🍞 החידה: מה נשאר לנו מט"ו באב?
השיעור נפתח בחידה: איזו מזכרת נשארה לנו מט"ו באב, שאנו מזכירים אותה בכל יום, פעם או פעמיים ביום? התשובה: הברכה הרביעית שבברכת המזון. מן התורה די בשלוש ברכות: הזן, ברכת הארץ ובונה ירושלים. באו חכמים ותיקנו ברכה רביעית, ברכת "הטוב והמטיב". ומתי תיקנו אותה? בט"ו באב.
וכך היה המעשה. אחרי חורבן הבית השני נשארה העיר ביתר. הרומאים רצו לכבוש אותה, אבל בר כוכבא עמד בפרצה ולא נתן להם להיכנס. עד שעשה עבירה נוראה, והרג את התנא רבי אלעזר המודעי, שהיה מתפלל על העיר. אז בא נחש והכיש אותו, ובר כוכבא מת. בתשעה באב נכנסו הרומאים לביתר והחריבו אותה.
ולא רק זאת. שבע שנים אסרו הרומאים לקבור את המתים. ביום ט"ו באב מת המלך, קם מלך חדש והתיר לקבור את הרוגי ביתר. באו לקבור, והנה פלא: אף אחד מן המתים לא הסריח. על כך תיקנו חז"ל את ברכת הטוב והמטיב: "הטוב" שלא הסריחו, "והמטיב" שניתנו לקבורה.
ברכת הטוב והמטיב, הברכה הרביעית שבברכת המזון, היא מזכרת מט"ו באב שאנו אומרים בכל יום.
❓ ארבע שאלות על הברכה
זה פשט הגמרא, וכך למדו רוב הראשונים. אבל כאן מתעוררות שאלות גדולות. האם בכל פעם שאנו מברכים את הטוב והמטיב, אנו מודים על הרוגי ביתר?
שאלה ראשונה: על הנס של פורים, שבו ניצלו החיים מהמן הרשע, מודים יום אחד בשנה, ובירושלים יומיים. על חנוכה, חג ההודיה, מודים שמונה ימים. ועל כך שהמתים בביתר ניתנו לקבורה, מודים פעמיים ביום, בכל פעם שאוכלים לחם? לא מסתבר כלל.
שאלה שנייה: ספרו כמה פעמים מופיעה בברכה המילה "טוב". לפי חלק מן הנוסחים, שבע פעמים: המלך הטוב והמטיב, הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב, וכל טוב, ומכל טוב. מה פשר הריבוי הזה?
שאלה שלישית: מי שקרה לו נס מצווה לפרסם אותו. בפורים קוראים את המגילה, בחנוכה מדליקים נרות ואומרים "על הניסים" באריכות, בפסח מספרים ביציאת מצרים. ובברכת הטוב והמטיב אין זכר לביתר, לא למתים, לא לקבורה ולא לרומאים. וכי כך מודים על נס?
אם הברכה היא הודיה על הרוגי ביתר, קשה להבין מדוע אומרים אותה בכל יום, ומדוע אין בה זכר לנס.
🌱 שורש החורבן ושורש הבניין
כדי להבין, צריך לשאול: למה נחרב הבית, ומתי ייבנה? שורש החורבן היה בחטא המרגלים, בתשעה באב. אז אמרו בני ישראל: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ודוד המלך אומר בתהילים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". הנצי"ב מבאר: לא האמינו שה' אוהב אותם ורוצה בטובתם. זה היה שורש החורבן.
ושורש הבניין? חז"ל קיבלו שט"ו באב הוא היום המסוגל שבו ייבנה בית המקדש. וכאן הרמז: האותיות "טו באב" הן האותיות "טוב אב". החורבן בא כשאמרו "רע", והבניין יבוא כשעם ישראל יאמרו "טוב אב".
ולכן בט"ו באב דווקא תיקנו חז"ל את ברכת הטוב והמטיב. לא על ביתר מודים בה, אלא על כך שה' הוא "הטוב והמטיב לכל, שבכל יום ויום". חז"ל באו לומר לנו: הבית חרב כי אמרתם רע, והבניין ייבנה כשתאמרו טוב. מאז כל יהודי אומר פעמיים ביום "המלך הטוב והמטיב לכל", כדי להחדיר ללב שבורא עולם טוב ומטיב, כי בזה תלויה גאולתנו וגאולת כל אחד מאיתנו.
החורבן התחיל כשלא האמינו שה' אוהב אותנו, והבניין תלוי בכך שנאמר "טוב אב".
