📜 לא אמרו לתת לילדים אבחנות של…
לא אמרו לתת לילדים אבחנות של פוסט-טראומה בכלל. בשבת שחורה, גם כתוצאה מההיקפים המאוד מאוד גדולים, עוצמת האירוע וכדומה – שינוי פרדיגמה. כל מי שמכיר את זה יותר מקרוב יודע שמדינת ישראל החליטה כהחלטה אסטרטגית: לכל מי שהיה בטבע, לתושבים בקיבוצים ובעוטף, בערים שבהן היו חדירות מחבלים – זכאים לקבל אוטומטית הכרה לשלוש שנים שעכשיו מסתיימות, ועכשיו תהליכי הבדיקה נעשים הרבה יותר קפדניים. גם בזה יש סיפור חברתי, כי במקום לתת איכשהו לעבד ולסגור משהו, אנחנו עוברים עכשיו לתהליך פתיחה מחדש. ואנחנו רואים את זה גם, אפרופו, במחקר שיצא בעיתונות של קופת חולים כללית; ראינו את זה קצת בעקבות המחקר של... וזה אומר ששוב, מה שהחברה מצליחה לעשות, התמונות שלו, הייצוגים שלו יבואו לידי ביטוי לתוך בית הספר.
עוד שתי מילים קצרות על החברה הישראלית: היא... אמרתי לכם כבר, יושבת על המזבח של הטראומה, אבל היא נעה כל הזמן בין התייחסות מאוד מחבקת, אוהדת, חומלת... פרופסור אלון חן סיפר לי הבוקר שנפתח בית ספר לרפואה חדש במכון ויצמן למדע... נושאים שכמעט לא היו בשיח החברתי-הרפואי, בוודאי שלא בזה הפסיכוסוציאלי, כמעט ולא. והרבה פעמים כל הסוגיה שאני לא מתפקד מספיק טוב, שאולי ברחתי, שאולי לא הצלחתי לעמוד במשימה – בין אם חייל, בין אם במקצועות הסיוע – אנחנו מגיעים ליותר ויותר עדויות...
אני נורא נורא ממליצה לכם לקרוא את הספר החדש של פרופסור זהבה סלומון, "שקופים", [...] שמדבר על הלומי קרב.
דווקא בזירה שלנו, כבר במלחמת המפרץ הראשונה כתב פרופסור חיים זכרונו לברכה [...] שבעצם העובדים הסוציאליים לא היו בתחנות העבודה ב-1991. התמונה הזאת חזרה על עצמה ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, ששוב כוחות הסיוע הפארא-רפואיים לא היו בתחנות העבודה הרצויות. המועצה לעבודה סוציאלית במדינת ישראל, שהיא המועצה הסטטוטורית המייעצת לממשלה – בעצם גילינו שעל אף שהחוק אומר שכל עובד סוציאלי מחויב להיות בתחנת העבודה שלו, לא משנה מה, מי הוא וכמה, [...] אבל בעצם יש סתירות. מה שכן... מגיעות יותר משפחות צעירות עם ילדים קטנים, ובטח בן או בת זוג במילואים, ואז אנחנו רואים שבעצם אוכלוסיות היעד הן גם האוכלוסיות האלה שאמורות היו להיות בתחנות העבודה, אז אולי צריך לשנות את הרגולציה.
אז מדינת ישראל, דרך חוויה משמעותית והאירוע המצער מאוד [...] בעצם נתנה בוקס לעובדה, ואי אפשר כבר לא להסתכל על זה, ואי אפשר לא להבין ולהכיר במחירים של הלוחמים – בין אם הם לוחמים בצבא ובין אם הם לוחמים אזרחיים. כל המערך הזה צריך לקבל הרבה יותר הכרה והרבה יותר התייחסות למה שקורה כשבאים לעבוד בזמן סכנה. ולכן מצאו כמעט כולם, ואחר כך גם במדינת ישראל אחרי שבעה באוקטובר – כלומר, גם מעסיקים גדולים במדינת ישראל, שהרבה מהעובדים שלהם יצאו למילואים, באו וביקשו: "בואו תגידו לנו מה עושים איתם כשהם חוזרים, כי אנחנו לא יודעים מה עושים", וזה הפך להיות
מאוד מאוד פופולרי בעצם... הגישה הזו ואומרת: אנחנו לא... חשוב... אנחנו לא צריכים להיות ארגון טיפולי בשביל זה, אנחנו צריכים להפסיק בידיעה בראש, מערכת שמבינה מה זה לעבור אירועים טראומטיים.
