📚 כל השיעורים

🍭 הלוח השני של עשרת הדיברות

שיעור לילדים בסיום פרשת יתרו: חמש הדיברות שבין אדם לחברו, הסדר הנפלא שלהן – מן החמור אל הקל, מן המעשה אל הדיבור ואל המחשבה – ואיך זוכרים אותן בלי לשנן

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · מתכוננים למתן תורה

🎯 לבוא למתן תורה עם עשרת הדיברות

בשיעור הזה סיימו בכיתה ללמוד את עשרת הדיברות. הרב הודיע שבשיעור הבא יהיה חידון על כל עשרת הדיברות, ושאל: יש דבר נחמד יותר מזה? להגיע למתן תורה כשאתה יודע בעל פה את עשרת הדיברות!

ומי שיידע אותן בעל פה יזכה בכמה דברים. ראשית, עשר נקודות נוספות לציון, כנגד עשרת הדיברות. שנית, פרס מיוחד בסוף השיעור. ושלישית, הרב קיווה לצלם את התלמידים שיאמרו את הדיברות בעל פה, ולשלוח את הסרטון להורים ולהנהלה, כדי שכולם יראו שהתלמידים מתכוננים למתן תורה ויודעים את עשרת הדיברות.

אבל הרב לא רצה שהתלמידים פשוט ישננו ויקריאו מילים בעל פה. הוא הבטיח לתת להם שיטה: להבין איך עשרת הדיברות בנויות, מה הסדר שלהן ולמה זה הסדר. ומי שתופס את המבנה, לא צריך להתאמץ לזכור. הוא פשוט יודע.

וזה עיקרון חשוב בלימוד בכלל. מה שמבינים נשאר, ומה ששיננו בלי להבין נשכח מהר. כשמבינים למה כל דבר נמצא במקומו, הזיכרון בא מעצמו.

מי שיודע את עשרת הדיברות בעל פה, מגיע מוכן למתן תורה.

פרק א · מתכוננים למתן תורה

📜 שני צדדים, ומילה אחת

התלמידים פתחו את החוברת, והרב שאל: מי זוכר את החלוקה? מה ההבדל בין הצד הימני לצד השמאלי של הלוחות? התשובה: בצד הימני הדיברות שבין אדם למקום, ובצד השמאלי הדיברות שבין אדם לחברו. מעכשיו, כל המצוות שילמדו נוגעות ליחסים בין אדם לחברו.

ושימו לב לדבר מעניין: כל חמש הדיברות האחרונות מתחילות באותה מילה. "לֹא תִּרְצָח", "לֹא תִּנְאָף", "לֹא תִּגְנֹב", "לֹא תַעֲנֶה", "לֹא תַחְמֹד". כולן איסורים, כולן מתחילות ב"לא".

בין אדם לחברו, הדבר הראשון שהתורה דורשת הוא לא לפגוע. לפני שמדברים על כל המעשים הטובים שאפשר לעשות לאחרים, צריך לדעת מה אסור לקחת מהם. חמש הדיברות האלה הן כמו גדר שמגינה על כל אדם: על חייו, על ביתו, על רכושו, על שמו הטוב ועל מה ששייך לו.

ובהמשך השיעור יתגלה שהסדר של חמש ה"לא" האלה אינו מקרי בכלל. יש בו היגיון נפלא, ומי שמבין אותו יכול לומר את כולן בעל פה בלי לטעות.

הלוח הימני עוסק בין אדם למקום, והשמאלי בין אדם לחברו, וכל חמש הדיברות שבו פותחות ב"לא".

פרק א · מתכוננים למתן תורה

🌍 התורה והאומות

לפני שהתחילו בדיברה הראשונה של הלוח השני, הזכיר הרב לתלמידים סיפור שהם מכירים. חז"ל מספרים שהקדוש ברוך הוא רצה לתת את התורה גם לגויים. הוא בא והציע אותה לאומות העולם, ואף אחת מהן לא רצתה לקבל.

