📜 מנהג עם טעמים רבים
השיעור נמסר לפני פסח, סביב שבת הגדול, והוקדש למנהגים ולשמות של מנהגים: למה נוהגים, ומה מונח בדבר. הרב ציין שיש מנהגים שיש להם טעם אחד, ויש מנהג שיש לו הרבה מאוד טעמים והסברים. שבת הגדול היא דוגמה בולטת לכך.
קודם כול, מה זו שבת הגדול? זהו כינוי מיוחד לשבת שלפני חג הפסח. כמו שיש לנו שבת שובה לפני יום הכיפורים, יש לנו שבת הגדול לפני פסח. בשבת הזו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח.
ומכאן הטעם הראשון שנאמר לשם: השבת נקראת "שבת הגדול" משום שבה דורש "הגדול" שבקהילה, רב הקהילה.
ולמה דווקא בשבת הזו? לפני כן זה מוקדם מדי, ואחריה זה כבר מאוחר מדי. מה שנעשה, נעשה. לפסח יש הרבה מאוד הלכות: איך בודקים, איך מכשירים, איך עושים כל דבר. לכן נהגו בכל מקום שבשבת הזו ידרוש הרב בהלכות החג, כדי שכולם יגיעו מוכנים.
וזה כבר מלמד משהו על השבת הזו: היא שבת של הכנה. לא רק ניקיון הבית ומכירת החמץ, אלא גם הכנה של הדעת והלב, שמגיעה דרך דברי התורה שהקהילה שומעת יחד מפי רבה.
לשם "שבת הגדול" נאמרו טעמים רבים, ובכל אחד מהם צד אחר של השבת.
🏛️ כשהרב היה מנהיג הקהילה
כדי להבין כמה דרשת שבת הגדול הייתה חשובה פעם, הרב סיפר כמה סיפורים מתולדות העיר שבה נמסר השיעור, כפר אתא, היא קריית אתא של היום.
קודם צריך להבין איך נראתה קהילה יהודית פעם. בחוץ לארץ לא היה ראש עיר יהודי. מי ניהל את הקהילה? חייבים שיהיה מנהל, וקהילה בלי מנהל היא אסון. היה ראש קהילה, אבל הדמות הדומיננטית ביותר הייתה רב העיר. ראש הקהילה היה כפוף לרב, והרב היה המכריע בכל שאלה, לא רק בהלכה. כמעט בכל דבר שנגע לקהילה, הוא זה שהחליט.
הרב מנדלסון הגיע לכפר אתא בשנות התרתי"ם, בסביבות שנת 1936. הוא היה רגיל לסדרי הקהילה שבחוץ לארץ, והביאו אותו לכאן אנשים מן הקהילה שהכירו אותו עוד משם. גם כאן היה ראש קהילה, אבל גם הוא היה כפוף לרב. מה שהרב אמר, קיימו.
לדוגמה: מי יהיה השוחט? היה שוחט אחד בעיר, ואם רב העיר לא אישר, לא היה שוחט. לא היה מושג של "כשר" ו"לא כשר" זה לצד זה. מה שהרב לא אישר, פשוט לא היה.
בעבר רב העיר היה הדמות המכרעת בקהילה, לא רק בהלכה אלא כמעט בכל עניין.
🏘️ העיר משנה את פניה
בראשיתה הייתה כפר אתא עיר שרוב גמור של תושביה שומרי מצוות. הרב סיפר שיש בידו צילום של מסמך שבו מבקשים מקימי העיר חלקה גדולה לתלמוד תורה. הם כתבו שמגיעה להם חלקה כזו, כי רוב עצום של התושבים, כ־98 אחוז, שומרי מצוות.
אבל עברו כמה שנים, קמה מדינת ישראל, והגיעו לעיר אנשים רבים, רובם רחוקים משמירת מצוות. העיר שינתה את פניה. הגיעו קהילות רבות, היה גם ראש עיר, ופתאום כבר לא היה מובן מאליו שמה שרב העיר מחליט, כך עושים.
הרב סיפר על אחד המקרים המפורסמים, שאף נרשם בספרי דברי הימים של העיר. בקרב שהיה באזור נפל אחד ממפקדי ההגנה. הוא לא היה יהודי, אלא בן לקהילה רוסית שאהבה מאוד את היהודים ונלחמה לצידם. חבריו אמרו: אדם שמסר את נפשו בשבילנו, מגיע לו כבוד גדול. מבחינתם הוא היה לגמרי אחד משלהם, ורצו לקבור אותו בבית הקברות של העיר.