אז בניגוד למה שסתיו אמרה, בעצם החברה הישראלית הלכה עכשיו כמעט 180 מעלות: מחברה שאומרת "בואו נשים, נסתיר אותם, נשים אותם בצד" וכדומה, לחברה שבא ואומרת "בואו נכיר בצרכים הייחודיים שלהם, בואו נתייחס". אפילו מוסדות ההשכלה הגבוהה גם כן ניסו, מי יותר טוב מי שפחות, להגיד: רגע, צריכות להיות בשפה של האקדמיה... את עמוק, אוקיי. כלומר, מתוך מקום שאי אפשר לעבור לסדר היום יותר.
סביבה שמגיבה לטראומה... אתם תשמעו הרצאה מפרספקטיבה... זה בעצם אומר איך שהמוח הוא יכול לעשות העצמה של הלחץ ושל הסימפטומים, הוא יכול לעשות הרגעה. כל מי שעובד בשירות חברתי יודע הרבה פעמים שאם אנחנו נכנסים לאיזשהו מקום... פחות קר לנו לעשות את השולחן המקורי, ולפעמים זה גם משפיע על אותו אדם שנותן את שלו.
📜 אז זה אומר שאני לא בדיוק…
אז זה אומר שאני לא בדיוק מנגישה טיפול במקום העבודה, אבל אני כן מגיבה מיד לסיטואציות שאנשים צריכים. למשל, לא מעט מקומות עבודה אפשרו לאנשים להגיע לעבודה בשעה מיוחדת, שמה שעמד מתחת לזה זה העובדה שהרבה פעמים פוסט-טראומטיים מתוחים בלילה, שעות ארוכות, ערים בלילה, קמים יותר מאוחר בבוקר, כן מצליחים לתפקד באינטרוולים יותר קצרים – אז בואו נאפשר את זה. אז בהייטק זה קצת יותר קל, במקומות יותר מסודרים זה קצת יותר קשה. אז הרבה מאוד ארגונים תעשייתיים, עסקיים, במדינת ישראל ניסו ליצור פלטפורמות שהן מאפשרות לסביבה להיות הרבה יותר מותאמת למה שהאנשים... לזה.
אני שוב מזמינה אותנו לשאול עוד... [...] ...אבל לשאול: כמה באמת החברה מצליחה להחזיק את התקפי המניעים שלה, ולעשות את ההתאמות האלה, ולראות בזה משהו יותר נורמטיבי? אז שוב תראו, בעצם הסביבות שאנחנו מסתובבים בהן, הן באמת פחות פנויות, מתחשבות בעובדה שיש פה יותר ויותר אנשים שהמון המון דברים קטנים עושים להם... מעבר לזה.
תיקון אמריקאי, SAMHSA [סרשה], ב-2014 כבר בעצם בא ואמר: יש לי מספר עקרונות שצריך לשים אליהם לב. העקרונות האלה הם יקבעו את האופן שבו אנחנו כן מנגישים את הארגון, את סביבת החיים שלנו, את סביבת העבודה שלנו, ככזאת שהיא מבוססת טיפול, מודעת טראומה, או כמו שאמרתי – מודעת טראומה.
