4️⃣ יום רביעי – יום ההודיה
השיעור נאמר ביום רביעי, והרב פותח בתזכורת שחוזרת אצלו כמעט בכל שבוע: יום רביעי הוא יום ההודיה לה'. האות ד', האות הרביעית, מלמדת את היהודי כמה חשוב להודות.
על שם יהודה נקראים כל ישראל "יהודים", ויהודה נקרא כך משום שהודה. ובשם "יהודה" יש רמז נפלא: יש בו אותיות שם ה', ועוד האות ד'. כלומר, על האדם שמודה לקדוש ברוך הוא – שורה שם ה'. ההודיה היא האות ד' שעליה שורה השם.
מכאן עובר הרב לדבר חדש, שעוד לא נאמר בשיעורים הקודמים: הקשר בין ההודיה לבין הכוח הרביעי שיש באדם. ובכך יתברר מדוע ההודיה בפה, במילים שלך, היא כל כך חשובה.
האות ד' מלמדת את היהודי להודות, ועל המודה שורה שם ה'.
👁️ ארבעה חושים כנגד ארבע אותיות
בפני האדם יש ארבעה חושים: ראייה, שמיעה, ריח ודיבור. מובא בספרים שהם כנגד ארבע אותיות שם ה'. הראייה כנגד האות יו"ד, סוד החכמה. השמיעה כנגד הה"א הראשונה, סוד הבינה. הריח כנגד הוא"ו, סוד התפארת. והדיבור כנגד הה"א האחרונה, סוד המלכות.
המלכות היא הפה. ומלכות פירושה הוצאה מן הכוח אל הפועל. מה שהאדם רואה, שומע ומרגיש בפנים – הדיבור מוציא אותו החוצה, והופך אותו למציאות.
לכן הדיבור הוא הכוח הרביעי באדם, והוא עיקר הכוח של ההודיה. אדם יכול להרגיש הכרת טוב בלב, אבל כשהוא מוציא אותה בפה, במילים שלו, היא נעשית שלמה. זה הקשר בין יום רביעי, האות ד', ובין הדיבור: הכוח הרביעי הוא הכלי להודות לה'.
הימים שבהם נאמר השיעור הם הימים שבהם מתחילים לקרוא את חומש שמות. ומובא בשם האר"י ז"ל שבמצרים היה הדיבור בגלות. עם ישראל לא היה יכול לדבר באמת, לא היה יכול לפתוח את הפה ולשבח.
וכאשר יצאו ממצרים, יצא גם הדיבור לחירות. כך כתוב בתהלים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". הגאולה מביאה איתה פה פתוח ורחב.
ולשם מה צריך פה פתוח? כדי להודות. כל הגאולה ממצרים מגיעה כדי שנוכל לומר בפה מלא תודה לבורא עולם. בהמשך השיעור יתברר שזה בדיוק ההבדל בין הגלות לגאולה: בין מי שמכחיש את הטובה לבין מי שזוכר אותה ומדבר עליה.
הדיבור הוא כנגד ה"א האחרונה שבשם ה', מידת המלכות שמוציאה מן הכוח אל הפועל.
👑 אשר לא ידע את יוסף
חומש שמות מעמיד לפנינו זה מול זה את כפוי הטובה הגדול ביותר ואת מכיר הטובה הגדול ביותר. בפסוק הראשון שעוסק בשעבוד כתוב: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".
איך ייתכן שלא ידע? הרי עד היום כולם יודעים מי היה יוסף. מפרש רש"י: עשה עצמו כאילו לא ידע. יוסף עשה עם מצרים חסד עצום, הציל אותה מרעב. ופרעה הולך ומשעבד דווקא את בני משפחתו, כאילו לא היה יוסף מעולם.
ואמרו חז"ל: כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של המקום. אותו פרעה שעשה עצמו כלא יודע את יוסף, אמר בסוף: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'". זו מידה אחת: מי שמתעלם מטובה של בן אדם, מגיע להתעלם מן הקדוש ברוך הוא עצמו.