על זה יש שיר מוכר ויפה מאוד, "התורה והאומות", שמספר איך הולכים מאומה לאומה ומציעים לה את התורה, וכל אומה מוצאת בה משהו שאינה מוכנה לקבל. אומה שכל דרכה היא מלחמה ושפיכות דמים, אינה מוכנה לקבל "לא תרצח". אומה אחרת אינה מוכנה לוותר על דרכה בעניין אחר. כל אחת שואלת: מה כתוב בה? וכששומעת, אומרת: לא בשבילנו.

והרב הזכיר שבדורות האחרונים ראינו באופן הנורא ביותר מה קורה לאומה שאינה מקבלת על עצמה "לא תרצח": הנאצים בשואה רצחו בלי סוף.

ולעומתם עם ישראל אמר "נעשה ונשמע". הוא קיבל את כל התורה, גם את מה שקשה. וכשלומדים עכשיו את חמש הדיברות האלה, כדאי לזכור שזו הייתה הבחירה שלנו, ושהיא מה שעושה אותנו לעם של ה'.

ה' הציע את התורה לאומות העולם, וכל אומה סירבה בגלל דיברה שלא התאימה לדרכה.

פרק ב · שלוש הדיברות של המעשה

🛡️ "לא תרצח" – לא לקחת את האדם עצמו

הדיברה הראשונה בלוח השני, שהיא הדיברה השישית: "לֹא תִּרְצָח". אסור לאדם לרצוח.

הרב ביקש מהתלמידים להשלים את המשפט: אסור להרוג... את מי? אחד התלמידים שאל בחיוך: את החתולים? לא. אסור להרוג אנשים. אחר שאל אם זה רק יהודים, או גם גויים. הרב אמר שזו שאלה מעניינת, והשאיר אותה לפעם אחרת. בינתיים רשמו בחוברת את העיקר: אסור להרוג אנשים.

ומה בעצם לוקח הרוצח? הוא לוקח את האדם עצמו. לא חפץ שלו, ולא משהו ששייך לו, אלא את החיים שלו, את הנשמה שלו. אחרי רצח לא נשאר אדם. לכן זו הדיברה החמורה ביותר בלוח השני, והיא באה ראשונה.

ומשום כך חשוב לזכור את הנקודה הזאת, כי היא המפתח לכל הסדר: הדיברה הראשונה מגינה על האדם עצמו. כך, כשנגיע לדיברות הבאות, נראה איך כל אחת מגינה על משהו אחר ששייך לאדם, וכל אחת קצת פחות חמורה מזו שלפניה.

חייו של כל אדם הם מתנה מה'. רק מי שנתן אותם רשאי לקחת אותם. ומי שפוגע בחיי אדם, פוגע בדבר היקר ביותר שיש בעולם.

הדיברה הראשונה בלוח השני אוסרת לקחת מאדם את חייו.

פרק ב · שלוש הדיברות של המעשה

🏠 "לא תנאף" – לשמור על הבית

הדיברה השנייה בלוח השני, השביעית בסך הכל: "לֹא תִּנְאָף". הרב הסביר אותה לילדים בפשטות: כשאיש ואישה מתחתנים, הם עושים ביניהם ברית. הם מסכמים ביניהם שמעכשיו הם זוג, משפחה אחת, לתמיד. ואסור בשום פנים ואופן שמישהו אחר יבוא ויפריד ביניהם, וינסה לשכנע את האישה לעזוב את בעלה ולבוא אליו.

אחד התלמידים שאל: ואם גם היא רוצה? גם אז אסור. הברית שעשו ביניהם אינה דבר שאפשר לשבור מפני שמישהו רוצה. ואם הבעל אינו יודע? גם אז אסור. והאיסור הזה אינו רק לישראל. גם הגויים מצווים עליו, והוא אחד הדברים שכל האנושות חייבת לשמור.

ולמה התורה מקפידה כל כך? כי התורה מחשיבה מאוד את הבית היהודי, את המשפחה. אילו היה מותר, הייתה הפקרות. לא היה בית, לא הייתה משפחה. ילד לא היה בטוח שמחר אמא שלו עדיין תהיה אמא שלו, ואבא שלו עדיין יהיה אבא שלו. התורה שומרת שהבית יהיה יציב, שאבא הוא אבא ואמא היא אמא.

וכמה חמור הדבר? התורה החמירה בו מאוד, ובזמן שהיה בית דין בירושלים, מי שעבר על האיסור הזה היה נענש בעונש החמור ביותר. כך מלמדת התורה שהבית היהודי הוא דבר קדוש.