הארגון המתמחה בהתמכרויות היה שותף לתהליכים האלה, כאחת התופעות השכיחות ביותר... אבל גם באופן עצמאי – התמכרויות. שימוש לרעה, שימוש לרעה הוא לא בהכרח עכשיו ללכת ולצרוך אלכוהול. אנחנו במחקר שעשינו בעוטף עזה, הרבה לפני השבת השחורה, גילינו למשל שצריכת תרופות ההרגעה היא גבוהה ביחס לאזורים אחרים בארץ. אז אם מספיק לקחת כמה כדורים כדי להכניס אותו למצב מנותק, לא צריך בשביל זה... אוקיי. הנזק של זה והנזק של זה – שניהם לא טובים. ואנחנו כן רואים, אפרופו, לא בקרב הילדים... אלא במתבגרים, שיש נטייה... שימוש לרעה היא נמסכת, היא קלה. תשאלו את עצמכם כמה
אנחנו משתמשים בכל מיני קריטריונים כאלה ואחרים שאומרים לנו: ששת המשאבים וכדומה, אנחנו עושים V, סופרים את זה ורצים הלאה. אז בהחלט לא סתם הארגון, ההתאגדות האמריקאית... חוסן, ברומר. רגע, בואו נעשה סדר: שער ראשון זה מתחום פיזי ורגשי, השני זה ממין שילוב של תמיכה... ומה שסב אמרה לכם - שזה לא רק המדדים של חוסן. אז מה שחשוב לראות שיש כלשהו רצף של תפיסות שמתפתחות במקומות שונים, ובסופו של דבר מצטלבות האחת עם השנייה: תמיכה של קבוצת השווים, שיתוף והדדיות, העצמה, תרבות - כל זה ביחד. תהיו בני אדם טובים אז יהיה לכם את זה, אבל עכשיו קצת יותר ברצינות: ככל שנדע לתרגם את זה לפעולות של ממש, אנחנו בעצם יצירת התערבות - אני אוהבת לקרוא לזה, ולא תיקון - מודעת טראומה. כי בעצם אנחנו מבינים שאלה הצרכים הבסיסיים: שבן אדם ירגיש חלק לאיזשהו הקשר, איזשהו מרקם חברתי שאליו אמור להיות שייך, ולא מודר או סובל מבדידות. ואנחנו רואים שאלה העקרונות המוליכים כמעט כל שיטת טיפול שהתפתחה גם בשביל לטפל בטראומה.
ומה שאנחנו יודעים, שהרבה פעמים מטפלים - גם בגלל המצוקה שלהם, גם בגלל (הרבה פעמים זה הוזכר פה כבר קודם) חוסר הידע - הטיפול בהיקפים לא מידתיים, הריצה תחת האש: "בואו כולנו ניסע למלון מפונים, המלון בים המלח", אפשר להגיד את מלון שני שהיה פה... לא בדיוק היו מספיק, לא בהכרח החזיקו את כל העקרונות שלא להפוך את כולם למטופלים, לא בהכרח שראינו כולם מקבלים. זה שיש לי גישה שהיא כן מודעת טראומה, זה לא אומר שאני מיישמת את זה בדרך הזו. ושוב, תשאלו את עצמכם - מי שנמצא פה בטיפול או מי שעושה הכשרה במקום ציבורי - כמה המקומות האלה הם באמת מזמינים, רגישים וכדומה. ועוד מעט ניכנס לבתי הספר ונסתכל עליהם, ונראה כמה הם באמת סביבה שעושה הרגעה, או שמציפה אלמנטים של לחץ.
דבר שחשוב לזכור, וזה כבר עלה פה גם בהרצאה של סט, שטראומה היא לא רק חוויה של חיילים, ואנחנו כן רואים טראומטיזציה משנית והעברה בין-דורית, וכבר מדובר על זה. אז כן, לשאלתך - כן, אם אני מחזיקה אירועים קודמים, אני לא מעבירה את זה גם לדור הבא, לטוב ולרע. אנחנו רואים שיש פה גם בהקשרים האלה, יש אוכלוסיות במדינת ישראל יותר פגיעות: דור שלישי, דור רביעי של שואה, ילדים של חיילים, נכדים של הלומי קרב - יש לנו מכל וכל. שוב השאלה אם אני מסתכלת על חצי הכוס הריקה הזו או על חצי הכוס המלאה.