הרב מדייק: התורה לא כתבה "אשר עשה עצמו כאילו לא ידע", אלא כתבה בפשטות "אשר לא ידע". למה?
כי כאשר אדם מתעלם מן הטובה שעשו לו, הוא לא נשאר במצב של "עושה את עצמו". לאט לאט הוא באמת מרגיש שהוא לא יודע כלום. כאילו לא היה ולא נברא. ההתעלמות הופכת לשכחה אמיתית, והשכחה הופכת לכפירה.
זו הגלות במהותה: מצב שבו הטובה נמחקת מן הלב. ומי שחי כך, גם אם הוא מלך גדול, הוא אדם משועבד – משועבד לשכחה. לעומת זה, כל הדרך של הגאולה היא לחזור ולזכור, ולהוציא את הזיכרון הזה בפה.
מי שכופר בטובת חברו, סופו לכפור בטובת הקדוש ברוך הוא.
🧺 למה נקרא שמו משה
מול פרעה עומד הגואל, משה רבנו. הרבה יש ללמוד על כוח הכרת הטוב שהיה בו, ודבר גדול אפשר לראות כבר בשמו.
אמרו חז"ל שהיו למשה רבנו עשרה שמות. ומדוע דווקא השם "משה" נבחר, והוא השם שנקרא בו בכל התורה? משום שבתיה בת פרעה קראה לו בשם הזה, כאשר משתה אותו מן המים. השם "משה" נשאר לדורי דורות כאות הכרת טובה לבתיה, שהצילה אותו.
יש לנו כאן זה מול זה: פרעה, שמוחק טובה של אדם שהציל את ארצו, ומשה, שכל שמו הוא זיכרון של טובה שעשו לו כשהיה תינוק. וכל יציאת מצרים, אומר הרב, מטרתה להגיע להכרת הטוב. הגואל הוא מכיר הטובה הגדול, והגאולה היא היציאה מן השכחה אל ההודיה.
משה רבנו נקרא לדורות בשם שהזכיר טובה שעשו לו.
🎁 הספר שקיבלתי במתנה
אחרי ההקדמה עובר הרב לסיפור. לפני שנים הוציא חוברת על שלום בית, חוברת שמסבירה את המעלה הגדולה של הבית היהודי. הוא ביקש עליה הסכמות של רבנים, ונכנס לרב אהרן זכאי, ראש ישיבה בירושלים. הרב זכאי כתב בשמחה הסכמה נפלאה לחוברת.
בסוף הפגישה אמר לו הרב זכאי: אני רוצה לתת לך מתנה – את הספר שהוצאתי עכשיו לאור. והספר היה ספר על הודיה לה'. באותו זמן עוד לא ידע הרב שיום אחד יזכה למסור שיעורים קבועים על ההודיה. הוא לקח את הספר בשמחה והלך.
עבר זמן, אולי שנה. יום אחד ישב וקרא בספר, ובפרק אחד מצא סיפור שמובא בשם הגאון רבי יצחק זילברשטיין. הסיפור עסק בשאלה חשובה מאוד: איך שומרים את ההודיה, שלא תתפוגג.
📝 חמש דקות בכל ערב
בספר נכתב כך: אם נתבונן במה שקורה סביבנו ונצעד לאורך תחנות חיינו, נראה שאי אפשר למנות את חסדי ה' הנעשים בכל צעד ושעל. כאשר ה' גומל עם האדם טובות, מתעוררת בו תשוקה גדולה להודות. אבל אם לא עובדים על כך, התשוקה נעלמת עם הזמן, ונבלעת בשאר אירועי התקופה.
ושם הובא מכתב של יהודי מקריית אתא. אחרי שנעשו לו ניסים גלויים, הרגיש שלא ייתכן להמשיך כך: רגע אחד ה' עושה איתו טובות רבות, ומיד הוא שוכח. ועלה בליבו רעיון: להקדיש בכל ערב חמש עד עשר דקות, לחשוב על הטובות שעשה איתו ה' באותו יום, ולרשום אותן בקיצור, בראשי פרקים.
