🌸 השקדייה שמקדימה
השיעור נמסר בליל ט"ו בשבט, ופתח בשאלה שהרב נוהג לשאול אנשים: מה הנפקא מינה ההלכתית של ט"ו בשבט? התשובה הרגילה היא שאסור להפריש תרומות ומעשרות מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחריו. זה נכון. אבל כשמבקשים דוגמה מן השטח, מתברר שקשה למצוא.
מי שמכיר חקלאות יודע: פירות ההדר חונטים באביב, ולא בחורף. כמעט אין בארץ ישראל פרי שחונט מראש השנה ועד ט"ו בשבט. מי שיש לו עצים בגינה רואה את זה בעיניו. העצים "הולכים לישון", הכול דומם, והלימונים הם כמעט היוצא מן הכלל היחיד.
ואז מגיע ט"ו בשבט, והראשונה שמתעוררת היא השקדייה. השיר המוכר "השקדייה פורחת" אמיתי לגמרי. ויש מי שמסביר שהשקד נקרא כך מלשון "שוקד", זריז, כי הוא מקדים לפרוח לפני כולם. אחריו מתעוררים עוד ועוד עצים, עד שבחודש ניסן הכול מלבלב.
הרב ראה בזה משל: החורף, שבו העצים דוממים, דומה לגלות. וט"ו בשבט, שבו מתחילה הפריחה, דומה לתחילת הגאולה. משום כך זה יום נפלא, יום שבו עולה השרף באילנות ומתפללים על פירות האילן.
עד ט"ו בשבט העצים ישנים, ובט"ו בשבט מתחילה בארץ ישראל פריחה חדשה.
🍎 אין לך קץ מגולה מזה
הפירות מסמלים את גאולת ישראל, וכך מובא בגמרא במסכת סנהדרין. הגמרא דנה בשאלה איך נדע מתי תבוא הגאולה, ומביאה בין השאר את דברי רבי אבא: "אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". כאשר ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה, זה הסימן הברור ביותר.
הרב הסביר מה רואים היום במציאות. בחנויות בארץ ישראל רוב הפירות והירקות הם תוצרת הארץ. כמעט אין צורך לייבא. אם מייבאים, זה בדרך כלל כי מישהו רוצה ענבים או אבטיח באמצע החורף, או כדי להוריד מחירים. אפילו באזורים שפעם היו שוממים מגדלים היום פירות וירקות בשפע.
היו שרצו לפרש את הגמרא כאילו הכוונה לפירות ענקיים, כמו האשכול שהביאו המרגלים. אבל הרב אמר שהפשט פשוט: הסימן הוא שארץ ישראל תתן את פירותיה. ולכן, ביום שבו הארץ מתחילה לתת פירות, זה יום טוב גדול לעם ישראל.
כשארץ ישראל נותנת את פירותיה, זה הסימן הגלוי ביותר לגאולה.
🙏 תפילה על הפירות ועל הילדים
ביום ט"ו בשבט עולה השרף באילנות, ומתחילה צמיחה חדשה. לכן רבים נוהגים להתפלל ביום זה על פירות האילן. הבן איש חי חיבר תפילה יפה מאוד, שהפירות יצליחו ויתברכו.
ונהגו גם להתפלל ביום הזה על הילדים. הרב הסביר שבלשון הכתוב "פרי" נאמר פעמים רבות על הילדים של האדם, והאדם נמשל לעץ השדה. כשם שמתפללים על פירות העץ, כך מתפללים על הפירות היקרים ביותר: הבנים והבנות. מתפללים שיגדלו טובים ומתוקים, וילכו בדרך ה'.
בספרים הקדושים מובא הרבה על מעלת היום. הרב חזר על הרעיון: החורף מסמל את הגלות, והפריחה מסמלת את התחלת הגאולה. ומכאן עבר השיעור לנושא המפורסם ביותר של ט"ו בשבט. רבים מקדישים את הערב הזה לדיני ברכות: מה קודם למה, ואיך מברכים. רבים נוהגים לערוך שולחן עם הרבה מיני פירות, ולכן השאלות האלה מעשיות מאוד.
ובאמת, מי שיושב מול שולחן מלא פירות ואינו יודע במה להתחיל, מפסיד הזדמנות. ידיעת הדינים מאפשרת לו לברך בכוונה ובשמחה, ולא מתוך מבוכה.
ביום שבו מתחדשת הצמיחה מתפללים על פירות האילן, ונהגו להתפלל גם על הילדים.
🗓️ בית שמאי ובית הלל: ראש השנה או חג?