אני רוצה לקחת אותנו ללבו של בית הספר, שבקבוצת יוזמה של בתי ספר מודעי טראומה, שבעצם באו ואמרו: רגע, אם מקומות עבודה יכולים לעסוק בזה, כמו שנעשה בישראל, אז אין סיבה בעולם שבתי הספר לא יהיו המקום שדרכו אפשר יהיה להקטין את המצוקה. יש לנו על זה גם מחקרים שנעשו על זה, שלנו ושל אחרים. ובעצם בית ספר אמור להיות מנגנון שאמור להוריד את המצוקה של ההורים, אמור לעזור להם להתמודד עם החלקים השליליים של הדבר הזה.
📜 חלק מההסברים שאנחנו רואים בבתי ספר…
חלק מההסברים שאנחנו רואים בבתי ספר בכלל בעולם, דרך אגב - אם יוצאים לחו"ל, רואים שזה נתקע בשכונות שסובלות יותר מעוני, שסובלות יותר מאלימות ברחובות וכדומה - כל החלקים האלה נכנסים לבתי הספר. צריך לזכור שני דברים: יש
כשיש אירועים רועמים בחוץ, יש יותר אי-שקט במערכות. מהרגע שאתם נמצאים בחוץ, האלימות שנכבשה לתקופת מה יוצאת החוצה, אי-הסדר. ולכן אנחנו רואים... כשאי-השקט... אנחנו רואים יותר עלייה של התנהגויות אלימות בהפסקות, וילדים שהם יותר טבידיים, הם הולכים להיות יותר... של ילדים יותר חזקים, כנושאי הליצנות, כמושא לשחוק וכדומה. אז תזכרו ששדות המלחמה בהפסקה, שזה המרחב של הילדים, אנחנו נראה בצורה אולי אפילו יותר ברורה את הילדים שהם קורבנות של הפגיעות של ילדים אחרים. ואותו ילד שיש לו יותר סימפטומים שקשורים במצב הביטחוני, הוא הופך להיות ילד שיותר פוגעים בו – גם לבית שלהם לא ירצו להזמין אותו למסיבות, או ישימו עליו תמונות ברשת וכולי וכולי, צריך לקחת בחשבון.
ולכן פעולה בתוך בית ספר אמורה להציף את זה. כמו בבתי הספר באירופה, באופן שהם יותר נותנים לגיטימציה להוציא החוצה את אותו ילד שיותר סובל. אנחנו תכף נתוודע לזה, אבל אני הזכרתי את זה הבוקר שתזכרו שהילדים לפעמים מפספסים את המיומנות הזאת של להיות בחברה. אז הם נכנסים כבר באיזשהו דפוס של ילדים שנמצאים יותר בצד או פחות אקטיביים וכדומה.
והחיבורים האלה הפכו את בתי הספר לאחד מאלה שמתירי משאבים. ומדינת ישראל נותנת משאבים, זה פחות קריטי בהקשרים האלה לבתי ספר טיפוליים. עכשיו, גם במדינת ישראל, באזורים מסוימים אתם תראו שאין כמעט... שזה לא יוצא בסייעת כדי שתעזור לו בחשבון, והיא יוצאת בסייעת שתעזור לו בעברית, והיא יוצאת בסייעת שתעזור לו באנגלית, והיא יוצאת בסייעת שתעזור לו למצוא חברה כי יש לו קשיים חברתיים. כלומר, אנחנו רואים איזה אי-שקט ארגוני בתוך בית הספר עם תפיסה שכמעט כל ילד בכיתה הזאת צריך טיפול. איזה טיפול? יכול להיות עזרה בשיעורי בית, ויכול להיות עזרה ביחסים חברתיים.