רב העיר השיב שההלכה אינה מאפשרת זאת. אפשר לספוד לו הספד גדול, אפשר לומר עליו שהוא מחסידי אומות העולם. אבל על פי השולחן ערוך אין קוברים גוי בתוך בית הקברות של ישראל. קוברים אותו מחוץ לגדר.
עם קום המדינה הגיעו לעיר אנשים רבים, ותפקיד הרב כמנהיג העיר החל להשתנות.
🛡️ הרב שלא זז מן ההלכה
החברים כעסו מאוד. איך זה יכול להיות? אתה לא מבין כמה הוא חשוב, הוא מסר את נפשו. אבל רב העיר לא זז מן ההלכה, והורה לחברה קדישא שלא לקבור אותו בתוך בית הקברות.
הכעס גבר, והדברים הגיעו עד כדי איומים ממשיים על הרב ועל ביתו, עד שבני משפחתו עברו למקום אחר. הרב נשאר בעמדתו.
ואיך נגמר הסיפור? בני הקהילה התארגנו לשמור על בית הרב, ואמרו לאחראים בצד השני: אנחנו עם הרב. אם אתם רוצים מלחמת אחים, זה יהיה כאן מלחמה. הם הבינו שכך זה לא ילך, וקברו את הלוחם סמוך לגדר, אבל לא בתוכה. וכך נגמר הסיפור.
ופרט מעניין: שנים אחר כך שאלו את אחד המעורבים, שהפך לאיש צבא בכיר, למה לא פשוט קברו בניגוד לדעת הרב, הרי היה להם כוח לעשות זאת. והוא ענה, בערך: לא רצינו לעשות בניגוד לרב. רצינו שהרב יסכים. לעשות בכוח נגד הרב, זה לא עלה על הדעת. כזו הייתה הרוח של פעם.
גם תחת לחץ קשה לא זז הרב מן ההלכה, ובסוף נקבר הלוחם סמוך לגדר.
🌾 מכפר אתא לקוממיות
אבל זה היה רק ההתחלה. אחר כך נפתח בעיר מקום בילוי שפעל בשבת. רב העיר מחה, וזה לא עזר. הוא ראה שאינו מסוגל להמשיך כך. מבחינתו, מה שהרב אומר צריך להיעשות, וכשראה שאינו מצליח, החליט לעזוב למקום שבו ישמעו בקולו.
הוא הלך לישוב חדש של צעירים שעלו לארץ וחיפשו רב. הוא ראה שהקבוצה הזו מסכימה לקבל את הוראות הרב, ועבר לקוממיות. זה היה צעד נועז. קוממיות הייתה אז בוץ, בלי כבישים, והמדינה בקושי הכירה בה.
אשתו שאלה אותו: לאן אתה הולך? כאן יש לך משכורת, יש עיר שמתפתחת בקצב מסחרר, יש קהילה ובית כנסת גדול. לאן אתה הולך, לבוץ, לישימון? היא לא הסכימה ללכת.
הם הלכו אל החזון איש. החזון איש לא אמר לה שהיא חייבת ללכת על פי הלכה, שהרי יש בעיה להעביר מנווה יפה לנווה גרוע. אבל הוא אמר לה שכדאי לה ללכת, כי יצא מזה דבר גדול וחשוב. היא עברה, ובאמת הרב התפרסם אחר כך בעולם כולו, בין השאר כמי שעמד בראש שמירת השמיטה בקוממיות.
כשראה שאינו יכול עוד להנהיג כראוי, עבר הרב מנדלסון לקוממיות, ושם התפרסם בעולם.
🕍 עיר שאינה יכולה בלי רב
הרב עזב, וכפר אתא נשארה בלי רב. הרב ביקש שננסה לדמיין את המצב בתקופה ההיא. אין טלפון, ואין מה לדבר על מחשב או אינטרנט. איך אוכלים? שוחטים בבית, ומי אמר שזה כשר? מה עושים כשיש ספק? כל רגע יש דבר חדש, ומי מחליט? אי אפשר לשלוח שאלה ברשת, ואי אפשר לשאול רב בעיר אחרת בקלות.
