📚 כל השיעורים

🍭 כל הש"ס לנגד עיניו

עיון בדמותו של הרב עובדיה יוסף – דרכו בכתיבת תשובה, העיניים שנפגעו מבכי, סוגיית התחבושת בשבת והמתנה שה' שלח לדור

פרק א · לפני שכותבים תשובה

🎶 שירים על רב

על כמה רבנים כתבו שירים?

לא על הרבה.

על הרב עובדיה יוסף כתבו הרבה שירים. וזה כבר אומר משהו: הייתה לו אהבה מיוחדת מצד עם ישראל. הציבור אהב אותו מאוד מאוד.

אבל האהבה הזאת לא באה מעצמה.

גם הוא אהב את עם ישראל. אהבה עצומה.

ולזכות את עם ישראל זה לא קל. לעמוד מול הציבור, לשאת את השאלות שלו, את הקשיים שלו, את המחלוקות – זה משא כבד מאוד.

העוצמה שהייתה לו למען עם ישראל היא אחד הדברים המופלאים בדמותו.

מי שנותן את כוחו לעם – העם נותן לו את ליבו.

עם ישראל אהב את הרב עובדיה אהבה מיוחדת, כי גם הוא אהב את עם ישראל.

פרק א · לפני שכותבים תשובה

📚 קודם כל הש"ס

איך כותב גדול הדור תשובה בהלכה?

הרב עובדיה תיאר את זה בעצמו:

"כשאני בא לכתוב תשובה הלכתית מסוימת, הייתי מעביר קודם כל נגד עיניי את כל הש"ס. אחר כך הייתי מתחיל לכתוב, נכנס לאחרונים, כדי להבין מה צריך לפי ההלכה."

קודם כל – כל הש"ס.

לא דף אחד. לא סוגיה אחת שקשורה לשאלה. את כל התלמוד כולו, מול העיניים.

רק אחרי שהכול פרוש לפניו, הוא נכנס לספרי האחרונים – הפוסקים של הדורות האחרונים – ומשם מגיע להלכה.

זה סדר עבודה שקשה אפילו לדמיין.

אבל הוא מסביר את סוד כוחו: ההלכה שלו לא נשענה על ספר אחד. היא עמדה על כל התורה כולה.

לפני כל תשובה הלכתית העביר הרב עובדיה לנגד עיניו את כל הש"ס, ורק אחר כך נכנס לאחרונים.

פרק א · לפני שכותבים תשובה

🧠 זיכרון של חודש שלם

במשך השנים עבר הרב עובדיה על המון ספרי אחרונים.

ספר אחרי ספר. חודש אחרי חודש.

והוא זכר הכול.

את מה שקרא היה מצטט בספריו – מקור אחרי מקור, ממקומות שאדם אחר לא היה מגיע אליהם בכל חייו.

מי שאמר עליו שזה "לא נתפס" לא הגזים. יש בזה משהו שקשה לתפוס בכלל. כמו הראשונים. משהו שאנחנו לא מסוגלים לתפוס.

אבל הזיכרון לא היה מטרה בפני עצמה.

הוא היה כלי, כדי שהתשובה שתצא לעם ישראל תהיה שלמה.

הרב עבר על המון ספרי אחרונים, זכר את כולם, וציטט אותם בספריו.

פרק א · לפני שכותבים תשובה

✍️ "יגדיל תורה ויאדיר"

על הרבה מאוד ספרים מופיעה הסכמה של הרב עובדיה.

למה כל כך הרבה?

כי הוא רצה מאוד להגדיל תורה. כמו שכתוב: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא).

כשראה ספר טוב, היה כותב עליו. לא רק לגדולים – גם לאנשים פשוטים. הוא שמח מאוד לחזק את ידיהם של אחרים.

וההסכמה שלו לא הייתה חתימה ריקה.

הוא התייחס תמיד למה שכתוב בפנים. עבר על הספר, ובתוך רגע ראה בו דברים מעניינים, והתייחס אליהם.

גם היום, בנו הרב יצחק יוסף ממשיך באותה דרך וכותב הסכמות.

כל ספר תורה נוסף בעולם הוא עוד אור. והרב רצה שיהיו כמה שיותר.

הרב נתן הסכמות רבות לספרים, כי רצה מאוד להגדיל תורה.

פרק א · לפני שכותבים תשובה

📗 ספר שגדל עם הפוסק

"ילקוט יוסף" הוא ספר הלכה למעשה. אין כמעט הלכה אחת בתחומיו שלא עבר עליה.