וזה שוב מעלה את השאלה או את הביקורת המאוד גדולה – למה בעצם בתי ספר צריכים להיות המקום שבו יעשו הדברים האלה? אז אין לנו ספק שבית הספר מוכיח גם שככל שהוא מודע יותר לטראומה... יש אקלים יותר טוב, שביעות רצון משופרת, עלייה בשימור הצוות; ומצד שני הפכנו לבתי ספר פסיכיאטריים... אנחנו רואים את זה באמת בארצות הברית – בבוסטון, בלוס אנג'לס, בסן פרנסיסקו – במקומות שעל פניו הם נתפסים מקומות מאוד טובים, מאוד אטרקטיביים. בתי הספר שם ממש הפכו להיות קהילתיים... להביט על זה: האם זה מה שצריך לקום בבית ספר? האם בית ספר, במקום להיות סביבה חברתית, חינוכית, מחבקת, מחזקת, צריך להיות מקום טיפולי?
אז אנחנו חושבים, אנחנו באורנים חושבים, שמה שנקרא מידתיות היא הנכונה – שלא כל ילד צריך טיפול בבית הספר, יש הרבה ילדים שזקוקים למשהו אחר.
דבר נוסף, חלק מהבעיה זה שיש שחיקה מאוד מאוד גדולה. אז ברור לכם שאם נאמר כבר קודם שבמערכת חסרים מטפלים, אז מי בדיוק יעשה את זה? לא פה. עכשיו בכלל, אני רק מזכיר הבוקר שהיום ילד שצריך... יש לו waiting list של 11 וחצי חודשים. עד אז כבר קיבלנו את כל... אז איזה סגל נוסף כדי לאפשר את כל המערך הזה? ולכן אנחנו נראה פה שאפשר לרכוש את הסיוע הזה בכסף: יוציאו ההורים עוד כמה מאות שקלים לחודש ויכניסו מערך טיפולי לבית הספר. זה
לא, לא קורה בפרקטיקה. לכן, דרך אגב, כל מכללה פתחה תחנה לסיוע בעוטף, ותחנה נוספת לסיוע בגליל העליון, ואנחנו נמצאים בזיקה אליהם בפרויקט שלנו, ומיד שלחנו אליהם קו ירוק להתערבות. אבל בית ספר, מבחינתנו - ולא רק שלנו - לא יכול להיות... בגלל המצב الכלכלי, וגם לא יכול להיות כזה שיעמיס על הילדים.
📜 דבר נוסף, יש מעט מאוד מחקר…
דבר נוסף, יש מעט מאוד מחקר שאומר: כן, מה שאנחנו עושים בבית ספר בטיפול לילדות טראומה הוא פדיון. יכול להיות שבבית ספר הזה מצאנו שני מטפלים באומנות, ומצאנו עוד שניים ופי, ומצאנו משהו אחר, אבל אין לנו בעצם שום evidence-based בדבר הזה בצורה שיטתית, מבוקרת, ידועה. ולכן לבוא ולהניח את זה, ובעצם זאת הדרך שהחותם הטראומטי לא יעשה עקבות לאורך הזמן - הוא מאוד מאוד בעייתי.
עומס על הצוות. הצוות, אתם תיכנסו לכיתות, בקושי מצליחים לנהל את הכיתות הרועשות והגועשות, ואנחנו נראה גם שחיקה מאוד מאוד גדולה. לא תמיד יש התאמה תרבותית או התאמה אישית. היום ברפואה אנחנו מדברים על רפואה מותאמת אישית. למה בהתערבויות רב-יישויות אנחנו צריכים לצורך חצבה?
וגם יש הבדל: יכולה להיות כיתה ד'1 מאוד בוגרת, שלווה, מתחשבת וכדומה, ואם תיכנסו לכיתה ד'2 - ותגלו תמונה אחרת לגמרי. ובכלל, מערכת החינוך, לא רק בארץ, היא מוגבלת מאוד במשאבים. זאת אומרת, הפנטזיה הזאת שנביא לתוך המערכת תוכניות עתירות משאבים שיאפשרו עבודה בקבוצות קטנות... הרי, בואו, צריכים פה לחזור... מלחמה לפני... הזאת, שמספרן 35–40 תלמידים, 15–20 תלמידים בכיתה - הדבר הזה לא קורה.