קהילה באותה תקופה פשוט לא יכלה לשרוד בלי רב. התושבים זעקו. הם הלכו לחזון איש, הלכו לרבנים, לכל הגדולים: תביאו לנו רב.
באותו זמן הגיע לארץ רב חשוב מהונגריה, אביו של אחד האדמו"רים, שהצליח לברוח משם כשהשלטון הקומוניסטי התחזק. הוא הגיע לירושלים, וחשב שישב שם וינוח. הגיעה אליו משלחת ואמרה לו: אין רב בכפר אתא, אתה צריך לבוא. הוא רצה להישאר בירושלים, אבל לבסוף שכנעו אותו. הוא אמר להם שאחרי פסח יגיע, וכך היה, לפני יותר משבעים שנה.
אבל הייתה בעיה, שהיום קשה להבין אותה: הוא היה הונגרי, ורוב הקהילה היו יוצאי פולין. היה קשה להם לקבל רב הונגרי באופן רשמי. הוא הנהיג בפועל כרב, אבל לא מינו אותו רשמית.
קהילה של אותם ימים לא יכלה להתקיים בלי רב, ובני העיר פנו לגדולי הדור שימצאו להם רב.
🕯️ רב לשנה אחת
בני הקהילה חיפשו רב חדש, ומצאו את הרב גפן מחיפה. נערכו בחירות, היו מהן גם מחלוקות ולא מעט מהומה, אבל הוא נבחר להיות רב העיר.
לצערנו, הוא כיהן שנה אחת בלבד. באמצע נאום גדול שמסר בהתלהבות עצומה, נפל והתעלף, ונפטר תוך זמן קצר. הוא היה חכם עצום, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין.
אחרי פטירתו החליטו, כמו שנהגו פעמים רבות באותם ימים, שמי שיישא את בתו יהיה רב העיר. היום קשה לדמיין החלטה כזו, אבל כך היה. בחור מישיבת פוניבז' נשא אותה, ובחתונה, שנערכה בבית הכנסת הגדול, השתתפו ראשי הישיבה, הרב שך והרב כהנמן. והוא נעשה לרב העיר.
אבל גם הוא, כמו קודמיו, נקלע לקשיים. כבר לא היה פשוט בעיר להתייחס לרב כאל מנהל העיר. היו דמויות רבות שלא הסכימו עם הרעיון הזה, ועברו על העיר פרשיות רבות שאפשר למצוא בעיתונים של אותם ימים. הזמנים השתנו, ותפקיד הרב השתנה איתם.
הרב גפן נבחר לרב העיר, אך נפטר כעבור שנה אחת באמצע נאום נלהב.
⚖️ אז והיום
הרב השווה בין התקופות. פעם, בעיר כמו כפר אתא של ראשית ימיה, מי שלא היה כשר לא פתח חנות. לא היה דבר כזה, לפתוח חנות שאינה כשרה. "לא כשר" פירושו היה "לא קיים". הרב היה המנהל, וכל דבר נמדד לפי הוראתו.
היום המצב אחר לגמרי. רב העיר נותן כשרות למי שמבקש, ומי שמבקש מקבל. אבל אין החלטה שמי שאין לו כשרות לא יהיה בעיר. הרב עוסק בענייני הדת, בכשרות ובנישואין, ובעיקר בדרשות ובאירועים, אבל לא בניהול ענייני העיר.
הסיפורים על הרבנים הקודמים מראים את המעבר הזה. רב אחד עזב כשראה שאינו יכול עוד להנהיג כפי שהבין שרב צריך להנהיג. רב אחר נאבק שנים בתפקיד שכבר לא היה מובן מאליו.
אבל דבר אחד נשאר, וזה מה שהרב ביקש להדגיש בהקשר של שבת הגדול: הקשר בין הקהילה לרבה, והרגע שבו כולם באים לשמוע ממנו דברי תורה לפני החג. הדרשה הזו ליוותה את הקהילה בכל התקופות, ובה נשמר משהו מן הכבוד שהיה פעם לתורה ולמי שמלמד אותה.
פעם מה שהרב לא אישר פשוט לא היה בעיר; היום מי שמבקש כשרות מקבל, ומי שאינו מבקש אינו נדרש.