📅 למה דווקא "באותו היום"?
בגמרא בברכות מודגש פרט מעניין: ברכת הטוב והמטיב נתקנה "באותו היום" שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. את חנוכה קבעו רק לשנה אחרת, ואת פורים קבעו כמה חודשים אחר כך. ואילו את ברכת הטוב והמטיב תיקנו מיד, ביום ההוא עצמו. למה דווקא כך?
ועוד נוסח הברכה עצמו מעורר תמיהה: "הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו. הוא גמלנו, הוא גומלנו, הוא יגמלנו לעד". טוב בעבר, טוב בהווה וטוב בעתיד. גמל בעבר, גומל בהווה ויגמול בעתיד. נדמה שאין נוסח כזה בשום ברכה אחרת.
כדי להבין זאת, הובאו בשיעורי ט"ו באב שני הסברים קרובים, שכל אחד מהם מאיר צד אחר: הסבר מקונטרס של אחד המחברים שעסק בעניין זה, והסבר נפלא בשם רבי גדליה נדל, תלמיד החזון איש.
הגמרא מדגישה שהברכה נתקנה באותו יום עצמו, בניגוד לחנוכה ולפורים שנקבעו רק אחר כך.
💔 "בכל מאודך": לראות טוב גם בחורבן
ההסבר הראשון: ברכת הטוב והמטיב לא נתקנה כהודיה על ביתר. היא הייתה צורך השעה. שלוש הברכות הראשונות מודות על המזון, על ארץ ישראל, התורה והברית, ועל ירושלים ובית המקדש בבניינו. כל אלה הודיות על טובות גלויות.
אבל אחרי החורבן שמו חז"ל לב לדבר. התורה מצווה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", וחז"ל דרשו: בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו. גם כשטוב וגם כשקשה. וראו חז"ל שכשרע לבני אדם, הם כבר אינם מרגישים שה' טוב, ואהבת ה' נעשית קשה להשגה.
לכן הבינו שצריך ברכת הודיה מיוחדת, שתלמד לראות את הטוב והמטיב שבכל יום ויום. לא רק בגאולה, במתן תורה או בכיבוש הארץ, אלא גם בגלות, גם כשלא מבינים. חיפשו הזדמנות, ומצאו אותה ביום ט"ו באב. באותו יום ראו כולם שה' לא עזב את עמו ולא נטש אותו, אלא ממשיך להיטיב עמו. מיד, באותו היום, תיקנו את הברכה.
ומכאן מובן הנוסח: הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב. בכל המצבים ה' טוב. מי שפותח את עיניו רואה זאת גם בגלות וגם בצרות.
אחרי החורבן היה צורך בברכה מיוחדת שתלמד לראות את טוב ה' בכל יום, גם כשהמצב קשה.
🎁 "הוא גמלנו": טוב בלי סיבה
עוד עומק יש בלשון הברכה. מה בין "הטוב" ל"המטיב"? "הטוב" פירושו שבורא עולם טוב במהותו. "המטיב" פירושו שהוא גם פועל טוב, ועושה טובות בפועל. לא רק טוב בעצמו, אלא גם מיטיב לאחרים.
ומה פירוש "הוא גמלנו, הוא גומלנו, הוא יגמלנו"? האם ה' מיטיב לנו מפני שמגיע לנו, מפני שאנו ראויים לשכר? לא. "גמילות חסדים" היא נתינה בלי סיבה, בלי חשבון של שכר. כמו שאמר דוד המלך: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי". הקדוש ברוך הוא גומל אותנו לא מפני שמגיע לנו, אלא מפני שהוא אוהב לתת לנו.
יהי רצון שנזכה לקיים "בכל מאודך", ולהרגיש שבורא עולם טוב ומטיב לכל, שבכל יום ויום הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו.
"הטוב" הוא ה' בעצם, "המטיב" הוא ה' העושה טובות, ו"גמלנו" פירושו שהוא נותן גם כשלא מגיע לנו.
👁️ הנס הגלוי שפקח את העיניים
ההסבר השני, בשם רבי גדליה נדל: חכמינו ראו שכבר אין די לאדם להודות לה' על המזון בלבד כדי להרגיש את קרבתו. האדם מוקף טובות ה' בכל זמן ובכל מקום, והמזון הוא רק העיקרית שבהן. מתוך ירידת הדורות התעורר הצורך להוסיף ולהודות גם על כלל הטובות שאנו מוקפים בהן.