התורה מקפידה מאוד על שלמות המשפחה, ואוסרת לפגוע בקשר שבין איש לאשתו.

פרק ב · שלוש הדיברות של המעשה

❓ החידה של פרעה

כאן נתן הרב חידה: מי בתורה, גוי, רצה לקחת אישה של מישהו אחר, אבל כששמע שהיא כבר שייכת לאחר, חשב מה לעשות, והיה פחד שימצא פתרון עצוב מאוד?

התלמידים ניחשו, ובסוף מצאו: זו שרה אמנו. כשאברהם אבינו ירד למצרים, הוא פחד שפרעה יראה את שרה ויחפוץ בה. אבל לפרעה הייתה בעיה: גם הגויים באותה תקופה נזהרו מאוד שלא לקחת אישה נשואה. אז מה יעשה? אברהם פחד מהפתרון: פרעה יהרוג אותו, ואז היא כבר לא תהיה אשת איש.

"ראיתם איזה פתרון?", שאל הרב. זה פתרון של רשעים. כדי לא לעבור על איסור אחד, הם מוכנים לעבור על איסור חמור ממנו בהרבה. כדי לא לקחת אשת איש, הם מוכנים לרצוח. מי שחושב כך, הפך את הסדר של התורה על פיו.

והחידה הזאת מחזקת את מה שלמדו: "לא תרצח" באה לפני "לא תנאף". לקחת את חייו של אדם חמור יותר מכל דבר אחר. התורה מלמדת אותנו לא רק מה אסור, אלא גם מה חמור יותר ומה פחות, וכך יודע אדם לשמור על הדברים החשובים ביותר.

אפילו פרעה נזהר מלקחת אשת איש, אבל הפתרון שלו היה רצח, וזו דרכם של רשעים.

פרק ב · שלוש הדיברות של המעשה

🔒 "לא תגנוב" – לא לגנוב אדם

הדיברה השלישית בלוח השני: "לֹא תִּגְנֹב". זו דיברה מפורסמת מאוד, כולם מכירים אותה. אבל כאן גילה הרב לתלמידים דבר שלא כולם יודעים.

בחוברת מובא: במקום אחר בתורה נאמר איסור גניבת ממון, בפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ". אם כן, מה הכוונה כאן, בעשרת הדיברות? כאן הכוונה לאיסור לגנוב בני אדם. פעם היו גונבים אדם ומוכרים אותו לעבד. על זה בעיקר מדברת הדיברה. אבל כלול בה כמובן גם האיסור לגנוב לאדם את רכושו.

וגניבה היא מעשה. הגנב אינו גונב בדיבור או במחשבה, אלא בפועל: הוא בא, לוקח, ובורח. הרב סיפר שפעם ראה בעיניו גנב בשעת מעשה. הוא צעק עליו בקולי קולות, והגנב נבהל מאוד וברח. מה ראה שם? לא דיבור ולא מחשבה, אלא מעשה של ממש.

גם כאן יש לימוד: הרכוש של אדם הוא שלו. הוא עבד בשבילו, הוא קיבל אותו מה'. מי שלוקח אותו, לוקח חלק מהעמל ומהחיים של חברו.

"לא תגנוב" שבעשרת הדיברות עוסקת בגניבת אדם, וכלולה בה גם גניבת ממון.

פרק ב · שלוש הדיברות של המעשה

📉 המדרגות יורדות

הרב ביקש מהתלמידים לקרוא כל דיברה מתוך החוברת, ושם לב לדבר פשוט: כל אחת משלוש הדיברות הראשונות היא רק שתי מילים. "לא תרצח". "לא תנאף". "לא תגנוב". קצרות, חדות וברורות. אין מה להוסיף עליהן. ורק הדיברה הרביעית ארוכה יותר.

עכשיו עצר הרב ושאל: שימו לב, ראיתם איך זה יורד?

הדיברה הראשונה, "לא תרצח": מה הרוצח לקח? את האדם עצמו. "לקח לי את עצמי". הדיברה השנייה, "לא תנאף": מה הוא לקח? את האישה שלי, את הבית שלי. הדיברה השלישית, "לא תגנוב": מה הוא לקח? את החפצים שלי, את הממון שלי.

