😟 "לו ישטמנו יוסף"
אחרי שקברו את יעקב אבינו במערת המכפלה, אומרים האחים זה לזה: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". הם חוששים שעכשיו, כשאביהם איננו, יבוא יוסף ויגמול להם על מה שעשו לו: על כך שהשליכו אותו לבור ומכרו אותו.
למה דווקא עכשיו התעורר הפחד? בעל הטורים מביא את המדרש: כשחזרו מקבורת יעקב, עבר יוסף על אותו בור שהשליכו אותו אליו. שם, במקום שממנו העלו אותו ומכרו אותו, עמד יוסף ובירך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". והוא עשה זאת במעמד כולם.
האחים ראו זאת, ועלה בדעתם: אם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין זוכר את הבור, ובא במיוחד להודות לה' עליו, ודאי שבלבו עדיין יש טינה עלינו. ולכן דווקא עכשיו אמרו: "לו ישטמנו יוסף".
האחים ראו את יוסף מברך על הבור, והבינו שהוא זוכר הכל.
🧭 המפה אינה מסתדרת
כאן יש דבר שצריך להבין. אם נסתכל על המפה, נראה שהבור כלל לא היה בדרך. מצרים נמצאת בדרום. השיירה עלתה ממצרים לחברון כדי לקבור את יעקב אבינו. ואילו הבור שזרקו אליו את יוסף היה באזור שכם ודותן, בהרי השומרון, צפונית לחברון.
נמצא שיוסף לא "עבר" שם במקרה. הוא לקח את כל השיירה, אחרי הלוויה, והמשיך איתם עוד הלאה, לכיוון ההפוך ממצרים, אל צפון הארץ. ומדוע כל זה? כדי לעמוד ליד הבור ולומר "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
והרי יוסף יכול היה לעשות זאת בהזדמנות אחרת, ביום אחר, בפעם אחרת. למה היה צריך להטריח את כולם, ובדרך הארוכה הזאת דווקא? מן השאלה הזאת אפשר ללמוד דבר גדול על הודיה לה'.
הבור לא היה בדרך חזרה למצרים, ויוסף עשה סיבוב גדול כדי להגיע אליו.
🛤️ לטרוח בשביל תודה
הלימוד הראשון: על נס שנעשה לך וניצלת ממנו, צריך לטרוח כדי להודות. ההודיה אינה רק מילה שאומרים כשהיא נוחה. יוסף היה משנה למלך, אדם עסוק מאוד, אחרי מסע ארוך ואחרי אבל על אביו. ובכל זאת הוא מקדיש זמן, דרך ומאמץ כדי להגיע אל המקום שבו ניצל.
והלימוד הזה חזק עוד יותר כשזוכרים כמה שנים עברו. עשרות שנים חלפו מאז הבור. יוסף כבר עבר את בית פוטיפר, את בית הסוהר, את המלכות. ובכל זאת הוא לא שכח. הוא זוכר את הנס שנעשה לו, ובא להודות עליו.
גם אנחנו יכולים ללמוד מכאן: חסד שה' עשה איתנו לפני שנים אינו "ישן". אפשר לחזור אליו, להיזכר בו, ולהודות עליו שוב, גם כשזה דורש מאיתנו טרחה.
על נס שנעשה לאדם צריך לטרוח, גם אחרי שנים רבות.
👥 שיירה שלמה של עדים
אבל יש כאן יותר מזה. יוסף לא הלך לבד. הייתה לו אפשרות מיוחדת: כל גדולי מצרים היו איתו, כל המשפחה, כל האחים, כולם באו לחלוק כבוד ליעקב אבינו. ויוסף לוקח את כולם אל אותו מקום, ומפרסם את הנס בפני כולם: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
יוסף אומר זאת בקול, שכולם ישמעו. הוא דואג שיהיה ציבור גדול, שהנס יתפרסם, ושיתגדל שם ה' בפי כולם. כולם ידעו מה ה' עשה לו על ידי אותו בור שניצל ממנו.
מכאן שיש מעלה וחשיבות גדולה להודות לה' בפני רבים. ולא רק להודות, אלא לטרוח כדי שההודיה תהיה בציבור.
גם בספרים כתוב שיש מעלה גדולה כאשר אדם מודה לה' על נס שנעשה לו, ועושה זאת בפני ציבור, לפחות בפני עשרה. ובשם רבי חיים פלאג'י מובא שזה דבר בדוק ומנוסה: אדם שצריך ישועה, ומקבל על עצמו שכאשר ייוושע יודה לה' בפני עשרה, זוכה לישועה.
אבל צריך גם להיזהר. אין לקבל על עצמו דברים שלא יוכל לעמוד בהם, כי זה לא תמיד פשוט. ואם יש אפשרות, ואדם יכול לעשות זאת בקלות, ודאי שיש בזה מעלה גדולה מאוד. כך אמר דוד המלך: "אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי, וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ".
יהי רצון שנזכה תמיד לראות את ניסי ה' ונפלאותיו, להכיר בהם ולהודות עליהם בשמחה גדולה ובפני רבים, שיתקדש שמו. ובזכות זה יושפעו עלינו ועל כל ישראל ישועות ורחמים, ונזכה להודות לה' בשיר חדש בביאת המשיח.
יוסף דאג שהנס יתפרסם לפני ציבור גדול, כדי שיתגדל שם שמיים.