המשנה במסכת ראש השנה אומרת: "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ". הרב הציע הסבר יפה למחלוקת.
לט"ו בשבט יש שני צדדים. מצד אחד הוא דומה לראש השנה, כי ממנו מתחילה שנה חדשה לאילנות. מצד שני הוא דומה לחגים. כל חג שמבטא עונה חל בחמישה עשר לחודש: פסח הוא חג האביב, וסוכות הוא חג האסיף. למה דווקא באמצע החודש? כי העונה תלויה בשמש, והיא נעה בכל שנה בתאריך העברי. כשרוצים לקבוע דבר שנע הלוך ושוב, שמים אותו באמצע.
מכאן אפשר לומר: בית שמאי הדגישו את צד "הראש", את תחילת השנה, ולכן קבעו באחד בחודש. בית הלל הדגישו את צד החג, את תחילת עונת הפריחה שבה ארץ ישראל מתחילה ללבלב, ולכן קבעו בחמישה עשר.
ולפי זה מובן שיש בט"ו בשבט משהו של יום טוב. הרב העיר שמבין ארבעת ראשי השנים, זה היחיד שאין אומרים בו תחנון. אמנם קשה להוכיח, כי ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש או בחג. אבל ההסבר מתיישב יפה.
לט"ו בשבט שני פנים: ראש השנה לאילנות, וחג של עונה חדשה. לכן אין אומרים בו תחנון.
💯 לך לך – מאה ברכות
לפני שנכנסים לדינים, הביא הרב דברים מן הזוהר הקדוש על מעלת הברכות. הזוהר דורש את הפסוק שנאמר לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ". "לך לך" בגימטרייה מאה. כאשר הנשמה יורדת לעולם, נאמר לה "לך לך": תפקידך בעולם הזה הוא לברך מאה ברכות כראוי.
מכאן רואים עד כמה גדולה מעלת הברכות. הנשמה יוצאת מ"ארצה" העליונה ויורדת לעולם הזה. אם היא יודעת לברך כראוי ולהודות לקדוש ברוך הוא כמו שצריך, היא זוכה לשלמות שאליה יכולה להגיע. והיא זוכה גם לשפע ולברכה, כמו שנאמר לאברהם: "וַאֲבָרֶכְךָ... וֶהְיֵה בְּרָכָה".
בסוף השיעור חזר הרב לנושא הזה. כל מאכל שהאדם אוכל יש בו חלק גשמי וחלק רוחני. וכך נאמר: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". דבר ה' שנמצא בתוך האוכל הוא שמחיה את האדם.
כשאדם מברך, הוא מעורר את החלק האלוקי שבמאכל. אז האכילה לא מורידה אותו, אלא להפך, מרוממת אותו. ומובא בשם האר"י הקדוש שהדבר החשוב ביותר הוא להיזהר מאוד בברכות, כי הן משפיעות על האדם השפעה גדולה מאוד.
תפקיד האדם בעולם הזה הוא לברך את בורא עולם כראוי, מאה ברכות בכל יום.
🌍 אשרי והלל – נסים גלויים ונסים נסתרים
הרב הביא עוד יסוד. חז"ל אמרו: "כָּל הָאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא". ומאידך אמרו: "הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכָל יוֹם, הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף". מה ההבדל? שניהם שבח לה'.
ההסבר הוא שיש שני סוגי נסים. הלל נועד להודות על נסים גדולים שהם מעל הטבע. מי שאומר אותו בכל יום, כאילו אומר שהנסים האלה רגילים. אשרי נועד להודות על הנסים שבכל יום ויום, הנסים שבתוך הטבע, שהקדוש ברוך הוא עושה בכל רגע. עליהם צריך להודות שלוש פעמים ביום.
והפסוק החשוב ביותר באשרי הוא "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". הרב אמר שצריך להתחזק בו במיוחד בימינו. רבים חוששים היום ממה שיקרה כשהטכנולוגיה תחליף אנשים בעבודה. למשל, כשמכוניות שנוסעות לבד יחליפו נהגים, ומספר התאונות ירד מאוד. כולם שואלים: ממה יתפרנסו כל האנשים האלה?
התשובה כתובה באשרי: הקדוש ברוך הוא פותח את ידו ומשביע לכל חי. הוא דואג לכולם, בכל דור ובכל מציאות. מי שאומר את הפסוק הזה בכוונה שלוש פעמים ביום, מתחזק בביטחון שהפרנסה בידי ה'.
אשרי נועד להודות על הנסים שבכל יום, ובמיוחד על "פותח את ידך" – שה' דואג לפרנסת כולם.