זה סולם שיורד מלמעלה למטה. הכי חמור לקחת מאדם את חייו. אחר כך, לקחת ממנו את משפחתו. אחר כך, לקחת ממנו את רכושו. כל דבר חשוב מאוד, אבל כל אחד מעט פחות מזה שלפניו. לכן הסדר הוא דווקא "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב", ולא סדר אחר.

ומי שמבין את זה, כבר לא יתבלבל. הוא לא צריך לזכור שלוש מילים בעל פה. הוא שואל את עצמו: מה הדבר היקר ביותר לאדם? חייו. ואחריו? ביתו ומשפחתו. ואחריו? רכושו. וכך הוא יודע מיד את הסדר.

ויש עוד דבר משותף לשלוש הדיברות האלה, שיתגלה בהמשך: כולן נעשות במעשה, בידיים וברגליים. ושתי הדיברות שאחריהן כבר שונות.

שלוש הדיברות הראשונות יורדות מן החמור אל הקל: האדם עצמו, אשתו, ממונו.

פרק ג · לא תענה – הדיבור

⚖️ "לא תענה ברעך עד שקר"

הדיברה הרביעית בלוח השני ארוכה יותר: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". מה הפירוש? רוב התלמידים אמרו: לא לשקר. אבל הרב הסביר שזה לא בדיוק הפירוש.

האיסור לשקר באופן כללי נלמד מפסוק אחר בתורה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". כאן מדובר במשהו מסוים. לא סתם אדם שמשקר, אלא איפה הוא משקר? הוא מגיע לבית הדין ומעיד עדות שקר. הוא מספר לדיינים על אדם אחר דברים שלא היו.

ולמה זה חמור כל כך? כי שקר בבית הדין יכול לגרום נזק עצום. העד יכול להעיד על חברו שהוא רצח, שהוא גנב, שעשה דברים רעים, ובגלל עדותו יענישו אדם חף מפשע. עדות שקר יכולה להביא על אדם הרבה מאוד צרות, ולפעמים אפילו לסכן את חייו.

בית הדין הוא המקום שבו מבררים את האמת ועושים צדק. מי שמשקר שם, הופך את מקום הצדק לכלי לפגוע באחרים. לכן התורה הכניסה את האיסור הזה לתוך עשרת הדיברות עצמן.

הדיברה הרביעית אוסרת להעיד עדות שקר בבית הדין, דבר שיכול להמיט על אדם צרות נוראות.

פרק ג · לא תענה – הדיבור

👄 איפה עוברים על "לא תענה"?

הרב שאל את התלמידים שאלה שנראתה קלה, אבל בלבלה רבים: במה עוברים על הדיברות? במעשה, בדיבור או במחשבה?

על "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב" עונים כמה תלמידים: בדיבור. הרב צחק: ראיתם פעם אדם שרוצח בדיבור? גנב שגונב בדיבור? לא. הגנב בא ולוקח בפועל. הרוצח עושה מעשה. שלוש הדיברות הראשונות הן במעשה: במה שאדם עושה בידיים וברגליים.

ועכשיו: "לא תענה". איפה עוברים עליה? התלמידים חשבו, ואחד מהם ענה נכון: בפה. מעידים עדות בפה. העד לא עושה שום מעשה בידיו, הוא רק אומר מילים. ובכל זאת, במילים האלה הוא יכול להרוס חיים של אדם.

כאן מתגלה עוד צד של הסדר. אחרי שלוש דיברות של מעשה, באה דיברה של דיבור. הדיבור קל יותר מן המעשה, אבל הוא עדיין יכול לפגוע מאוד. ומה יבוא אחרי הדיבור? מה עוד קל יותר מן הדיבור? מי שמבין את הכיוון, כבר יכול לנחש.

שלוש הדיברות הראשונות הן במעשה, ו"לא תענה" היא בדיבור.

פרק ד · לא תחמוד – המחשבה

💭 "לא תחמוד" – מה זה לא?

הדיברה האחרונה: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". הרב אמר לתלמידים מראש: מה שאתם חושבים שאתם יודעים על הדיברה הזאת, זה כנראה לא הפירוש הנכון.