🗣️ דרשה ביידיש ודרשה בעברית
ועכשיו סיפור על דרשת שבת הגדול עצמה. בכל שנה, כשרב העיר מסר את הדרשה בשבת הגדול, היו בכל העיר מודעות מטעם המועצה הדתית: רב העיר ידרוש בבית הכנסת הגדול. הדרשה הייתה ביידיש.
יום אחד פגש הרב את אחד הרבנים בעיר, ששימש רב בבית הכנסת של הפועל המזרחי, ושאל אותו לאן הוא הולך. הלה ענה: אני הולך למסור דרשה בבית הכנסת שלי. אמר לו הרב: איך ייתכן? אתה מוסר דרשה בשעה שהרב מוסר? בשעה הזאת הכול סגור, וכולם מגיעים לדרשת הרב.
ענה לו: היינו רוצים מאוד לבוא לדרשת הרב, אבל המתפללים בבית הכנסת שלי הם אנשים צעירים, והם אינם יודעים יידיש. אין להם מה לחפש בדרשה.
הרב שמע את הבעיה ואמר: יש לי פתרון. לשנות את שפת הדרשה של שבת הגדול לא היה אפשר, זה המנהג. אבל מעתה, בליל שבת של שבת הגדול, אני אבוא ואדרוש בבית הכנסת של הפועל המזרחי בעברית. ומאז, בכל שנה, הגיע הרב בליל שבת הגדול ודרש שם בעברית. ואותו רב צעיר הקפיד מאז שלא למסור דרשה בשעה שרב העיר דורש.
בשעה שהרב דרש בשבת הגדול לא דרש אדם אחר, ולצעירים שלא ידעו יידיש מצא הרב פתרון.
👴 עדיין באים לדרשה
הרב אמר שאפשר לראות את הרושם של אותם ימים עד היום. היום רב הקהילה החרדית בבית הכנסת הגדול מוסר דרשה כמו בכל שבת, ואין בזה משהו מיוחד. ובכל זאת, אם תבוא בשבת הגדול לבית הכנסת הגדול, תראה את המבוגרים שנשארו מפעם, שאינם מסוגלים לוותר על דרשת שבת הגדול.
הם מגיעים בשבת הגדול אחר הצהריים, שעה לפני מנחה, אף שהדרשה כבר בעברית ואף שהדורש אינו רב העיר אלא רב הקהילה. הם באים, כי זה היה בדם.
הסיפורים האלה מראים כמה גדולה וחזקה הייתה בעיני יהודים של פעם דרשת הרב בשבת הגדול. זו לא הייתה עוד הרצאה. זו הייתה הכנה של כל הקהילה לחג, מפי מי שעמד בראשה.
ויש בזה לימוד גם לימינו. גם כשהמבנה של הקהילה משתנה, והרב אינו מנהל העיר, יש ערך עצום לרגע שבו הקהילה כולה מתכנסת לשמוע דברי תורה לקראת המועד. זה מחבר את הדורות, וזה נותן לחג את הכובד והשמחה הראויים לו.
עד היום באים המבוגרים לדרשת שבת הגדול, כי הדבר היה בדמם של יהודים.
📖 קריאת ההגדה בשבת הגדול
הרב עבר למנהג נוסף שנוהג בשבת הגדול: יש נוהגים לקרוא בשבת זו אחר הצהריים קטעים מן ההגדה של פסח, מ"עבדים היינו" ואילך. במנהג הזה יש מחלוקת. החסידים נוהגים כך, ואילו תלמידי הגר"א, הפרושים, לא נהגו.
עוד מנהג: בשבת הזו אין אומרים פרקי אבות כמו בשאר שבתות הקיץ, כי עוסקים בה בהכנה לפסח ובהגדה.
וממתי בכלל קוראים לשבת הזו "שבת הגדול"? זה לא מנהג מהיום, ולא מלפני ארבע מאות שנה. השם מופיע כבר בספרים של בית מדרשו של רש"י, כמו ספר האורה, סידור רש"י ומחזור ויטרי, ספרים מן המאה השתים עשרה. כבר שם מובאת התמיהה: מדוע נקראת השבת הזו "שבת הגדול", ומה גדולתה משאר שבתות השנה?