אבל הוא לא התחיל כך.

המהדורה הראשונה הייתה קטנה מאוד: רק סיכום של הלכות, בלי הרחבות בכלל, על פי השולחן ערוך.

רק אחר כך גדל והפך לספר הלכה רגיל ומלא.

ויש בזה דבר מעניין מאוד: בהרבה דברים חזרו בו אחר כך. יש המון שינויים בין המהדורות. ממה שנפסק קודם – לפעמים נפסק אחרת אחר כך.

זו לא חולשה.

זה פוסק שממשיך ללמוד כל חייו. וכשהוא מגלה מקור חדש או מבין משהו אחרת, הוא לא מתבייש לשנות.

האמת חשובה לו יותר מהעקביות.

המהדורה הראשונה של ילקוט יוסף הייתה רק סיכום קצר, ואחר כך גדל לספר הלכה מלא – והרב אף חזר בו מפסקים.

פרק א · לפני שכותבים תשובה

✈️ תשובה בסימן אחר

מסופר שפעם, כשהיה בטיסה, העירו לו:

"בתשובה הזאת לא ציינת את מה שכתוב בשו"ת התשב"ץ. זה מופיע שם, בסימן אחר ממה שכתבת."

כדי להבין את ההערה הזאת, צריך לראות פעם את שו"ת התשב"ץ.

זה ספר עצום. ענק.

חלק א', חלק ב', חלק ג', וחלק ד' – שנקרא "חוט המשולש". מאות על מאות סימנים, ובכל סימן – כמה מראי מקומות! פשוט להסתכל ולהשתאות.

ולמצוא בתוך ים כזה מקור אחד שנמצא בסימן אחר – זו רמה של בקיאות שאין לה שיעור.

בעולם של הרב עובדיה, גם מקור אחד שחסר היה דבר שצריך לתקן.

מסופר שהעירו לרב שלא ציין מקור משו"ת התשב"ץ, הנמצא בסימן אחר – ספר עצום בארבעה חלקים.

פרק ב · העיניים

💧 עיניים שבכו

יש סיפור מפורסם על העיניים של הרב עובדיה.

העיניים שלו נפגעו.

כולם חשבו שזה מרוב ספרים, מרוב קריאה בלי הפסקה, או מבעיה ברשתית.

אבל מספרים שהעיניים נפגעו מבכי. מהבכיות.

איך אדם בוכה, ובוכה, ובוכה – עד שעיניו נפגעות?

כאן רואים כמה אהבת ישראל הייתה בו. הצער של העם לא נשאר אצלו בחוץ. הוא נכנס פנימה, עד העיניים.

זה דבר מדהים, שכמעט לא שומעים כמוהו. אדם שבוכה על עמו עד כדי כך.

העיניים של הרב בכו על עם ישראל. ובעיני עם ישראל, הוא נשאר אהוב לנצח.

העיניים של הרב נפגעו מבכי, ובזה רואים כמה אהבת ישראל הייתה בו.

פרק ב · העיניים

📕 רב שלא יכול לקרוא

המצב היה חמור מאוד.

היה זמן שהרב לא יכול היה ללמוד בכלל.

לא יכול לקרוא מהספרים.

תחשבו מה זה אומר לאדם כמוהו. מי שהעביר את כל הש"ס לנגד עיניו לפני כל תשובה. מי שחי בתוך הספרים מילדות.

פתאום – הספרים סגורים בפניו.

איזה אסון.

וכנראה דווקא כאן מבינים כמה הספרים היו כל חייו. אדם אחר היה מתאבל על אור השמש. הרב עובדיה התאבל על הדף.

בתקופה הקשה הרב לא יכול היה אפילו ללמוד מספרים – אסון גדול בשבילו.

פרק ב · העיניים

🕶️ המשקפיים הכהות

מה עושים כשהעיניים נפגעות? הולכים לרופא, ושוקלים ניתוח.

אבל מסופר שהבבא סאלי אמר שלא לעשות ניתוח.

העיניים של הרב השתפרו, והוא חזר ללמוד.

ומאז, עד סוף חייו, לבש את המשקפיים הכהות שכולם זוכרים.

בלי שום ניתוח.

זה אחד הסיפורים המפורסמים ביותר עליו: עיניים שחזרו לראות, בדרך של פלא.

המשקפיים הכהות, שהפכו לסימן ההיכר שלו, הם בעצם זיכרון לשני דברים: לבכי על עם ישראל, ולחסד של ה' שהחזיר לו את האור – כדי שימשיך ללמוד וללמד.