התורה לא באה לומר שאם אני רואה אצל מישהו חטיף ואני רוצה גם, עברתי על "לא תחמוד". או שאני יורד למטה ורואה דגם יפה של בית המקדש שתלמיד עשה, ואני רוצה גם לעשות כזה. זה לא "לא תחמוד".

למה? כי אני לא רוצה את שלו. אין לי שום עניין לקחת את מה שהוא עשה. אני רוצה שגם אני אדע לעשות כזה. וכך גם אם אני רואה אצל מישהו מחשב טוב, ושואל: איזה דגם זה? איפה קונים אותו? זה לא קשור ל"לא תחמוד". לא אכפת לי איזה מחשב יש לך. אני רוצה שגם לי יהיה.

הרצון להתקדם, ללמוד מאחרים, לעשות דבר טוב כמו שחברי עשה, הוא רצון טוב. התורה לא אוסרת לרצות. היא אוסרת דבר אחר לגמרי.

לרצות שגם לי יהיה דבר כמו של חברי – אין בזה "לא תחמוד".

פרק ד · לא תחמוד – המחשבה

🧩 אז מה כן אסור?

מתי זה כן "לא תחמוד"? כשאני רוצה את שלו. לא כמו שלו, אלא את החפץ שלו עצמו. נניח שתלמיד בנה ארון ברית יפה, ואני רוצה דווקא את הארון שהוא בנה.

אם אלך ואקח אותו בלי רשות, על מה עברתי? על "לא תגנוב". אחד התלמידים תיאר זאת בציוריות: להתגנב כמו ארנב ולקחת. אבל "לא תחמוד" זה משהו אחר. זה כשאני חולם כל היום איך אצליח לקחת ממנו את מה ששלו, בכל מיני דרכים. אני לוחץ עליו, משכנע אותו, מכריח אותו למכור לי, אפילו משלם לו, אבל בסוף אני לוקח את מה שלא רצה לתת.

או שאני הולך למנהלת ומשכנע אותה שהארון שלו לא טוב, שתיקח אותו ותביא לי. כל זה לא בגלל שהוא באמת לא טוב, אלא בגלל שאני רציתי אותו. גם זה "לא תחמוד".

אז מה ההגדרה? "לא תחמוד" היא המחשבות והתוכניות איך לקחת לחברי את מה ששלו. האיסור מתחיל עוד לפני שעשיתי משהו בידיים. הוא מתחיל בראש, כשאני מתכנן.

"לא תחמוד" היא לתכנן איך לקחת מחברי את מה ששלו, גם אם אשלם עליו.

פרק ד · לא תחמוד – המחשבה

😊 הדרך הטובה: לשמוח בשל חברי

התלמידים הוסיפו בעצמם הבנות יפות. אחד אמר: זה לא יפה לקחת, כי הוא עבד על זה קשה. נכון מאוד, ולכן התורה אסרה. מי שבנה משהו בעמל, החפץ הזה יקר לו, ואין לאחר זכות לקחת אותו ממנו.

ואחר אמר דבר נפלא: הכי טוב זה לשמוח במה שיש לו. הרב הסכים: זו המצווה הגדולה ביותר. לא לקנא בחבר, אלא להפך, לשמוח בהצלחה שלו.

ומה עוד אפשר לעשות? אפשר לבקש ממנו שיעזור לי לבנות גם לעצמי. אפשר לבנות ביחד. אפשר ללכת לחנות, לקנות קרטון ומקלות, לצבוע בזהב, ולבנות ארון משלי. אחד התלמידים כבר הציע תוכנית שלמה: לוקחים קופסה, שמים שני מקלות, צובעים בזהב, והארון מוכן. ככה צריך להיות.

זה ההבדל בין חמדה לבין רצון טוב. החומד מסתכל על מה שיש לחברו ורוצה לקחת. מי שרוצה באמת להצליח מסתכל על חברו, לומד ממנו, ובונה בעצמו. וכשאדם שמח בשל חברו, גם הלב שלו נשאר נקי ושמח.

במקום לחמוד, אפשר לשמוח במה שיש לחבר, לבקש עזרה, או לבנות לעצמי.