בתוך זמן קצר התקבצה אצלו רשימה גדולה של ניסים ונפלאות. כשקרא את כל הדברים ברצף, כמעט לא האמין שכל זה נעשה איתו. העצה הועילה מאוד. מדי יום התחזק אצלו רגש ההודיה.
מי שרושם בכל ערב את חסדי ה' של אותו יום, אוסף רשימה ענקית של ניסים.
✉️ מי זה היהודי מקריית אתא?
עוד נכתב במכתב: כאשר אתה רושם את הדברים, אינך יכול להתעלם מאף טובה שעשה איתך הקדוש ברוך הוא. החסדים מצטרפים לרשימה ענקית. וכשאדם מתחזק בכך, הוא מזמין לעצמו סנגוריה גדולה, וזכירת חסדי ה' מזמינה עליו עוד ועוד חסדים. הדברים הובאו בספר שקיבל, מתוך ספרו של הרב זילברשטיין.
הרב קרא את הסיפור, ושאל את בני ביתו: מי לדעתכם היהודי מקריית אתא שכתב את זה? ענו לו: אתה בעצמך! הוא חשב וחשב, ואז נזכר. לפני כמה שנים התרגש מאוד לראות כמה משפיע על הלב שאדם זוכר את חסדי ה' ומונה אותם ברצף. הוא החליט לכתוב על כך מכתב למחבר הספר, ושלח אותו. מעולם לא ידע שהמכתב התפרסם.
והנה, בהשגחה, דווקא הרב זכאי נתן לו את ספרו, ובו מצא את מכתבו שלו. המעשה הזה חיזק אותו מאוד: ה' הראה לו איך העצה נכנסה לשני ספרים.
ה' הראה לרב איך עצה קטנה שכתב לפני שנים נכנסה לשני ספרים.
📖 העצה הזאת אינה שלי
אבל הרב מדגיש: העצה הזאת אינה שלו. דוד המלך כבר אמר אותה. בסוף פרק ק"ז בתהלים, הפרק של ארבעה שצריכים להודות, אחרי כל הניסים, מסיים דוד המלך: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'".
מה החכמה הגדולה? לדעת לשמר את הניסים. אם אדם רוצה לזכור את חסדי ה', הוא צריך לעשות להם "שימור": לכתוב אותם ולחזור עליהם. ואז "ויתבוננו חסדי ה'".
וכך גם התורה אומרת על מלחמת עמלק, שהוא שורש כפיות הטובה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר". הדרך למחות את עמלק שבלב היא לכתוב את הדברים בספר. חמש דקות ביום, לעבור על הרשימה, ולראות כמה חסדים עשה איתנו מלך מלכי המלכים. זה הכל.
דוד המלך לימד: החכמה הגדולה היא לשמור את הניסים ולהתבונן בהם.
🎶 ותיטב לה' משור פר
ובחזרה לנקודת הפתיחה – כוח הדיבור. כמה כוח עצום יש לו לעורר. אומר הפסוק בתהלים: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה, וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר".
מפרש רש"י: תודת הפה, כשאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא בפה, משמחת אותו יותר משור ופר שמקריבים. אין כמו ההודיה בפה.
וכך מתחבר כל השיעור. הדיבור הוא הכוח הרביעי, כנגד מידת המלכות, שמוציאה מן הכוח אל הפועל. ביציאת מצרים יצא הפה מן הגלות כדי להודות. פרעה מחק את הטובה ונעשה כופר; משה זכר אותה ונעשה גואל. ואנחנו יכולים לבחור בדרכו של משה: לשמור את החסדים בכתב, לחזור עליהם, ולומר אותם בפה, במילים שלנו. "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'".
הודיה בפה משמחת את הקדוש ברוך הוא יותר מקרבן.