✨ למה כל כך חשוב סדר הקדימה?
אפשר לשאול: למה דנים כל כך הרבה על השאלה במה לברך קודם? האם זה לא סתם עניין טכני של בחירת פרי? הרב הסביר שזה לא כך. בכל ברכה זוכה האדם לפנות אל מלך מלכי המלכים ולומר "בָּרוּךְ אַתָּה". זו הזדמנות להעמיק בכבוד שמים.
בכל פרי ופרי יש גילוי מיוחד של חסדי הבורא. כשאדם מתבונן בפרי שלפניו, ביופי שלו ובטעם שלו, הוא מכיר עוד יותר בגדולת הבורא. וככל שהפרי משובח יותר, ההכרה גדולה יותר, וההודיה עולה למדרגה גבוהה יותר.
כאשר אדם לוקח את הפרי שהוא הכי אוהב, הוא מברך עליו ברגש רב יותר ובשמחה רבה יותר. כך הברכה מרוממת יותר. ולכן חכמים עשו מזה דבר גדול: שאדם ישים לב על מה לברך קודם. על שבעת המינים, שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ועל הפרי החביב, שהוא חביב על האדם עצמו.
לפני שהמשיך, שאל הרב שאלה פשוטה: למה יש פרחים על העצים? הפרחים מושכים חרקים. כדי שייווצר פרי, האבקה צריכה להגיע אל המקום שממנו צומח הפרי. הדבורות מסתובבות בין הפרחים ומעבירות את האבקה. ואם אין דבורים, הגשם או הרוח מורידים את האבקה, וצורת הפרח שומרת שלא תעוף החוצה. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'": מי שלומד את זה מבין כמה חכמה יש רק בפריחה.
הבחירה במה לברך קודם אינה טכנית: ככל שהפרי משובח יותר, הברכה יוצאת מלב שמח יותר.
📋 מגע"ש – סדר הברכות
את סדר הברכות זוכרים בסימן המפורסם "מגע"ש": מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ברכת המוציא אינה נכנסת לסימן, כי היא עניין בפני עצמו. הרב הזכיר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכך גם כאן.
בסיכום השיעור נשאלה שאלה: למה ברכת בורא פרי הגפן קודמת לבורא פרי העץ? אחת התשובות שהוצעו הייתה שהיין חשוב יותר. אבל זו לא הסיבה. הסיבה היא שברכת הגפן מבוררת יותר. היא מזכירה מין מסוים, ולא כלל כללי של "פרי העץ". וכלל הוא: ככל שהברכה מפורטת יותר ומזכירה דבר מסוים יותר, היא חשובה יותר.
ומכאן לשאלה המרכזית של ליל ט"ו בשבט: מה עושים כשיש על השולחן הרבה פירות שברכתם אחת, בורא פרי העץ? על איזה פרי מברכים? המשנה במסכת ברכות אומרת: "הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה". זו הסוגיה של ט"ו בשבט.
במה נחלקו? האם עדיף לברך על מה שהאדם אוהב, או על מה שהקדוש ברוך הוא חיבב, הפירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל. לדעת חכמים הברכה היא ביטוי להודיה אישית, ולכן יש להקדים את מה שחביב על האדם.
סדר הברכות הוא מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ברכת הגפן קודמת כי היא מבוררת יותר.
🇮🇱 חביבות ארץ ישראל
הרב הזכיר את מה שמסופר בגמרא על רב יהודה, שבירך על שמן אפרסמון "בּוֹרֵא שֶׁמֶן אַרְצֵנוּ". אמרו עליו שהוא עשה זאת מפני שחביבה עליו ארץ ישראל. מרוב אהבה לארץ, אפילו חידש נוסח ברכה. וגם במשנה, מי שאומר להקדים את שבעת המינים מקדים את חביבות הארץ.
ויש לשאול: מה אם הפירות משבעת המינים לא גדלו בארץ ישראל? למשל, צימוקים שהגיעו מחוץ לארץ. ההסבר הוא שהפסוק חיבר את המינים האלה, כי הם מיוחדים ומשובחים בארץ ישראל. לכן בכל פעם שאדם אוכל אותם, הוא נזכר בארץ ישראל, גם אם הפרי הזה עצמו גדל במקום אחר.
ולהלכה נפסק בשולחן ערוך, וכך המנהג, שמברכים תחילה על שבעת המינים. והרב העיר שיהודים תמיד חיפשו לחבב את ארץ ישראל בכל מקום שאפשר.