אבל אי אפשר לדפוק יום אחד על השולחן ולהכריז: מן הארוחה הבאה והלאה נוסיף ברכה על כל מה שה' הטיב, מטיב וייטיב לנו. הציבור ישאל: מה נשתנה? בבית אבא לא נהגו כך! תקנה כזאת לא תחזיק מעמד.
והנה, באותן שנים של תחילת הגלות, נעשה נס גדול ומפורסם: הרוגי ביתר לא הסריחו, ואף ניתנו לקבורה. כל העם הבין והרגיש שה' הוא שגמל את הטובה הזאת. וכמו שלימד הרמב"ן, מתוך הניסים הגדולים והמפורסמים מגיע האדם להודות על הניסים הנסתרים. כך פתחה הטובה הגלויה את העיניים לראות את שאר טובותיו של ה' בכל מקום.
את ההכרה הזאת ניצלו חז"ל לתקן ברכת הודיה על היות ה' אבינו מלכנו, הטוב והמטיב לנו בעבר, בהווה ובעתיד. ומפני שהרגע לתקנה היה קבורת הרוגי ביתר, נקשרה הברכה לאותו יום.
הנס המפורסם של ביתר שימש פתח לתקן הודיה כללית על כל הטובות הנסתרות.
🏛️ למה דווקא אחרי "בונה ירושלים"?
בשיעור השני של הסדרה נמשך הרעיון. אם בניין בית המקדש תלוי בהכרה שבורא עולם טוב ומטיב, אפשר להבין דבר נפלא: מדוע תיקנו את ההודיה הזאת דווקא בברכת המזון? יכלו לתקן אותה ב"מודים", ב"על הניסים", בפסוקי דזמרה, ובעוד מקומות רבים שעוסקים באמונה ובהודיה.
התשובה: בברכת המזון אנו אומרים "ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלים". ומיד אחר כך, סמוך לה, באה ברכת "המלך הטוב והמטיב לכל". חז"ל באו לומר: יהודי יקר, אתה רוצה שתיבנה ירושלים? דע לך במה תלוי בניינה. בכך שתכיר שה' הוא המלך הטוב והמטיב לכל, שבכל יום ויום.
כשיהודי אומר את הברכה, הוא לא מודה עכשיו על הרוגי ביתר, שאינו יודע אם בכלל הוא קשור אליהם. הוא אומר: המלך הטוב שלי, הטוב בכל יום ויום. הוא מודה על הטוב שיש בחייו. ובכל פעם שאדם מתחזק בהודיה, כותב את חסדי ה' עמו ומפיץ את ההודיה, הוא בונה עוד לבנה מחורבות ירושלים ומקרב את הגאולה.
חז"ל סמכו את הטוב והמטיב לבונה ירושלים, ללמד שבניין ירושלים תלוי בהכרה שה' טוב ומטיב.
🎶 הקול החמישי של לעתיד לבוא
ועוד מובן מכאן מה יהיה כשייבנה בית המקדש השלישי. אמרו חז"ל שלעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים, חוץ מקורבן תודה. וכך מתאר הנביא ירמיהו את הגאולה: "עוֹד יִשָּׁמַע... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'".
זהו "הקול החמישי", קול ההודיה, שיישמע לעתיד לבוא. כדי לזכות לגאולה צריך להיות ראויים לקול הזה. וכשאנחנו חיים את "המלך הטוב והמטיב", אנחנו נעשים ראויים לו.
בגמרא בברכות נאמר שמי שמשמח חתן וכלה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והגמרא מביאה את אותו פסוק. ובסופו נאמר: "כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה". בזכות הקולות האלה, ובהם קול אומרים הודו, ישיב ה' את שבות הארץ. כשעם ישראל יכירו בטוב אבינו שבשמים, ייבנה בית המקדש.
לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה, ולכן מי שחי את "הטוב והמטיב" ראוי לגאולה.
🕍 "המחזיר שכינתו לציון" ומיד "מודים"
רמז נפלא נוסף נמצא בתפילת שמונה עשרה. בחזרת הש"ץ אומרים: "ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון", עונים אמן, ומיד: "מודים אנחנו לך". אין זה סתם סדר של ברכות.
יש כאן רמז: יהודי יקר, מתי יחזיר ה' את שכינתו לציון? כשנאמר "מודים אנחנו לך". כך מצאנו פעמיים שחז"ל הסמיכו את ההודיה לבניין ירושלים: בברכת המזון, "בונה ירושלים" ומיד "הטוב והמטיב"; ובתפילה, "המחזיר שכינתו לציון" ומיד "מודים". כי גאולתנו תלויה בכך שנכיר שבורא עולם טוב ומטיב.
