🎵 חודש של שירה
השיעור נאמר ביום רביעי, ג' בשבט. נכנסנו לחודש שבט, ו"שבט", כך נאמר, הוא ראשי תיבות "שירה בלב טוב". בחודש הזה אנחנו זוכים ללמוד לשיר לקדוש ברוך הוא, ובו חלה שבת שירה.
וכבר הוזכר פעמים רבות שההודיה הולכת עם המספר ארבע. הנה עוד דוגמה: פרשת בשלח, שבה שירת הים, היא הפרשה הרביעית בספר שמות – שמות, וארא, בא, בשלח. במקום שיש ארבע, יש חיוב לשיר ולהודות.
בפרשת בא מצווה הקדוש ברוך הוא את ישראל על קרבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". את המצות אוכלים יחד עם המרור. וכך היה הלל כורך מצה ומרור יחד. מה העומק שבכריכה הזאת? ולמה בכלל צריך לאכול מרור?
חודש שבט הוא חודש של שירה, והמספר ארבע הולך עם ההודיה.
🍷 חוגגים חירות או שעבוד?
השאלה הראשונה: למה צריך לאכול מרור, זכר ל"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם"? בלילה שבו יצאו ממצרים, השעבוד כבר הסתיים חצי שנה קודם. ובכלל, למה לחזור למרירות דווקא בליל החג?
נחשוב על יום חג של עם שהשתחרר מצרה. האם יציגו בו את הצרות של פעם, יעמידו זכר לסבל ולהשפלה? ודאי שלא. ביום חג חוגגים את הניצחונות ואת ההודיות, לא את הצרות.
ומה אנחנו עושים בליל הסדר? אוכלים מרור, זכר למרירות. שותים יין אדום, כפי שהביא הרב, זכר לפרעה שהרג את ילדי ישראל. טובלים בחרוסת, זכר לטיט. אוכלים כרפס, ויש שדרשו בו זכר לעבודת הפרך. אם כן, צריך להבין: ליל הסדר הוא חגיגת החירות או חגיגת השעבוד? מה בדיוק קורה כאן?
בליל הסדר עושים כמה דברים לזכר השעבוד, ונשאלת השאלה מה בדיוק חוגגים.
❄️ משל הגולה לסיביר
ויש שאלה נוספת, קשה יותר: למה בכלל צריך להודות לקדוש ברוך הוא על גאולת מצרים?
נדמה יהודי שנשפט לחמש עשרה שנות גלות בסיביר. אחרי עשר שנים החליטו לרחם עליו ולשחרר אותו. אומרים לו: תשמע, יהודי יקר, מהיום כל ימי חייך אתה מצווה לזכור כמה טובה הייתה אליך המדינה, שוויתרה לך על חמש השנים האחרונות. האם באמת צריך אותו יהודי להכיר טובה? ודאי שלא. מי הכניס אותו לשם מלכתחילה?
והקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לזכור כל יום את יציאת מצרים. אבל מי הכניס אותנו למצרים? בורא עולם. אתה הכנסת ואתה הוצאת – על מה בדיוק מודים? זו שאלה קשה. כדי להבין את העומק, נעבור לברכת המזון.
קשה לכאורה להודות למי שהוציא אותך מצרה שהוא עצמו הכניס אותך אליה.
🍞 לא מברכים כי אוכלים
כל יום יהודי אוכל ומברך ברכת המזון. אחד מגדולי ישראל היה אומר דבר נפלא. אדם חושב: אכלתי ושבעתי, ולכן אני צריך לברך. אמר אותו גדול: לא זה הפשט.
יהודי צריך לברך את הקדוש ברוך הוא. יהודי צריך להודות. בשביל זה הוא נברא – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". זו מטרתנו בעולם, ובשביל זה באנו.
אבל יש בעיה: אין על מה להודות. כדי להודות, צריך אמצעי שיגרום לאדם להרגיש שקיבל משהו. ומה עשה הקדוש ברוך הוא? ברא את הרעב. אדם רעב מרגיש שחסר לו אוכל, מרגיש את הצורך. וכשהוא מקבל, יש לו על מה להודות לקדוש ברוך הוא.
ולכן, אמר, לא בגלל שאוכלים מברכים, אלא בגלל שצריכים לברך – אוכלים. הקדוש ברוך הוא ברא את הצורך באוכל כדי שיהיה לנו על מה להודות לו.
אוכלים כדי שיהיה על מה לברך, כי האדם נברא להודות.
