📚 כל השיעורים

🍭 דרכו של שמאי

איך מספרים לילדים על שמאי בלי לעשות ממנו אדם כעסן, שלושת הגרים, "דעלך סני לחברך לא תעביד", ולמה דווקא שמאי ציווה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · לספר את סיפורי חז"ל

📖 "כה עשו חכמינו"

השיחה נפתחה בפרויקט שהרב עובד עליו כמעט יומם ולילה: עיבוד חדש וצבעוני לסיפורי התנאים, ברוח הספר הישן "כה עשו חכמינו". רבים זוכרים את הסדרה הזאת מילדותם.

הרב סיפר את רקעה. בשנות השישים, בגנים בישראל, הגננות סיפרו בעיקר סיפורי ילדים כלליים. סיפורים מהגמרא? איך אפשר לספר אותם לילדים קטנים? הם לא כתובים בשפה שלהם. הגננות חיפשו מה לספר, ולא היה להם.

אישה אחת, יוכבד סגל, לקחה יוזמה. מדי שבוע כתבה סיפור ושלחה אותו לגננות. אז לא היו מיילים ולא מכונות צילום, ושכפלו דפים בשיטות פשוטות. הביקוש היה עצום. בסוף אספה את הדפים לספר, "כה עשו חכמינו", והוא נעשה רב מכר שכמעט כל בית קנה.

למה דווקא היא הצליחה? כי לכתוב ברמה של ילדים זו עבודה גדולה. הרב אמר שרב, גדול ככל שיהיה, בדרך כלל אינו יודע לרדת לרמה של ילד. מורה או גננת יודעים. והוא עצמו אמר שרק אחרי שנה שלמה של הוראה, כשראה מתי הילדים מקשיבים ומתי הם בורחים, הוא מרגיש שהוא יכול לגשת למלאכה כזאת.

סיפורי חז"ל לילדים הם יצירה קשה, ולכן ספר שהצליח לכתוב אותם נעשה רב מכר.

פרק א · לספר את סיפורי חז"ל

🎙️ ללמד מורים לספר סיפור

הרב סיפר ששמע על סופר מפורסם שפגש פעם את שר החינוך ואמר לו: אתם שולחים את המורים להשתלמויות רבות. לדעתי, תלמדו אותם דבר אחד – לספר סיפור. זה החשוב מכל.

יש הרבה כללים איך מספרים סיפור טוב, וזה תחום שלם ללמוד. ואחד הדברים היפים ששמע הרב בהדרכה למורים היה: איך מספרים לילדים על שמאי?

השאלה אינה פשוטה. רבים מציירים את שמאי כאדם כעסן, קפדן ולא נעים. אבל שמאי היה תנא גדול, אב בית דין. הלל ושמאי היו שני מורי ההוראה של כל עם ישראל בדורם. איך מספרים עליו בצורה נכונה, בלי להקטין אותו?

והנושא קשור גם למסכת שבת, שלומדים בה עכשיו. בפרק הראשון של מסכת שבת מופיעות משניות רבות של מחלוקות בית שמאי ובית הלל, ושם מסופר על שמונה עשר הדברים שגזרו ביום שבו רבו בית שמאי על בית הלל. ובמסכת שבת גם מובאים הסיפורים המפורסמים על הגרים שבאו לשמאי ולהלל, ועל סבלנותו של הלל. נראה שיש קשר עמוק בין שמאי לבין מסכת שבת.

הכלי החשוב ביותר של מורה הוא היכולת לספר סיפור טוב.

פרק ב · שלושת הגרים

📜 הגר שרצה רק תורה שבכתב

הגמרא במסכת שבת מספרת: יום אחד בא אדם לשמאי ואמר לו: אני רוצה להתגייר, אבל יש לי תנאי. אני מקבל רק תורה שבכתב, בלי תורה שבעל פה.

שמאי דחה אותו. איך אפשר לבוא ולהחליט איזו תורה כן ואיזו לא? שימו לב, ציין הרב, אל שמאי באים ראשונים, כי הוא אב בית הדין, ושאלות כאלה מגיעות קודם אליו.

הגר הלך להלל. הלל אמר לו: בסדר, נתחיל. ולימד אותו אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת. למחרת בא שוב, והלל הפך לו את הסדר: על אל"ף אמר דל"ת, על בי"ת אמר גימ"ל. אמר לו האיש: אתמול אמרת לי אחרת!

אמר לו הלל: איך אתה יודע שמה שאני אומר לך נכון? הרי אתה סומך עליי שאל"ף היא אל"ף. אם כך, סמוך עליי גם כשאני אומר לך שזה פירוש התורה. תורה שבעל פה עברה מרב לרב, וזה הפירוש. והגר קיבל.

מי שסומך על רבו בלימוד האותיות, צריך לסמוך עליו גם בפירוש התורה.