וסיפר סיפור. יהודי חזר מארץ ישראל לעיירה בפולין ובא אל האדמו"ר. שאל אותו הרבי: מה הבאת מארץ ישראל? אמר: לא הבאתי כלום. אמר לו הרבי: חפש היטב, אולי נשאר משהו. חיפש וחיפש, ומצא שן שום אחת שנשארה אצלו מן הדרך. אמר הרבי: זה טוב מאוד. באותו ערב, בטיש, חילק הרבי לכל חסיד וחסיד חתיכה קטנה מן השום של ארץ ישראל.
ההלכה נפסקה שמברכים על שבעת המינים, כי הם מזכירים את ארץ ישראל גם כשגדלו בחוץ לארץ.
🌴 ארץ זית שמן ודבש
הפסוק מסיים: "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". הזית הוא השמן, והדבש הוא התמרים. ארץ ישראל מיוחדת בתמרים שלה עד היום, וחלק גדול מאוד מן התמרים המשובחים בעולם מגיע ממנה.
הרב הזכיר שפעם לא היה סוכר. איך אכלו משהו מתוק? היה דבש דבורים, והיו תמרים. התמרים היו הממתק של פעם. מי שאוחז תמר מג'הול טוב ומשובח רואה שהיד שלו מרוחה בדבש. אז הוא מבין היטב למה קראה התורה לתמרים "דבש".
ולמה הצדיק נמשל לתמר, כמו שנאמר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"? הרב הסביר מתוך המציאות. עץ התמר צומח ישר, בלי ענפים לצדדים, כולו כלפי מעלה. ומי שמגדל תמרים יודע שהכול תלוי בנקודה האמצעית, בלולב האמצעי. אם מישהו מוריד אותו בטעות, כל העץ מת לאט לאט.
אולי משום כך נקרא "לולב": לו לב. הכול תלוי בלב. כך הצדיק: כל חייו תלויים בלב, וכל מטרתו להתרומם כלפי בורא עולם. ולכן, כשמברכים על התמרים בט"ו בשבט, אפשר לזכור את הלב הישר שהם מסמלים.
הדבש שבפסוק הוא התמרים, והצדיק נמשל לתמר שצומח ישר כלפי מעלה.
🫒 הסדר בתוך שבעת המינים
ומה הסדר בתוך שבעת המינים עצמם? הפסוק אומר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". הוא מתחלק לשני חלקים, וכל חלק פותח במילה "ארץ". חז"ל למדו מכאן שמה שקרוב יותר למילה "ארץ" קודם לברכה.
לכן, אם לפני האדם תמרים, ענבים, תאנים ורימונים, הוא מקדים את התמרים, אף שהם בסוף הפסוק. כי "דבש" הוא השני אחרי "ארץ" השנייה. הסדר בפירות העץ הוא: זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון. וכשאין זיתים על השולחן, מברכים תחילה על התמרים. אחרי שבירך, אפשר לאכול בכל סדר שרוצים.
הרב הביא גם רמז נאה לסדר הזה, לפי הגרעינים. לזית יש גרעין אחד, ולכן הוא ראשון. לתמר יש גרעין שמחולק באמצעו לשניים, והוא שני. אחריו הגפן, שיש לה מעט חרצנים, אחריה התאנה, ואחרון הרימון, שגרעיניו הרבים מכולם.
ועוד רמז, מן המציאות: הפסוק מונה את שבעת המינים כמעט לפי סדר הבשלתם בארץ ישראל. קודם השעורה ואחריה החיטה, אחר כך הגפן בקיץ, התאנה, והרימון לקראת ראש השנה. שם נגמרת השנה, ושם מופיעה המילה "ארץ". אחר כך הזית אחרי סוכות, והתמרים בחשוון. הרב אמר שאת הרמז הזה גילו דווקא חקלאים מן הארץ, שראו שהפסוק מתאים למציאות.
מה שקרוב יותר למילה "ארץ" בפסוק קודם לברכה, ולכן הזית והתמר קודמים.
🍒 ליצ'י וענבים – כשהתבלבלו בסדר
שאלה מעשית: לפני אדם ליצ'י וענבים, והוא בירך בורא פרי העץ על הליצ'י לפני הענבים. האם יצא ידי חובה גם על הענבים?
הרשב"א אומר יסוד חשוב: "אֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיִּפְטֹר הַטָּפֵל אֶת הָעִקָּר". אם בירך על הפרי הפחות חשוב, הוא אינו יכול לפטור את החשוב ממנו, גם אם שניהם על השולחן. רק אם כיוון במפורש לפטור את הכול, נפטרו. לכן לדעתו, וכך הביא הרמ"א, צריך לחזור ולברך בורא פרי העץ על הענבים.