גם בדברי התוספות במסכת שבת (דף פז עמוד ב) נזכר הביטוי, וכבר שם ברור שזה כינוי שגור. לכן יש להניח שהכינוי קיים לפחות תשע מאות שנה. זה לא מן הגמרא ולא מחז"ל, אבל זה מנהג עתיק, אולי עוד מימי הגאונים.
יש נוהגים לקרוא בשבת הגדול חלק מן ההגדה, ובמנהג זה נחלקו החסידים ותלמידי הגר"א.
⏳ יום ארוך כיום הכיפורים
טעם נוסף, שמובא בשבולי הלקט ובמפרשים: מפני שהרב מאריך לדרוש בשבת הזו, היא נדמית לאנשים כיום ארוך וגדול, כמו יום הכיפורים שנקרא "צומא רבה", הצום הגדול. בעבר הרב לא דרש שעה אחת בלבד כמו היום. לפעמים דרש שלוש שעות, וזה נדמה לאנשים כיום ארוך במיוחד.
הרב הזכיר בהקשר הזה בדיחה מן העבר. פעם נקבע שעון הקיץ בכל שנה כך שיתחיל לפני ליל הסדר, ואנשים התבדחו שזו הסיבה שהשבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול": יום שבו השעון מוזז והיום מתארך.
ויש כאן גם התבוננות על הזמן. האם הזמן עובר מהר או לאט? זה תלוי מאוד בכמה הדבר מעניין ומרתק. ערב יום הכיפורים עובר במהירות כזו, שאתה בקושי מספיק משהו, וכבר כל נדרי. ויום הכיפורים עצמו, אותן שעות בדיוק, עובר לאט כל כך. ככל שאדם נהנה יותר מן הדברים, כך הזמן נראה קצר יותר.
והאבודרהם מביא טעם נוסף, הקשור לכך שבשבת זו עשו ישראל את המצווה הראשונה שלהם. אבל הרב ביקש להגיע לטעם העיקרי, שמביאים הטור והשולחן ערוך.
יש שפירשו שהשבת נקראת "גדולה" משום שהדרשה הארוכה עשתה אותה ליום ארוך.
🐑 הנס הגדול
הטור בסימן ת"ל כותב: שבת שלפני פסח קוראים אותה שבת הגדול, והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול. פסח מצרים, מקחו היה בעשור לחודש, כמו שנאמר "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת". ולפי החשבון בסדר עולם, העשירי בחודש באותה שנה היה בשבת.
בני ישראל לקחו כל אחד שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי המיטה. שאלו אותם המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחוט אותו לשם פסח במצוות ה' עלינו. והמצרים לא יכלו לעשות להם דבר.
הרב ביקש לדמיין את עוצמת הדבר. השה היה האליל של מצרים. לקחת את האליל של העם שאתה חי בתוכו, לקשור אותו בבית, ולהודיע בגלוי: אנחנו הולכים לשחוט אותו. איך זה לא מסתיים באסון? ובכל זאת, המצרים לא הגיבו. ראו, שתקו, ולא עשו כלום, כאילו לא קרה דבר.
על שם הנס הגדול הזה קוראים לשבת "שבת הגדול": שה' עזר, והמצרים לא עשו דבר, אף שראו הכול.
הטור מבאר שבשבת הזו לקחו ישראל את אליל מצרים לשחיטה, והמצרים לא יכלו לעשות דבר.
📅 למה לפי היום בשבוע?
וכאן שואל ספר התודעה שאלה פשוטה וחזקה: למה תולים את הנס בשבת, ולא עשו לו זכר בעשור לחודש, בין אם יחול בשבת ובין אם בחול? הרי בתורה המעשה הזה נזכר בשם "עשור לחודש", ולא נאמר בפירוש שהיה ביום שבת.
אין לנו מועדים שאנחנו חוגגים לפי יום בשבוע. תמיד חוגגים לפי התאריך. נכון שבפעם ההיא הנס היה בשבת, אבל מתי ביהדות קובעים זכרון לפי יום בשבוע? אין לזה אח ורע. ומה קרה כאן, שעושים דבר כזה?
ושאלה חשובה נוספת: השולחן ערוך כותב בסימן ת"ל: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו". וזה כל הסימן. סימן שלם, ובו סעיף אחד בלבד.
כדי להבין למה זה מפליא כל כך, צריך להקדים הקדמה על ספרי ההלכה. השאלה אינה רק "למה קוראים לה כך", אלא "למה השולחן ערוך, ספר הלכה, טורח לכתוב את זה".