פרק ב · שלושת הגרים

🦶 "על רגל אחת"

סיפור שני באותו מקום בגמרא: בא אדם לשמאי ואמר לו: גייר אותי על מנת שתלמד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.

הרב אמר שבאמת זה מרגיז. איזו שאלה זו? שמאי דחה אותו באמת הבנין שבידו. הגר הלך להלל, והלל לא אמר לו "ואהבת לרעך כמוך". הוא אמר לו בארמית: "דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד" – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. "זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר".

ומכאן שתי שאלות. ראשונה: למה הלל ניסח זאת בלשון שלילית, "מה ששנוא עליך אל תעשה", ולא בלשון חיובית, "ואהבת לרעך כמוך", כמו שכתוב בתורה?

הרב הזכיר, בהסתייגות שכך זכור לו, שיש תרגום ארמי לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בפרשת קדושים שמתרגם אותו בלשון קרובה לדברי הלל. אם כן זה לא רק ניסוח של רגע, אלא פירוש של הפסוק עצמו.

ושאלה שנייה: איך אפשר לומר שזו "כל התורה כולה"? לכל היותר זה חצי – המצוות שבין אדם לחברו. איפה כאן תפילה, ראש השנה, יום כיפור וסוכות?

הלל ניסח לגר את כל התורה בלשון שלילית: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.

פרק ב · שלושת הגרים

👑 הגר שרצה להיות כהן גדול

סיפור שלישי בגמרא: בא אדם לשמאי ואמר לו: אני רוצה להתגייר על מנת שאהיה כהן גדול. גוי שרוצה להיות מיד כהן גדול. שמאי דחה אותו.

הוא הלך להלל, והלל אמר לו: רעיון מצוין. אבל כדי להיות מהנדס צריך ללמוד הנדסה, כדי להיות נגר לומדים נגרות, וכדי להיות חשמלאי לומדים חשמל. אתה רוצה להיות כהן? שב ולמד תורת כהנים, חומש ויקרא.

הגר התחיל ללמוד, ויום אחד הגיע לפסוק "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". שאל: מי הוא הזר הזה? אמרו לו: אפילו דוד המלך, מי שאינו מזרע הכהונה. אמר הגר: אם דוד המלך אינו יכול להיות כהן, אני איך אהיה? אבל בינתיים כבר ראה את האור שבתורה, ונמשך אחריה ולא עזב.

לימים נפגשו שלושת הגרים וסיפרו זה לזה מה עבר עליהם, והגיעו למסקנה: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם, וענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה. ומכאן אמרה הגמרא: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי.

ענוותנותו של הלל קירבה את הגרים תחת כנפי השכינה.

פרק ג · ואהבת לרעך כמוך

📏 מה מחייבת המצווה

על השאלה הראשונה הביא הרב יסוד ששמע מהגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, אב בית דין שמסר שיעורים רבים בישיבות. הוא אמר: אין בתורה מצווה שהיא רשות גמורה. כל מצווה מחייבת במקום כלשהו.

למשל, ציצית: אין חובה ללבוש בגד של ארבע כנפות, אבל מי שלבש – חייב בציצית. סוכה: מי שאינו אוכל אינו חייב, אבל מי שאוכל פת – חייב לאכול בסוכה.

ועכשיו נשאל: "ואהבת לרעך כמוך" – היכן היא מחייבת? אתה חייב להביא לחברך כוס מים? זה ודאי מעשה טוב ומצווה. אבל אם זו הייתה חובה גמורה, היה עליך להפסיק כל דבר, אפילו תפילה, כשמישהו צמא. אפשר לסמוך שמישהו אחר יביא.

אז מה מחייב באמת? "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". אם אינך אוהב שמשאירים לך על השולחן ממחטה משומשת – אסור לך להשאיר כך לאחר. קבעת פגישה – אל תאחר, כי אינך רוצה שיאחרו לך. כשאדם עושה דבר שמצער את השני, הוא עובר על "ואהבת לרעך כמוך". לכן ניסח הלל את המצווה בלשון שלילית: זה החלק שהוא חובה גמורה.

"ואהבת לרעך כמוך" מחייבת בעיקר שלא לגרום לחבר צער.

פרק ג · ואהבת לרעך כמוך

💞 אין פלגי לבבות

ועל השאלה השנייה, איך זו "כל התורה כולה", הביא הרב הסבר נפלא ששמע: אין לאדם אפשרות לחלק את הלב לשניים. אדם הוא בעל מידה של אהבה, או בעל מידה של שנאה. אין חצי חצי.

מה הכוונה? אדם שהוא טיפוס אוהב, אוהב בדרך כלל את רוב האנשים שהוא מכיר. ואדם מסוכסך, בדרך כלל אינו מסוכסך רק עם אחד. הוא רב עם הרבה אנשים, כי זה הטבע שלו.