לעומתו, הרמב"ם פסק כחכמים, שהפרי החביב עדיף. לפי זה, מי שבירך על הפרי שהוא אוהב, הברכה פוטרת גם את השאר שעל השולחן.
ולמעשה: לכתחילה פסק השולחן ערוך להקדים את שבעת המינים. אבל כשכבר בירך, אפשר לסמוך על הרמב"ם, ולא להטריח את האדם לחזור ולברך שוב. בדיעבד, ברכת הליצ'י כיסתה גם את הענבים.
ומה הדין כשאדם כלל לא רוצה לאכול משבעת המינים? כל דיני הקדימה אמורים רק כשהוא רוצה לאכול משני הפירות. אם אינו רוצה לאכול מן הענבים, הוא מברך על מה שהוא רוצה, ואין כאן שאלה.
לכתחילה מקדימים את שבעת המינים. בדיעבד, אם בירך על הפרי החביב, אין צריך לחזור ולברך.
❤️ מה נקרא חביב?
כאשר אין על השולחן פירות משבעת המינים, ויש רק אגסים, תפוחים, שזיפים ושקדים, מברכים על הפרי החביב ביותר. למשל, מי שאוהב ליצ'י יותר מתפוחים, מברך על הליצ'י ופוטר בברכתו את התפוחים. ואם כל הפירות חביבים עליו באותה מידה, בוחר אחד מהם כרצונו, ומכוון לפטור את כולם. ואם יש פרי שלם ופרי חתוך, השלם עדיף.
ומה נקרא "חביב"? לפי רוב הפוסקים, הכוונה למה שהאדם אוהב בדרך כלל, ולא למה שמתחשק לו ברגע זה. מי שבדרך כלל מעדיף תפוח, ועכשיו מתחשק לו מנגו, יברך על התפוח. ויש הסוברים שהולכים אחרי מה שהוא רוצה עכשיו.
ועוד כלל חשוב: כל דיני הקדימה אמורים רק כשכל הפירות כבר מונחים על השולחן. דוגמה: לפני האדם גלידה, ועוד מעט יביאו עוגיות, ענבים ויין. אם עכשיו מתחשק לו גלידה, אין שום בעיה להתחיל בה. כי מה שלא נמצא לפניו אינו בכלל דיני קדימה.
ומכאן עוד דין מעניין: אדם בירך על תפוז, ואחר כך הביאו ענבים. עליו לברך שוב על הענבים, כי לא היו לפניו בשעת הברכה. אבל אם כיוון במפורש לפטור גם את מה שיביאו, נפטרו. ובבית שלו, כשהוא יודע מה עוד יוגש, הדבר שונה ממי שהוא אורח.
כשאין שבעת המינים מברכים על החביב, והחביב נקבע לפי מה שהאדם אוהב בדרך כלל.
🥭 עץ ואדמה – טעות נפוצה
אחרי פרי העץ, עבר השיעור לשאלה: מה קורה כשיש פרי עץ ופרי אדמה? הרב אמר שרבים טועים בזה. הם חושבים שתמיד העץ קודם, לפי סימן מגע"ש. אבל זה לא כך פשוט.
ההלכה היא: אם לפניו פרי עץ משבעת המינים ופרי אדמה חביב, פרי האדמה החביב קודם לברכה, אף שהשני משבעת המינים. למה? כאשר כל הפירות בברכה אחת, ברכה אחת פוטרת את כולם. אז חייבים לברך על החשוב ביותר, כי הפחות חשוב אינו יכול לפטור את החשוב. אבל כשיש עץ ואדמה, מברכים שתי ברכות, ואף אחת אינה פוטרת את השנייה. במצב כזה מקדימים את החביב, כי ברכה על פרי אהוב יוצאת מן הלב בשמחה ובהתרגשות.
כלל מגע"ש, שהעץ קודם לאדמה, אמור רק כשאין לאדם העדפה. דוגמה: מי שאוכל פפאיה, ברכתה בורא פרי האדמה. אם הוא אוהב פפאיה יותר מענבים, יברך קודם על הפפאיה. ואם שניהם חביבים עליו באותה מידה, יברך קודם בורא פרי העץ.
הרב ציין שיש עדות שנוהגות להקדים תמיד את העץ, וכל אחד ינהג כמנהגו. ובדיעבד, מי שבירך בטעות בורא פרי האדמה על פרי העץ, יצא ידי חובה. למשל, מי שחשב שהמנגו הוא פרי אדמה.
כשיש פרי עץ ופרי אדמה, החביב קודם, אפילו כשפרי העץ משבעת המינים.