מסופר שהבבא סאלי אמר לא לעשות ניתוח, ומאז ועד סוף ימיו לבש הרב משקפיים כהות.

פרק ב · העיניים

🔦 קבלה – והעדפה לפשט

הרב עובדיה הכיר מקובלים גדולים, כמו הרב שרעבי, שעסק בכוונות ובספר "עץ חיים".

אבל על הקבלה הוא כמעט לא כתב.

הוא תמיד העדיף את הפשט.

הדרך שלו הייתה לעסוק בהלכה: לברר מה אומרת הגמרא, מה אומרים הפוסקים, ומה עושה יהודי פשוט מחר בבוקר.

זו לא הסתייגות מסודות התורה.

זו הכרה בתפקיד: הוא ידע שעם ישראל צריך ממנו קודם כל הלכה ברורה. ולזה נתן את כל כוחו.

גם כשהיה קשור לגדולי המקובלים, בספריו העדיף הרב תמיד את הפשט ואת ההלכה.

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

💍 מה מותר לצאת בו בשבת?

דוגמה אחת מספרי הרב עובדיה מראה איך הוא חשב.

השאלה נשמעת פשוטה: מה מותר לאדם לצאת בו לרשות הרבים בשבת?

בגדים – מותר. הם חלק מהלבוש.

תכשיטים – יש להם דין משלהם, והמשנה במסכת שבת (פרק ו) עוסקת בהם בהרחבה.

אבל דבר שאינו בגד ואינו תכשיט – הוא משא. ועל זה אומרת הגמרא:

"כָּל שֶׁאֵינוֹ תַּכְשִׁיט – מַשּׂוֹי הוּא, וְחַיָּב חַטָּאת."

עכשיו מגיעה השאלה האמיתית.

מה עם תחבושת על גבי מכה? מה עם קמיע? ומה עם אדם שחסרה לו רגל, והוא הולך עם רגל תותבת?

זה לא בגד. זה גם לא תכשיט.

אז מה זה?

בשבת מותר לצאת בתכשיט, אבל "כל שאינו תכשיט – משאוי הוא".

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

🩹 מה משותף לתחבושת ולתכשיט?

בספרו "יביע אומר" דן הרב עובדיה בשאלה הזאת.

יש דברים שנחשבים תכשיט, ויש שלא. תחבושת על גבי מכה, למשל – אדם יוצא בה. אבל למה?

הלבוש כתב כלל: הגדרת התכשיט כוללת כל דבר שבא בדרך הזאת. והרב מצטט אותו, ובונה עליו.

הוא מביא כמה תירוצים. השלישי שבהם הוא החד ביותר, ושואל שאלה פשוטה:

מה בעצם דומה בין תחבושת לבין תכשיט?

ברגע שעונים על זה – הכול נפתר.

אחת הדרכים לענות: בשולחן ערוך יש כלל של "אין בכלל אלא מה שבפרט". אם מבינים מה הפרט – התכשיט – מבינים מה עוד נכנס לכלל.

ויש שהסבירו שמה שהגוף נצרך לו, כמו תחבושת, דומה לתכשיט ולא למשא. לא כל מה שצמוד לגוף הוא בגד – גם הטלית היא בגד עליון ולא סתם דבר שמונח על הגוף. אבל משהו שהגוף נצרך לו – נעשה חלק מהאדם.

ביביע אומר הובאו כמה תירוצים, והשאלה המרכזית היא מה המכנה המשותף בין תחבושת לתכשיט.

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

👀 "דילמא שלפא ומחוי"

למה בכלל יש בעיה לצאת בשבת עם תכשיט?

חז"ל חששו: "דילמא שלפא ומחוי" – שמא האישה תסיר את התכשיט כדי להראות אותו לחברותיה, ותישא אותו בידה ברשות הרבים.

עכשיו בואו נחשוב על תחבושת. ועל קמיע.

האם מישהו מסיר תחבושת מעל מכה כדי להראות אותה לחברים?

לא. "אין דרך להסירן כדי להראותן."

ולכן בדברים כאלה יש מקום להתיר.

כך כתבו גם התוספות בפרק "במה אשה": דבר שבא מחמת רפואה אינו כמו תכשיט שעלולים להסיר ולהראות.

והלשון "דרך להסירן כדי להראותן" הולכת על כל תכשיט – זה הטעם שעומד מאחורי כל האיסור. ובמקום שהטעם הזה לא קיים – גם האיסור נחלש.

כך נראית סוגיה אצל הרב עובדיה: לא רק "מותר" או "אסור", אלא למה.