אבל צריך לשאול: האם ה"מודים" שלנו הוא מודים אמיתי? על כך סופר בשיעור סיפור מטלטל.
מעשה ברבי אליהו לופיאן, שישב בסלון ולמד תורה. נכדה קטנה שלו באה לבקר את סבתה. הסבתא כיבדה אותה בסוכרייה, והילדה שמחה מאוד. אמרה לה אמה: "בתי היקרה, תגידי לסבתא תודה". אמרה הילדה: "תודה, סבתא".
פתאום נשמעה מן הסלון זעקת שבר: "אוי, אוי ואבוי!". נבהלו כולם ורצו לראות מה קרה לרבי אליהו, ומדוע הוא זועק כך.
אמר להם רבי אליהו: כששמעתי את הילדה אומרת תודה, הבנתי שהיא לא אמרה תודה מתוך הכרת הטוב. היא לא אמרה תודה מפני שלבה היה מלא רגשות שבח. היא אמרה תודה כי אמה אמרה לה שצריך להגיד תודה. וחשבתי לעצמי: וכשאני אומר "מודים", האם אני באמת מרגיש הכרת הטוב? או שאני אומר מודים כי כך כתוב בסידור, שכאן צריך לומר מודים?
"מודים" אמיתי הוא כשאדם מרגיש באמת את מה שאמר דוד המלך: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי". איך אוכל להודות לך על כל הטובות שעשית לי?
בתפילת שמונה עשרה, ברכת מודים באה מיד אחרי המחזיר שכינתו לציון, כרמז שהשכינה תשוב כשנאמר מודים באמת.
📒 עצה למודים שמחזיר את השכינה
כמובא בפנקס ההודיה, אחד מגדולי ראשי הישיבות נתן עצה נפלאה איך זוכים שה"מודים" יהיה מודים אמיתי. אדם ירשום בכל יום בפנקס ההודיה שלו את חסדי ה' עמו. ולפני התפילה יעיין בפנקס. וכשיגיע ל"מודים", לא יכרע מיד בחופזה, אלא אחרי "המחזיר שכינתו לציון" ייזכר לרגע בכל החסדים שכתב בפנקס, ורק אז יאמר "מודים".
אז יהיה זה מודים אמיתי. מודים שמחזיר את השכינה לציון, מודים שבו נבנה בית המקדש. כך נראה יהודי אמיתי, שנקרא על שם ההודיה.
ולא רק הגאולה השלמה תלויה בזה. גם הגאולה הפרטית של כל יהודי: מי שרוצה להרגיש קצת אהבת ה', קצת שמחה בחיים, קצת קרבה, מי שרוצה לחוש את "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב". כשאדם מתחיל להודות לה' ומתבונן בחייו, ורואה שה' הוא המלך הטוב והמטיב לכל שבכל יום ויום, הוא מתחיל להרגיש את בית המקדש הפרטי שלו.
מי שרושם בכל יום את חסדי ה' עמו ומעיין ברשימה לפני "מודים", זוכה לומר מודים אמיתי.
✨ יהודה, וחמש עשרה הברכות
מובא בספרים: למה נקרא יהודה בשם זה? כי יש בו לשון הודיה, ובשאר האותיות שבו נמצא שם ה'. הקדוש ברוך הוא שוכן על מי שמודה לו, ויושב על מי שיודע לשבח אותו.
ובברכת הטוב והמטיב עצמה יש רמז יפה לט"ו באב. בנוסח הנפוץ מונים שם את הטובות שאנו מבקשים: "לחן ולחסד ולרחמים ולרווח, הצלה והצלחה, ברכה וישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה, ורחמים וחיים ושלום, וכל טוב". מי שסופר מוצא בדיוק חמש עשרה, והאחרונה שבהן היא "טוב". ט"ו, ובסופו טוב: טוב אב.
מכאן הנהגה טובה ליום ט"ו באב: לאכול לחם, כדי לזכות לומר את ברכת הטוב והמטיב שנתקנה ביום זה. ולומר אותה לאט, בכוונה, לחשוב על הרבה טובות שה' עשה עמנו, ולבקש שייטיב לנו גם בכל מה שאנו צריכים.
יהי רצון שנזכה כולנו להודות לה' כמו שצריך, לחיות את "המלך הטוב והמטיב לכל", ולזכות ל"המחזיר שכינתו לציון" במהרה בימינו, אמן.
בשם יהודה נמצאות אותיות השם, כי השכינה שורה על מי שמודה; ובברכה עצמה יש רמז לט"ו.