ספר התודעה שואל מדוע קבעו את זכר הנס לפי השבת ולא לפי התאריך, כדרך כל המועדים.
📚 ספרי הלכה וספרי דרוש
ביהדות חילקו בעבר את הספרים לשניים, והחלוקה הייתה ברורה מאוד. בצד אחד של הארון ספרי מוסר, דרוש ואגדה. בצד השני ספרי הלכה: הטור, הבית יוסף, הרמב"ם, השולחן ערוך.
וכך גם בתפקידים. בעיר היה רב העיר, שהיה פוסק ההלכה, והיה המגיד, הדרשן, שמסר דרשות. היום החלוקה הזו כמעט אינה קיימת. רב העיר היום עוסק בחתונות ובכשרות, ופוסק הלכות, אבל חלק גדול מתפקידו הוא לדרוש בכל אירוע בעיר. אם אינו יודע לדרוש, אין לו מה לחפש בתפקיד.
והרב הוסיף הערה על ימינו: אנשים שבאים לדרשה היום אינם מחפשים בעיקר ידע. ידע אפשר למצוא בכל מקום. הם מחפשים איך אתה מעביר את הדברים, איך אתה מרומם את כולם ונותן חוויה. גם ספרים היום משלבים הלכה, טעם, מנהג ודרשה יחד. ספר של הלכות בלבד מצליח פחות. וכך גם בתחומים אחרים: אפילו רופא לומד היום לא רק מידע רפואי, אלא גם מה עובר על האדם, הדאגות, הפחדים והטרדות שמלווים מחלה. השכל והרגש התחברו.
אבל בעבר החלוקה הייתה חדה. בשולחן ערוך אין אפילו דרשה אחת. זה אינו ספר דרשות.
בעבר הייתה הפרדה ברורה בין הלכה לדרוש, ובין רב העיר הפוסק לבין המגיד הדורש.
📣 "קורין אותו" – לשון ציווי
ומכאן הפלא. השולחן ערוך כותב: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול". איזו הלכה כתובה כאן? אם זה עניין של שמות וטעמים, אפשר היה לכתוב גם הלכה על כמה שמות יש לחג הפסח: חג הפסח וחג המצות. ויש על כך דרשה מפורסמת: ישראל קוראים לחג "פסח", על שם מה שה' עשה, שפסח על בתיהם; והקדוש ברוך הוא קורא לו "חג המצות", על שם מה שישראל עושים. אבל זה מקומו בספרי דרוש, לא בשולחן ערוך.
אז למה ספר הלכה מקדיש סימן שלם לשם של שבת? בשאלה הזו התקשו רבים. והמפרשים מתרצים תירוץ הלכתי יפה: השולחן ערוך בא לומר שיש מצווה לקרוא לשבת שלפני פסח "שבת הגדול".
"קורין אותו" אינו תיאור של שם, אלא לשון ציווי. יש מצווה על כל אדם לומר: השבת היא שבת הגדול. כשאתה בא הביתה בשבת, תגיד בבית: השבת שבת הגדול. כמו שבקידוש אומרים "את יום חג המצות הזה", כך צריך לקרוא לשבת הזו בשמה.
והיו אנשים שאפילו פתחו את הדרשה במילים "שבת הגדול מבורך". אבל צריך להבין: למה יש מצווה לקרוא לשבת בשם מיוחד? ומה כל כך מיוחד כאן?
השולחן ערוך אינו מוסר מידע על שם השבת, אלא מצווה לקרוא לה "שבת הגדול".
💬 שיחו בכל נפלאותיו
כאן מגיעים למצווה חשובה מאוד: יש מצווה על כל יהודי להודות לה' יתברך ולפרסם את הנסים והטובות שהוא עושה עמנו. כמו שנאמר: "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ, שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו". בכל מקום שאדם מוצא הזדמנות ויש לו אפשרות, יש לו מצווה לספר את נפלאות ה'.
איפה רואים בתורה כמה הדבר חביב? בפרשת חיי שרה. התורה מספרת באריכות עצומה איך אליעזר הגיע ומצא את רבקה, ואחר כך חוזרת על הכול כשאליעזר מספר ללבן את כל מה שקרה. למה התורה מאריכה כל כך? כדי להראות כמה חביב לפני ה' שאדם מספר את נפלאותיו. וכך אומר הכתוב: "לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה".
