הטהורים אומרים את שבחם באימה, ואנחנו, שיסודנו מעפר, על אחת כמה וכמה.
🎩 לפני שר בשר ודם
ממשיך החיד"א: אין ראוי לדבר כך לפני המלך, וכל שכן להודות לו ולברכו, כשאין פיו ולבו שווים. וכשאדם עומד לפני שר, הוא מכלכל את דבריו, ולבו מבין כל מה שהוא אומר. כל שכן כשהוא בא לברך את ה', אל עולם.
ולכן מסכם החיד"א: מי שנגע אלוקים בלבו, ישים מעייניו לבוא אל המלך ביראה, באהבה ובשמחה. יברך בשפה ברורה, תיבה בתיבה, בלב שלם, להלל ולשבח את שם קדשו על חסדיו ועל רחמיו הגדולים, שלא פנה למעשיו שקיצר בעבודתו, ובכל זאת עשה עמו חסד וזן ופרנס אותו.
אם כן, כמה צריך האדם לגשת לברכת המזון בצורה אחרת לגמרי. ואז, כשניגשים אחרת, גם הכל נראה אחרת.
לפני שר אדם שוקל כל מילה, ולפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה.
🛡️ על ניסיך שבכל יום
כדרכו של השיעור, גם הפעם הייתה הודיה על הניסים והנפלאות שה' עושה עמנו בכל יום. בתקופה ההיא נפלו מאות טילים ופצצות, שכל אחת מהן יכולה הייתה לפגוע באנשים רבים, ובחסדי ה' כמעט לא נפגעו בהן בני אדם. היו נזקים ברכוש, בשדות ובשריפות, אבל כל זה כאפס לעומת פגיעה בנפש, ותהא זו כפרה על הכל.
ובפרט הוזכר מבצע ההצלה שנעשה באותה שבת. במקום צפוף ושמור, הצליחו להגיע ולחלץ חטופים ולצאת משם בשלום. היה גם אחד מן הלוחמים שנפל, וגם זה בחשבון שמיים. ואין כאן שום "כוחי ועוצם ידי", אלא ניסים גלויים והשגחה פרטית של ה' יתברך, ששלח את שליחיו לעשות את הדברים הנפלאים האלה.
ודאי שעל כל זה אנחנו צריכים להודות, להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא.
גם בימים של סכנה רואים יד ה' מגינה על עם ישראל, וחייבים להכיר בכך טובה.
🌙 לקבל את התורה שוב
עלינו להודות גם על חג השבועות, חג מתן תורתנו, שזיכה אותנו ה' יתברך שוב לקבל את התורה באהבה. ללמוד כל הלילה בחשק, בשמחה ובהתלהבות. הוא נתן לנו כוחות לכך.
ויש בזה גם זכות גדולה על כלל ישראל. רבים נשארו ערים כל הלילה. היו שגמרו ספר שלם, ואף את כל התנ"ך, היו שלמדו את האדרא, ובישיבות למדו גמרא בהתמדה ובשקידה גדולה. ויש שלמדו כל הלילה בלי לדבר דיבור של חול. זה דבר עצום וגדול, לימוד זכות על כלל ישראל.
ואין ספק שהדבר יזרז את הגאולה השלמה. ועל ידי זה נזכה כל השנה לקבלת התורה באהבה, כראוי.
בשיעורים קודמים נשאלה שאלה: איך ייתכן שבהלל, ב"נשמת כל חי" ובהלל הגדול אין הודיה מפורשת על התורה הקדושה? עד אז נאמרו שמונה עשר תירוצים, ובסייעתא דשמיא נוסף עכשיו תירוץ נוסף.
נשים לב: גם ב"נשמת כל חי" וגם בהלל, אנחנו מודים על כך שה' הוא אלוקינו, ומתארים אותו. "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ... וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ". ואחר כך: "אֱלֹקֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹקַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת". מתארים את גבורותיו, את נפלאותיו ואת הנהגתו. וכן בהלל הגדול: "הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים, הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים". כל אלה הודיה על עצם הזכות שהוא אלוקינו ואנחנו עבדיו.
וידוע מה שמובא בזוהר הקדוש, שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל קשורים זה בזה. בזוהר נאמר כך בכמה מקומות ובכמה צורות, אבל לכל הפחות יש כאן קשר הדוק מאוד ביניהם.
גם על חג השבועות ועל קבלת התורה מחדש צריך להודות, ועל הלימוד של כלל ישראל כל הלילה.
📜 התורה היא הדרך אליו
התורה הקדושה, כל מהותה וכל תכליתה, היא כדי להידבק בו יתברך. כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ופנימיות התורה קשורה ישירות אל ה'. על ידי התורה האדם מתקשר אל ה' יתברך.
יש לנו מצווה "וּבוֹ תִדְבָּק". שואלת הגמרא: וכי אפשר להידבק בו? ועונה: הידבק במידותיו. אבל יש גם אמצעי נוסף: הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה, ועל ידי התורה אנחנו נקשרים אליו. כביכול התורה היא חלק ממהותו.
ולכן, ברגע שאנחנו מודים לו שהוא אלוקינו, שהוא זן אותנו, שומר עלינו ומשגיח עלינו, אנחנו בעצם מודים גם על התורה הקדושה, שהיא הדרך להגיע אליו. כל שבח עליו יתברך כולל בתוכו את תורתו. ה' יתברך יזכה אותנו לעבדו באמת ובלב שלם, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב.
כל שבח על ה' יתברך כולל בתוכו הודיה על התורה, שהיא האמצעי להידבק בו.