🌳 למה העצים ישנים בחורף
יש ראיות רבות ליסוד הזה. נביא אחת מחודש שבט. בחודש שבט מתחילה הבריאה לפרוח בחזרה אחרי החורף. העצים, שנשרו בחורף, מתחילים להוציא פרחים, והבריאה כולה מתחדשת.
למה הקדוש ברוך הוא ברא את העצים כך שיצטרכו "לישון" בחורף? על פי דרך הטבע אומרים שכדי להחליף כוח, כמו שאדם צריך לישון. אבל הקדוש ברוך הוא היה יכול לברוא עצים שאינם צריכים לישון. והראיה: עץ הזית ירוק תמיד, בקיץ ובחורף – "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים". הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות את כל העצים כמו הזית.
התשובה: הבריאה כולה נבראה כדי שנודה לקדוש ברוך הוא. אבל כשהכל מצליח ורגיל, לא יודעים להודות. הכל נראה טבעי, ולא שמים לב שבכלל קיבלנו משהו. אילו היינו תמיד שבעים ולא רעבים, לא היינו מודים כלל.
לכן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כך שהעצים מורידים את עליהם, ואחר כך הכל פורח מחדש. ואז אדם יוצא, רואה את הירוק ואת הפרחים, ומברך: "שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". נמצא שכל החסרונות הם רק כדי שנוכל להודות.
החיסרון בבריאה נועד כדי שנרגיש את המתנה ונודה עליה.
🌊 בלי מצרים אין "אז ישיר"
עכשיו נחזור לשאלה. אילו לא היינו במצרים, ולא היה שעבוד – האם היינו יכולים לשיר "אָז יָשִׁיר"? האם היה לנו על מה להודות? לא היה. אדם מרגיש צורך להודות רק אחרי שהיה חסר לו.
ויפה מאוד הסיפור הידוע על הרב שך. פעם בא אליו יהודי שנולדה לו בת, שנה אחת אחרי החתונה. הוא שאל: האם עליי לעשות קידוש לכבוד הולדת הבת? שאל אותו הרב שך: אילו נולדה לך בת אחרי עשר שנים, היית עושה קידוש? ענה היהודי: ודאי, זו הייתה שמחה גדולה. אמר לו הרב שך: אם כן, עכשיו עליך לעשות קידוש פעמיים. פעם אחת על שנולדה לך בת, ופעם שנייה על שלא היית צריך לחכות עשר שנים.
התשובה נפלאה, אבל מה טמון בה? שאדם מטבעו אינו מרגיש צורך להודות. כשהכל הולך כרגיל, כשהכל מצליח, הוא עדיין לא מרגיש. רק אחרי שמחכים זמן רב מבינים להודות. ולכן שם אותנו הקדוש ברוך הוא בשעבוד מצרים, ואחת הסיבות לכך: כדי שנזכה ל"אז ישיר", כדי שיהיה לנו על מה להודות. וזו כל תכלית הבריאה – להיות דבוקים בו מתוך הודיה.
השעבוד במצרים נועד כדי שנזכה להרגיש את הצורך להודות ולשיר.
🔓 "הוציאה ממסגר נפשי"
כאשר אדם מבין את זה, ומקבל על עצמו להודות, הוא יכול לצאת מיד מן השעבוד. וזה מה שאומר דוד המלך: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ". ריבונו של עולם, כבר תפסתי את הרעיון. אני יודע למה אני נמצא במסגר – כדי שאדע להודות. אם כן, אתה יכול להוציא אותי, כי כשאצא, מה אעשה? אודה את שמך.
וכך אנחנו מתפללים בכל יום: "רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה, כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה". מה פירוש "כי תהלתנו אתה"? זו נתינת טעם לבקשת הרפואה. ריבונו של עולם, כבר הבנתי למה אני חולה: כדי שאדע להודות כשאהיה בריא. ואני כבר מהלל אותך, כי אתה יכול לרפא אותי. ואם כבר הבנתי, אפשר לרפא אותי.
חודש שבט הגיע, חודש של שירה בלב טוב. כל מה שהבריאה ישנה בחורף, היה כדי שכשיגיע חודש שבט נדע להודות. כמה נפלא ששבת שירה חלה דווקא בחודש שבו כל הבריאה שרה לבורא עולם. יהי רצון שנדע תמיד להתבונן במה שיש לנו, ולשיר ולהודות למלך מלכי המלכים.
מי שהבין שהצרה באה כדי שיודה, כבר יכול לצאת ממנה.