ולפי זה מובן נפלא למה יש מצווה להכריז על השבת "שבת הגדול". אתה בא הביתה ואומר: השבת שבת הגדול. בתך או בנך ישאלו: למה היא שבת הגדול? ואתה תספר להם את הנס הגדול. זה בדיוק מה שה' רוצה: שיספרו את נסיו שעשה ועושה עמנו.
השולחן ערוך אומר לך: דע, יש לך מצווה לבוא הביתה ולהגיד "שבת הגדול". מתוך זה ישאלו, ומתוך זה תספר, ותקיים את המצווה "שיחו בכל נפלאותיו".
מי שאומר "שבת הגדול" נשאל "למה", ואז מספר את הנס ומקיים מצוות סיפור נפלאות ה'.
🔥 כוחו של סיפור חי
ולמה כל כך חשוב לספר? כי אחד הדברים שמשפיעים מאוד על האדם הוא סיפור שמסופר באופן חווייתי. עד כדי כך, שספר החינוך מביא, בין שאר הטעמים, טעם מיוחד למצוות כיבוד הזקן: האדם המבוגר יודע לספר סיפורים, יודע לספר הרבה מנפלאות ה', ואנשים לומדים ממנו. כמו שמן הרב לומדים הלכות, מן הזקן לומדים לראות את בורא עולם מתוך הסיפורים, וכך האדם מרגיש את הבורא.
וזה פירוש השם "שבת הגדול": קוראים לשבת הזו בשמה, כדי שעל ידי זה נרגיש את הנס הנפלא שקרה. השם מעורר שאלה, השאלה מעוררת סיפור, והסיפור מעורר את הלב.
ושאלת ספר התודעה, למה קבעו את הזכר דווקא בשבת ולא בתאריך, נשארה בשיעור לעיון בהמשך. אבל כבר עכשיו ברור הכיוון: כל עניינה של השבת הזו הוא פרסום הנס, ושבת, שבה המשפחה והקהילה יושבות יחד, היא זמן שבו הדברים נשמעים.
כך מתחברים כל חלקי השיעור: הרב דורש לפני הקהל, הקהל בא לשמוע, המשפחה מספרת בבית, והנס מתפרסם. יהי רצון שנזכה לספר את נפלאות ה' בשמחה, ולראות בקרוב נסים גדולים עוד יותר.
סיפור שמסופר בחוויה משפיע מאוד על האדם, ולכן קבעו את הנס בשבת שכולם מדברים בה.
🧩 חמישה טעמים לשם אחד
כשמסכמים את השיעור, מתגלה כמה עשיר השם הקצר "שבת הגדול". הטעם הראשון: בשבת הזו דורש הגדול שבקהילה, רב העיר, בהלכות הפסח, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. הסיפורים על רבני העיר הראו עד כמה הדרשה הזו הייתה חשובה, עד שאיש לא דרש בשעה שהרב דרש, והרב עצמו דאג שגם הצעירים שלא ידעו יידיש ישמעו דרשה.
הטעם השני: מחמת אורך הדרשה נעשתה השבת כמו יום ארוך וגדול, כמו יום הכיפורים שנקרא "צומא רבה". הטעם השלישי, שמביא האבודרהם, קשור למצווה הראשונה שעשו ישראל. והטעם הרביעי, העיקרי לפי הטור והשולחן ערוך: הנס הגדול של לקיחת השה, אלילם של המצרים, כשהמצרים לא יכלו לעשות דבר.
והטעם החמישי מסביר למה בכלל נכנס הדבר לשולחן ערוך: יש מצווה לקרוא לשבת בשמה. מי שאומר "שבת הגדול" נשאל למה, מספר את הנס, ומקיים "שיחו בכל נפלאותיו".
כל הטעמים נכונים, וכולם משלימים זה את זה. ומשותף להם דבר אחד: שבת הגדול היא שבת של דיבור. הרב מדבר אל הקהל, האב מספר לבניו, והקהילה כולה מתכוננת לליל הסדר, ליל הסיפור הגדול.
הגדול דורש, היום הארוך, המצווה הראשונה, הנס הגדול, והמצווה לספר – כולם נפגשים בשבת אחת.