תכשיט נאסר מחשש שיסיר אותו כדי להראות; תחבושת וקמיע אין דרך להסירם כדי להראותם, ולכן מותרים.

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

🦿 עין של זכוכית, רגל של עץ

ומכאן לשאלה נוגעת ללב: אדם שחסר לו איבר.

מנדון לנדון: יש מי שיש לו עין של זכוכית. בזכותה הוא לא נראה כחסר עין. לדבר כזה יש דמיון ברור לתכשיט – הוא משלים את האדם ומייפה אותו.

ואותו דבר באדם עם רגל תותבת, שנראה כאדם רגיל. אם התותבת נראית כרגל – אז היא תכשיט, וכתכשיט היא נידונה.

אבל מה אם רואים מיד שאין לו רגל, שזו רק רגל של עץ, והיא אפילו לא עוזרת לו ללכת?

שם, נאמר, היא לא תכשיט – וגם לא משא.

השאלה הזאת מעניינת מאוד. ויש בה עוד הרבה דברים יפים לברר.

אבל כבר מכאן רואים: מאחורי כל דיון יבש לכאורה עומד אדם אמיתי – אדם בלי רגל שרוצה ללכת לבית הכנסת בשבת. וההלכה של הרב עובדיה ראתה אותו.

תותבת שעוזרת ללכת או שמסתירה חיסרון דומה לתכשיט; רגל עץ שאינה עוזרת כלל – נשאלת אם היא תכשיט או משא.

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

⚠️ "כי רבים חללים הפילה"

למה כל כך חשוב היה לרב עובדיה לכתוב ספרי הלכה ברורים?

כי הוראה היא אחריות נוראה.

כדברי הרמב"ם: כל מי שלא הגיע להוראה והוא מורה – עליו נאמר: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז, כו).

תלמידים שלא הגיעו להוראה ופוסקים – מחריבים את העולם, ומכבים את אשה של תורה.

לכן, נכתב, גדולת תלמידי החכמים היא כשהם לא מסתפקים רק בפלפול. חפץ נפשם להבין את ההלכה לאמיתה, כדי שכשיבואו לפסוק דין – תהיה להם דרך ישרה ללכת בה.

זה היה החזון: להודיע ללומדי הישיבות את משפטי ההוראה, באור שילכו בו הדורות.

מי שמורה הלכה בלי שהגיע להוראה מחריב את העולם, ולכן צריך ללמוד הלכה בדרך ישרה.

פרק ג · תחבושת, תכשיט ורגל של עץ

⛰️ עוקר הרים וסיני

חז"ל מבחינים בין שני סוגים של גדולי תורה.

"סיני" – מי שבקי בכול, שכל התורה סדורה אצלו.

"עוקר הרים" – מי שחריף, שמפלפל ומחדש – כאילו הוא עוקר הרים.

בדרך כלל לאדם יש מעלה אחת מהשתיים.

לרב עובדיה היו שתיהן.

הוא היה בקי בהלכה – באו לשאול אותו מכל מקום, והוא ידע. ובאותו זמן, כשהוא נכנס לסוגיה, הוא שואל שאלה חדשה, מוצא מכנה משותף שאף אחד לא ראה, ומחדש חידוש משלו.

תחבושת ותכשיט – מה הקשר? אצלו זה נעשה ברור.

זה עוקר הרים. וזה גם סיני.

לרב עובדיה היו שתי המעלות: גם בקיאות עצומה (סיני) וגם חריפות (עוקר הרים).

פרק ד · רב של עם שלם

🏫 שיעור ביום חמישי

בישיבת "אור החיים" היה יום קבוע: יום חמישי.

בכל יום חמישי הרב עובדיה הגיע.

ובמוצאי שבת – שיעור הלכה, בנושא אחר מזה של יום חמישי.

מי שהיה הולך לראות אותו מצא שם הרבה מאוד אנשים. גם באור החיים, גם במוצאי שבת.

והשיעור שלו לא היה "סתם".

הוא תמיד דיבר, ועורר הרבה נושאים. עורר את השומעים בכל מיני קושיות. ובתוך ההלכות סיפר את הסיפורים שקרו – בעיות שהגיעו אליו, שאלות שנשאל, מעשים שהיו.

הלכה חיה. לא רשימה של דינים, אלא תורה שנוגעת בחיים.

הרב היה מגיע קבוע ביום חמישי לישיבת אור החיים ומוסר שיעור, ובמוצאי שבת שיעור הלכה.