🌵 הצבר שבמדבר
בהקשר של ברכות שאל הרב: הצבר, מאיפה הוא צומח? יש שאינם יודעים. הצבר הוא עץ, וברכתו בורא פרי העץ. הוא גדל לגובה רב, ופעמים משמש כגדר.
ולמה יש לו קוצים? הצבר הוא עץ מדברי, ומעט מאוד עצים יכולים לצמוח במדבר כמוהו. אילו לא היו לו קוצים, היו בעלי החיים אוכלים אותו עד הסוף. אבל הקדוש ברוך הוא רצה שאדם שנתקע במדבר, רעב ואין לו כלום, ימצא עץ צבר ויהיה לו מה לאכול.
הקוצים שומרים על הפרי מפני בעלי החיים. ואילו האדם, בחכמתו, מצליח בסוף להגיע אל הפרי: בזהירות, בכפפות, או בכלים מיוחדים. הדבר קשה, אבל אפשרי. כך גם מה שנראה כמכשול הוא חלק מחסד הבורא.
הרב סיפר שפעם, בביקור במקום יישוב חדש במדבר, הילדים קטפו פירות מעץ צבר גדול. אז עלתה שאלה הלכתית מעניינת. העץ הוציא ענף חדש שהתחבר לאדמה וצמח ממנה. האם זה עץ חדש, שמונים לו שנות ערלה מחדש? או שזה המשך של העץ הקודם? זו שאלה לא פשוטה, והיא מראה כמה עיון צריך גם בפרי שנראה פשוט.
גם הקוצים של הצבר הם חסד: הם שומרים על הפרי, כדי שאדם שנתקע במדבר ימצא מה לאכול.
🌰 תפוח ואגוז – חידושו של הכף החיים
הכף החיים מביא חידוש מעניין. כאשר אין על השולחן פירות משבעת המינים, יש כמה פירות שברכתם בורא פרי העץ, וכולם חביבים באותה מידה, יחפש האדם פרי שעם ישראל נמשל בו.
למשל התפוח, שנאמר בשיר השירים: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים". או האגוז, שנאמר: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי". ומה אם יש תפוח ואגוז יחד? זו כבר שאלה לעצמה. אבל אם יש תפוח ואגס, או אגוזים ואפרסקים, יקדים את התפוח או את האגוז.
ולמה מתן תורה נמשל ל"גינת אגוז"? הרב הביא פירוש בשם אחד המקובלים. מי שמצליח לפצח אגוז בלי לשבור את מה שבתוכו, רואה בפנים כמו זוג: שני חצאים שמחוברים יחד, כאילו יש להם לב אחד. ובמילה "אגוז" יש את האותיות ז-ו-ג. ומתן תורה הוא יום החתונה של עם ישראל, שבו הקדוש ברוך הוא כביכול נקשר עם ישראל לדורי דורות. לכן הוא נמשל לגינת אגוז.
ובדרך אגב הזכיר הרב את המנהג שלא לאכול אגוזים בראש השנה, כי "אגוז" בגימטרייה "חט".
כשכל הפירות חביבים באותה מידה, טוב לבחור פרי שעם ישראל נמשל בו, כמו תפוח או אגוז.
🧩 חידת הענבים, הפפאיה והבוטנים
הרב הציג חידה. לפני אדם שלושה סוגי פירות: ענבים, פפאיה חתוכה ובוטנים שלמים. לכל אחד מעלה משלו. הענבים הם משבעת המינים. הפפאיה חביבה עליו מאוד, אבל היא חתוכה. הבוטנים שלמים, וברכתם בורא פרי האדמה, כמו הפפאיה.
עכשיו נוצר מעגל. הוא בא לקחת את הפפאיה לפני הענבים, כי פרי אדמה חביב קודם לפרי עץ. אבל הבוטנים אומרים לו: אנחנו קודמים לפפאיה, כי שלם עדיף על חתוך, ושנינו באותה ברכה. הוא בא לקחת את הבוטנים, והענבים אומרים: שבעת המינים קודמים לבוטנים, כי לא חביבים עליך יותר ממני. וחוזר חלילה. הרב הראה תמונה של אדם יושב מול השולחן ואינו יודע מה לעשות, ואמר בחיוך: בסוף הוא עוד יעזוב הכול ולא יאכל כלום.
לכל דבר כאן יש מעלה. החביב מבטא את הרגש האישי של האדם. השלם מבטא את הידור המצווה. שבעת המינים מבטאים את קדושת ארץ ישראל. ולמעשה הוכרע בספר "וזאת הברכה": במקרה כזה אין אחד שקודם לשני, והאדם מברך על איזה מהם שירצה.