מי שמקיים "ואהבת לרעך כמוך" מתרגל לראות את הטוב שבשני: את הדברים החיוביים שהוא עושה. ומי שמתרגל למידת האהבה, יגיע בסוף גם ל"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". לכן אמר הלל: זו כל התורה כולה – כי מזה מגיעים לכל התורה כולה.

והדוגמה: רבי עקיבא. הוא שאמר על "ואהבת לרעך כמוך" שזה כלל גדול בתורה. והוא גם שאמר, כשהוציאוהו להריגה: כל ימיי הייתי מצטער על הפסוק "בכל נפשך", מתי יבוא לידי ואקיימנו. אהבת הבריות ואהבת ה' הולכות יחד.

מי שמתרגל לאהוב את הבריות, מגיע בסוף לאהבת ה'.

פרק ג · ואהבת לרעך כמוך

🌙 מבצעים של אלול

ומכאן עבר הרב לחודש אלול, שבו נאמרו הדברים. חודש אלול אינו רק הכנה ליום הדין. הוא חודש של "מבצעים": אפשר להשיג בו דברים רוחניים בקלות רבה יותר מבשאר השנה.

מה למשל? הרב הביא את הרמז המובא בספרים על הפסוק "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ": ראשי התיבות של "את לבבך ואת לבב" הם אלו"ל. בחודש אלול הקדוש ברוך הוא מל את הלב, כדי שיהיה מסוגל לאהוב את בורא עולם.

וזה מתחבר בדיוק לדברי הלל. מי שעובד באלול על אהבת הבריות, שלא לצער אף אחד ולראות את הטוב שבכל אדם, פותח את הלב גם לאהבת ה'. ובאלול ה' עוזר לו בזה, ומל את לבו. אלו ימים שבהם העבודה על הלב מצליחה במיוחד.

בחודש אלול ה' מל את הלב, וקל יותר להגיע לאהבת ה'.

פרק ד · מי היה שמאי באמת

⚖️ ההלכה כנר לרגליו

אז מה היה שמאי? הרב הביא הסבר ששמע מרב אחד: דרכו של שמאי הייתה שצריך להקפיד על מה שכתוב. הלכה אינה דבר שעושים בו כל מה שרוצים. אם כתוב בתורה שצריך לעשות כך, צריך לעשות כך. ואם נתרגל לעשות צחוק מן ההלכה, זה יהיה אסון.

לכן כשבא מישהו בדרך של זלזול – תורה שבכתב בלבד, כל התורה על רגל אחת, כהן גדול מיד – שמאי לא הסכים. ודרכו נכונה בדרך כלל. צריך יראת שמים, ואין מקום ללעג על ההלכה. יש מקרים שבהם החכם רואה שצריך לנהוג לפנים משורת הדין כדי לקרב, אבל זה אינו הכלל.

אם שואלים מה שורת הדין – שמאי צודק. אין דבר כזה "כל התורה על רגל אחת", ואין דבר כזה גוי שנעשה מיד כהן גדול. ולכן יש מי שאומר שלעתיד לבוא אולי תהיה ההלכה כבית שמאי.

אבל בעולם הזה אי אפשר תמיד רק להיות צודק. לפעמים צריך לוותר, לפעמים צריך לעשות פשרה כדי לקרב את השני. לכן בעולם הזה אנו נוהגים פעמים רבות כבית הלל. אבל מידתו של שמאי איננה מידה רעה. היא מידה נכונה מאוד.

שמאי היה מקפיד על ההלכה כפי שהיא, ולא יכול היה לשאת זלזול בה.

פרק ד · מי היה שמאי באמת

😮 הפתעה בפרקי אבות

ועכשיו יש הלכה אחת של שמאי שנשמעת מוזרה מאוד. בפרקי אבות אומר שמאי: "עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע, אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".

אם הלל היה אומר את זה, היינו מבינים. אבל שמאי? הרב הראה ציור שבו מציירים את שמאי כאיש כעוס וחמור סבר, ושאל: איך ייתכן שדווקא מי שאמר "קבל כל אדם בסבר פנים יפות" מצויר כך? כי שמענו שהוא "קפדן", ומשם ציירנו לעצמנו דמות של אדם לא נעים.

כאן נמצא המפתח לסיפור על שמאי. שמאי לא היה סתם אדם כבד וכועס. הוא היה אדם שההלכה הייתה נר לרגליו. הוא הקפיד מאוד שאנשים יקיימו בדיוק מה שכתוב, ולכן זלזול הפריע לו מאוד. אבל אותו שמאי עצמו לימד שחובה לקבל כל אדם בפנים מאירות. כשמספרים על שמאי לילדים, צריך לספר את שני הצדדים.