פרק ה · הסולם של הלוח השני

🪜 מן המעשה אל המחשבה

ועכשיו הרב שאל את השאלה האחרונה: "לא תחמוד" – באיזו פעולה עוברים עליה? במעשה, בדיבור או במחשבה? והתלמידים ענו: במחשבה. נכון מאוד.

ועכשיו אפשר לראות את כל התמונה. בהתחלה התורה אסרה פעולות שאדם עושה בגוף, בידיים וברגליים: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. אחר כך היא אסרה דבר שעושים בפה: לא תענה עדות שקר. ולבסוף, אחרון חביב, היא אסרה דבר שנמצא רק בראש ובלב: לא תחמוד.

זה סולם שלם שיורד מלמעלה למטה. מן החמור אל הקל: מן האדם עצמו אל אשתו ואל ממונו. ומן המעשה אל הדיבור ואל המחשבה. כל דיברה במקומה, וכל דיברה מלמדת על הבאה אחריה.

ויש כאן לימוד עמוק. התורה לא מסתפקת בכך שלא נפגע באחרים במעשים. היא רוצה שגם הדיבורים שלנו יהיו נקיים, ואפילו המחשבות. אדם שמגיע למדרגה הזאת, שאפילו אינו חושב איך לקחת משל חברו, הוא אדם שהלב שלו טוב באמת.

חמש הדיברות יורדות מן המעשה, אל הדיבור, ואל המחשבה.

פרק ה · הסולם של הלוח השני

📋 הסדר בקצרה

כדי שיהיה קל לחזור על הכל לפני החידון, הנה הסדר כולו בקצרה, כמו שנבנה בשיעור.

"לא תרצח": אסור לקחת מאדם את חייו, את האדם עצמו. זו העבירה החמורה ביותר, והיא נעשית במעשה.

"לא תנאף": אסור לקחת מאדם את אשתו, לפגוע בביתו ובמשפחתו. גם היא במעשה.

"לא תגנוב": אסור לגנוב אדם, וכלול בזה גם שלא לגנוב את ממונו. גם היא במעשה.

"לא תענה ברעך עד שקר": אסור להעיד עדות שקר בבית הדין. זו כבר עבירה שבדיבור, בפה.

"לא תחמוד": אסור לתכנן ולחשוב איך לקחת מחברי את מה ששלו. זו עבירה שבמחשבה.

שתי שאלות מספיקות כדי לזכור את הכל: מה לוקחים מן האדם, ובמה עושים זאת. מי ששואל אותן, ימצא את הסדר בעצמו.

חמש דיברות, חמש מדרגות: חיים, בית, ממון, דיבור, מחשבה.

פרק ה · הסולם של הלוח השני

🧠 לזכור בלי לשנן

עכשיו שאל הרב: מי יכול כבר לבד לומר את כל חמש הדיברות האחרונות, במילים שלו? לא לדקלם, אלא להגיד במילים שלו, לפי הסדר שהבין.

הוא הסביר: אם תפסתם את הרעיון, לא צריך לעבוד כדי לזכור בעל פה. בשנייה אחת זוכרים את הכל. זה לא עובד עם זיכרון, זה עובד עם רעיון. אם אתה מבין איך זה בנוי, אתה ישר יודע.

וכך עברו התלמידים אחד אחד. מי שחשב בראש על הסדר, לא התבלבל: קודם מה שלוקח את האדם עצמו, אחר כך את אשתו, אחר כך את ממונו, אחר כך הדיבור בבית הדין, ובסוף המחשבה. מי שלא הקשיב היטב לסדר, התבלבל. הרב עודד אותם: תחשבו בראש מה הסדר, ולא תתבלבלו.

והמשימה לשיעור הבא: להכין את עשרת הדיברות בעל פה, במילים שלכם. מי שיידע, יקבל פרס. וכך, כשיגיע חג השבועות, זמן מתן תורתנו, יעמדו התלמידים לפני ה' כשהדיברות לא רק כתובות בחוברת, אלא חקוקות בלב, כמו שהיו חקוקות על הלוחות.

מי שהבין את המבנה של הדיברות, יודע אותן בעל פה בלי מאמץ.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: הלוח השני של עשרת הדיברות