פרק ד · רב של עם שלם

💬 משלים וסיפורים

יש הבדל בין דרכים של מסירת שיעור.

היום, הרב יצחק יוסף מוסר בעיקר הלכה. כשהוא מספר סיפורים – אלה בדרך כלל סיפורים על אביו: מה קרה, מה אמר, איך התווכחו איתו.

הרב עובדיה עצמו היה מביא משלים וסיפורים. הרבה.

כנראה זה קשור גם לקהל שלו. הוא דיבר אל עם שלם, אל אנשים פשוטים ואל תלמידי חכמים יחד. ולעם שלם צריך לדבר גם בשפה של סיפור.

המשל פותח את הלב, וההלכה נכנסת אחריו.

הרב עובדיה שילב בשיעוריו משלים וסיפורים, ובנו הרב יצחק מספר היום סיפורים על אביו.

פרק ד · רב של עם שלם

🚶 מבית כנסת לבית כנסת

כשהיה רב צעיר, הרב עובדיה הלך.

הלך הרבה מאוד.

מבית כנסת לבית כנסת בירושלים, לכל מקום שרצו לשמוע אותו. שעות על גבי שעות, כל יום.

היו לו רגליים, ורצון להחזיר אנשים אל התורה.

כך נבנה רב של עם: לא מאחורי שולחן, אלא בדרכים. בית כנסת אחרי בית כנסת, שיעור אחרי שיעור.

והקדוש ברוך הוא ראה את ההליכות האלה, ובירך אותן.

כרב צעיר הלך הרב עובדיה ברגל מבית כנסת לבית כנסת בירושלים, שעות בכל יום, כדי ללמד.

פרק ד · רב של עם שלם

🌍 רב של מצרים

גם רבה הראשי של מצרים היה פעם הרב עובדיה.

איך הגיע לשם?

בירושלים כמעט לא הייתה לו פרנסה. גם כשכיהן כחבר בית דין, לא הייתה הכנסה של ממש. ולכן, בגלל הפרנסה, נשלח למצרים.

שם ראה את המצב הרוחני של הקהילה היהודית, ונלחם עליו.

זה לא היה פשוט. הוא סיכן את חייו – היה מי שרצה להרוג אותו, והמצב היה מסוכן.

וגם הייתה מלחמה קשה מאוד באותה תקופה.

ובסוף רצה לחזור. לחזור לארץ ישראל.

וחזר.

הרב נשלח למצרים בגלל פרנסה, ראה את המצב הרוחני, סיכן את חייו, וחזר לארץ.

פרק ד · רב של עם שלם

🏡 בית של תורה

רעייתו של הרב הייתה הרבנית מרגלית ע"ה, בתו של רבי אברהם פטל – שיש לו ספר יפה מאוד.

הבית שבנו יחד היה בית של תורה.

הרב זכה לבת שהייתה במסירות נפש ללימוד תורה בצורה שקשה לתפוס.

איך זכה לזה?

אולי מהסיפורים עצמם מבינים. מי שמכיר את הסיפור על הבן שהלך לישון אחרי לילה של לימוד, ובבוקר שמע מאביו: "אני לא ישנתי, יש לי קושיה" – מבין מה ראו הילדים בבית הזה.

והרב זכה לעשרה ילדים, ולכל כך הרבה בנים רבנים.

זה פלא בפני עצמו.

כי ילדים לא לומדים ממה שאומרים להם. הם לומדים ממה שהם רואים בלילה, כשהאור עוד דולק בחדר של אבא.

הרב זכה לבת במסירות נפש ללימוד תורה ולילדים רבים שנעשו רבנים – פלא בפני עצמו.

פרק ד · רב של עם שלם

🎁 מתנה לדור

מה אפשר לומר על אדם כזה?

בקיאות שלא נתפסת. זיכרון שאין לו הסבר. חריפות שעוקרת הרים. אהבת ישראל שהביאה אותו לבכות עד שעיניו נפגעו. מסירות שהוליכה אותו ברגל מבית כנסת לבית כנסת, ומירושלים למצרים ובחזרה.

יש בסיפורים עליו דברים שנשמעים כמעט הזויים. מישהו אמר: "זה לא נתפס. זה משהו לא נורמלי." כמו הראשונים – לא משהו שאנחנו מסוגלים לתפוס.

אולי התשובה פשוטה.

הרב עובדיה יוסף היה מתנה.

מתנה שהקדוש ברוך הוא שלח לדור.

הרב עובדיה היה מתנה שהקדוש ברוך הוא שלח לדור.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: כל הש"ס לנגד עיניו