דווקא שמאי הוא שאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

פרק ה · סבר פנים יפות ושמחה

🪞 פרצוף חמוץ ברשות הרבים

למה זו חובה ולא רק מידה טובה? הרב הביא דבר שאמרו בעלי המוסר, ושהיום אפשר להבין אותו גם מן המחקר. מדברים היום על "נוירוני מראה": כשאתה רואה אדם שמח, אוטומטית, בלי שתרצה, משהו בך מתחיל לשמוח. וכשאתה רואה אדם עצוב, גם אתה מתחיל להרגיש עצוב. כך ברא הקדוש ברוך הוא את האדם.

אפשר לראות זאת בכל בית: ילד אחד יושב עם פרצוף של תשעה באב, ופתאום כל הבית נעשה כבד. לא קרה כלום, אבל העצבות עוברת מאחד לשני.

ומכאן אמרו בעלי המוסר: אדם שהולך ברחוב בפרצוף חמוץ – הוא כמו בור ברשות הרבים. הוא מזיק. כל מי שעובר ורואה אותו, נעשה עצוב. הוא לא רק אינו מוסיף טוב, הוא גורם לאנשים צער.

לכן אמר שמאי: הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. מי התיר לך לגרום לשני להיות עצוב? זו חובה גמורה. וזה מתאים בדיוק לשיטתו: כמו ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הוא החלק המחייב של אהבת הרע, כך הפנים הזועפות הן נזק שאסור לעשות.

מי שהולך בפנים זועפות מזיק לכל מי שרואה אותו, ולכן סבר פנים יפות הוא חובה.

פרק ה · סבר פנים יפות ושמחה

🙂 החיוך כזכות ליום הדין

ועוד הביא הרב: פעם בא מישהו לרב אביגדור מילר ושאל אותו איזה חיזוק לקבל בחודש אלול. ענה לו הרב מילר: חיוך.

השואל הסתכל עליו בתמיהה: חודש אלול, ואתה מדבר על חיוך? הסביר לו: הקדוש ברוך הוא צריך אנשים שהוא רוצה להשאיר בעולם – אנשים שעוזרים במפעל שלו. כשהוא רואה אנשים שהולכים שמחים ומשמחים אחרים, אלה אנשים שעוזרים מאוד למפעל של בורא עולם. העולם נעשה טוב יותר בזכותם. ואנשים עצובים, להפך, מקלקלים.

אם אתה רוצה זכויות ליום הדין, אמר, לך עם פנים שמחות ומחייכות. זו סגולה עצומה לזכות בדין. וזה נוסף על כל המצוות שאדם מקיים: יש כאן מצווה מדברי חז"ל, "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

ועוד הזכיר הרב: רבים חושבים שרק רבי נחמן מברסלב אמר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אבל הרב הראה פעם שכבר בדברי הרמב"ם מופיע שיש מצווה לאדם להיות שמח, והרמב"ם למד זאת מן המשנה הזאת, "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

מי שהולך בפנים שמחות עוזר ל"מפעל" של בורא עולם, וזו סגולה גדולה ליום הדין.

פרק ה · סבר פנים יפות ושמחה

🌞 סבר פנים יפות – ושמחה

ובסוף הביא הרב דקדוק יפה. בפרק הראשון של אבות כתוב בשם שמאי "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ובפרק השלישי, בדברי רבי ישמעאל, כתוב "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". למה המשנה חוזרת על אותו דבר פעמיים, ומה ההבדל בין סבר פנים יפות לבין שמחה?

ההסבר ששמע הרב: "סבר" הוא מלשון "מסביר פנים" – מה שאדם עושה בפניו. לפעמים אין לך מצב רוח, אין לך כוח, נפל עליך משהו. ובכל זאת אתה חייב לעשות סבר פנים. כי, כמו שאמרנו, אחרת אתה מזיק. ואגב, גם המחקר אומר שמי שעושה "כאילו" כמה פעמים, בסוף זה נעשה אמיתי.

שמחה היא כבר דבר פנימי: שאתה באמת שמח שבא האדם הזה, אוהב אותו ושמח בו. זו מידה טובה ודבר חשוב, אבל איננה חובה. לכן בפרק הראשון אמר שמאי את החובה – סבר פנים יפות, ובפרק השלישי באה מדרגה גבוהה יותר, מידת חסידות – לקבל כל אדם בשמחה.

יהי רצון שנזכה ללכת תמיד בשמחה ולקבל כל אדם בסבר פנים יפות. והרב סיים ברמז: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" – "לולא" הן אותיות "אלול". באלול זוכה אדם שגם הקדוש ברוך הוא יחייך אליו, ויראה בטוב ה'.

סבר פנים יפות הוא חובה גם כשאין מצב רוח; שמחה אמיתית בשני היא מדרגה גבוהה יותר.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: דרכו של שמאי