אחרי החידה הושר שיר שמסכם את הדינים: בליל חמישה עשר בשבט נשב להודות ליוצר עולם, שבעת המינים בראש יעמדו, ואם חביב פרי האדמה, קודם ברכתו.
כשלכל פרי יש מעלה אחרת ואין אחד שגובר על כולם, מברכים על מה שרוצים.
👨👩👧👦 מחלקים את הברכות בין בני המשפחה
בסדר ט"ו בשבט יש רעיונות רבים לחלוקת הברכות. יש שמחלקים את הפירות לפי בני המשפחה, כדי שכל אחד יברך על פרי אחר ויהיה שותף בשמחה.
האיש מברך על החיטה, שממנה הלחם והמזון. האישה מברכת על הגפן, כמו שנאמר "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה". הבן לוקח את הזית, כמו שנאמר "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים". הבנות לוקחות את הרימון, והתפוח לתינוקות, לפי הפסוק "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ". יש עוד דרכים לחלק, למשל לפי סוגי הקליפה, כמו שמובא אצל המקובלים.
ומתי עדיף לעשות את הסדר, בלילה או ביום? זה לא חובה. זה מנהג לאכול פירות, וכל אחד עושה כפי שמתאים לו. הכי טוב לעשות זאת כשהילדים נמצאים ואפשר לשמח אותם. אצל הספרדים יש סדר שלם, עם קטעים ללמוד על כל פרי ופרי.
בעיקר צריך לזכור: אחרי שבירכו על הפרי הראשון לפי הסדר, אין צורך לאכול את השאר בסדר מסוים. הסדר נוגע לברכה, ולא לאכילה.
בשולחן ט"ו בשבט אפשר לחלק את הברכות בין בני המשפחה, כל אחד לפי פסוק שמתאים לו.
🔍 בדיקת תולעים בפירות
מי שאוכל פירות צריך לדעת שבפירות רבים יש תולעים, ולכן הבדיקה חשובה מאוד. מי שיש לו עצים בחצר מכיר את זה: היום, בלי ריסוס, כמעט אין סיכוי שהפרי יצמח בלי תולעים. גם פירות הדר פשוטים מגינה פרטית צריכים בדיקה טובה.
הרב עבר על רשימה מעשית של אחד המרצים בנושא. פטל שחור ופטל אדום קשים מאוד לבדיקה. גרעיני חמנייה צריכים בדיקה. תאנים טריות אפשר לאכול אחרי בדיקה יסודית, אבל תאנים יבשות כמעט אי אפשר לבדוק. ובתותים הצליחו היום לגדל פירות נקיים מתולעים, ומוכרים אותם בהכשר.
אגוזים ושקדים בקליפתם בדרך כלל אינם נגועים. אבל צריך לדעת שכל דבר כמעט עלול להתליע אם הוא עומד במקום חם. חנות שאין בה קירור בלילה, וסחורה שעומדת זמן רב, מגדילות את הסיכון. ברשתות גדולות, שיש בהן מיזוג והסחורה מתחלפת מהר, הסיכון נמוך יותר.
ומאיפה מגיעות התולעים, אם הפרי הגיע נקי? הביצים יכולות לעבור מפרי נגוע לפרי אחר באותה חנות. הרב נתן דוגמה: קחו אורז שאין בו שום תולעת, ושימו אותו במקום חם בשקית. אחרי חודש תראו מה קרה. בצנצנת זכוכית אטומה, לעומת זאת, זה לא יקרה.
פירות רבים צריכים בדיקה, ובמיוחד פירות מגינה שלא רוססה ופירות שעמדו זמן רב במקום חם.
🌱 פפאיה וערלה
בסוף החלק הראשון של השיעור דן הרב בפפאיה. זה צמח מעניין מאוד: הפירות צומחים כמעט צמודים לגזע. ויש בו שתי שאלות: שאלה של ערלה, ושאלה של ברכה.
לגבי ערלה: הפפאיה חיה שנים מועטות, ומתחילה לתת פרי מהר. יש בה שאלה אם פירותיה אסורים משום ערלה, כמו שאסור לאכול פירות עץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. הרב אמר שיש גופי כשרות שמחמירים בפפאיה שגדלה בארץ ישראל. ובפירות מחוץ לארץ, שרבים מהפירות בחנויות מגיעים משם, יש קולא ידועה: ספק ערלה בחוץ לארץ מותר.
לגבי ברכה: רבים סוברים שאין לפפאיה דין עץ כלל, ומברכים עליה בורא פרי האדמה, בדומה לבננה. אצל הבננה, הענף שעליו צומחים הפירות מת בכל שנה וצומח ענף חדש. הרב אמר שיש שאלות דומות גם בפסיפלורה.
עוד דוגמה שהוזכרה: אננס מיובש. מברכים עליו בורא פרי האדמה, כמו על האננס הטרי, כי הייבוש לא שינה את צורתו. השאלות האלה מראות כמה לימוד צריך לשולחן של פירות, וכמה אפשר להרוויח ממנו.
בפפאיה יש שאלות של ערלה ושל ברכה, וספק ערלה בחוץ לארץ מותר.
🍉 האם יש עוד "פרי חדש"?
בט"ו בשבט נהגו ישראל לברך שהחיינו על פרי חדש. אבל בימינו יש שאלה לא פשוטה. יש קירור שמשמר פירות לאורך זמן, יש הובלה בין מדינות, ויש פירות קיץ וחורף בכל ימות השנה. בחנויות מסוימות אפשר להשיג כמעט הכול. האם עדיין מברכים שהחיינו?
יש שתי דעות. יש הסוברים שבימינו אין התחדשות אמיתית, כי הפירות נמצאים תמיד. לדעתם, גם מי שאוכל פרי בפעם הראשונה השנה לא יברך, כי עצם המציאות היא שהפרי מצוי כל השנה. ומנגד, יש הרבה מאוד דעות שאפשר לברך גם היום. גם כשהפרי מצוי, עדיין יש עונה מובהקת לכל פרי. אי אפשר להשוות אבטיח של חורף לאבטיח של תמוז. בתמוז יש כמות עצומה, בכל אירוע מגישים אבטיח, והמחיר זול מאוד. ובעונה הפירות זולים בהרבה.
ויש עוד הבדל, בטעם. ענבים של חורף, שגדלו בחצי הדרומי של העולם והגיעו בטיסה ארוכה, אינם כמו ענבים טריים בעונתם. הציבור פחות אוהב אותם, וזה ניכר בכמות שנמכרת. גם תפוח או אגס מחוץ לארץ שונים בטעמם מן הפרי הטרי בעונתו.
ולמעשה: מי שמרגיש שמחה בפרי, רשאי לברך שהחיינו גם בימינו. יש שאינם מברכים מפני הספקות. אבל רבים נוהגים לברך כשמגיעה עונת הפרי, כשבכל דוכן יש ממנו בשפע, כי יש להם שמחה. פרי שמצוי כל השנה ממש, כמו חרובים יבשים, אין מברכים עליו.
גם בימינו, כשיש כמעט הכול כל השנה, מי שמרגיש שמחה בפרי בעונתו יכול לברך שהחיינו.
⏳ מתי מברכים שהחיינו?
יש שני מנהגים עיקריים בסדר הברכות על פרי חדש. רוב העולם נוהגים לברך קודם בורא פרי העץ, ואחר כך שהחיינו. זה דומה לקידוש, שבו מברכים קודם בורא פרי הגפן ואחר כך שהחיינו. וכן בנרות חנוכה, שמברכים קודם על המצווה ואחר כך שהחיינו.
היו מגדולי ליטא שחששו ונהגו הפוך: קודם שהחיינו ואחר כך בורא פרי העץ. הם חששו שברכת שהחיינו באמצע, בין הברכה לאכילה, תיחשב הפסק. כל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
כשיש על השולחן פרי משבעת המינים וגם פרי חדש, אין בעיה: מברכים בורא פרי העץ על שבעת המינים, ואחר כך, כשמגיעים לפרי החדש, מברכים עליו שהחיינו. צריך רק לשים לב שהפרי כבר מוכן לאכילה.
ועד מתי אפשר לברך שהחיינו אם שכח? כל עוד הוא עוסק באותה אכילה ולא סיים את הסעודה, עדיין יכול לברך. אם נגמרה הסעודה, הפסיד את הברכה. ובנרות חנוכה הדין שונה: מי ששכח לברך שהחיינו בלילה הראשון יכול לברך בלילה אחר, כי שם הברכה היא על הזמן שהגיע, ולא על התחדשות הפרי. על ההמשך של שאלות שהחיינו, אילו פירות נחשבים חדשים היום, מה דין זנים שונים ופרי מורכב, הורחב בחלק הבא של השיעור, שנכתב בספר "שהחיינו על פרי חדש".
רוב העולם מברכים קודם בורא פרי העץ ואחר כך שהחיינו, ואפשר לברך כל עוד עוסקים באותה אכילה.