אז על חוסן [...] דיברה. דרך אגב, זאת תמונה מעוטף עזה בימים שבהם סבלו בעוטף [...].
[...] קודם כל, שאלה מצוינת. בכל בית ספר יש באמת פסיכולוג חינוכי, ויש בכל רשות פסיכולוג ייעוצי. אוקיי? זה שני תפקידים שונים. ולכן בעצם, שוב, אם בבית ספר יש לי 800 תלמידים - מה את חושבת, כמה הפסיכולוג יכול לטפל? במקרה הטוב, נגיד, והוא בדרך כלל עובד על שלושה בתי ספר במקביל, אז הוא נמצא בבית ספר בממוצע יומיים בשבוע - הוא יטפל, במקרה הטוב, ב-20 ילדים. בסדר, אני אהיה נדיבה. אוקיי, ומה עם שאר ה-800? מי מסתכל עליהם? מי מביט עליהם?
זה חלק מהקושי. כלומר, שאם אנחנו הולכים לפרדיגמה הקלאסית של התערבות, בוודאי בטראומה, אנחנו נעשה אחד על אחד - ולא נגיע. חלק מהיתרונות של הפרויקט שלנו, שאנחנו מציעים בעצם התערבות לא טיפולית לכל הילדים. אנחנו אומרים: כל ילד צריך שיהיה לו בסוף... תקשיב, כל ילד שידע לעשות מעשה, כל ילד שידע... כל ילד, שכולם ידעו: "ואם היא תרגיש לא טוב, אני אוכל לעזור לה, אולי".
אוקיי? כי אם אנחנו נלך לשיטות הקלאסיות, שאחד על אחד - לא נגמור עד שגם אתם תהיו... לא נסיים את המהלך. וזאת נקודה מאוד מאוד חשובה: התערבות בחירום או במצב המוני של טראומה קולקטיבית היא לא יכולה לעבוד בפרדיגמה שהייתה אתמול. זה אגב אחת ההפתעות שנולדו כתוצאה מהשבת השחורה. [...] דיברה רק על בשורות, אבל בעצם, שהיו כל כך הרבה אנשים שהיו צריכים מענה, עבור עיבוד רגשי וכל מה שביניהם - קשה היה מאוד לעבור אחד אחד. ולכן זה חלק מההבנה שבכלל באסונות אנחנו צריכים לתת מענים של יותר רחבים. קודם כל, לא אמרתי לא לעשות מציים. אני רק אמרתי שבדרך כלל המודל השכיח עדיין במדינה הוא מודל אינדיבידואלי. פרט שני, חלק מהבעיה היא גם הפורמט וגם המילה "טיפול". כלומר, הפורמט צריך להיות רחב: כולנו עוברים את אותה חוויה, כולנו זקוקים למשהו. אנחנו כן רוצים, תזכרו, לשמר את היכולת של האדם להגיד שיש הרס. אנחנו לא רוצים לעקוף ולהגיד: "זה נורמלי, זה שגרה, שום דבר לא קרה" – ממש לא. אנחנו גם לא חושבים שנכון להפוך את כל הילדים למטופלים בבית הספר. אם אני נותנת שיעור, לצורך העניין, על CBT – אוקיי, אז זה שיעור על CBT. זה לא בגלל שאתה לא מבין, לא יודע, לא טוב, חלש, בוכה וכדומה. זו התנועה, שהיא תנועה מאוד חשובה. אז כבר על זה דיברנו, וסתיו דיברה על צמיחה.
אני רק אגיד בכל זאת: במחקר שלי, פרופסור קובי משיח מראיין את פרופסור רחל דקל, שבעצם מראה שמי שמגיב במצוקה גבוהה או מי שמגיב במצוקה נמוכה – היכולת שלו לצמוח נמוכה. למה? כי בסופו של דבר, מה זו צמיחה פוסט-טראומטית? במילה, במשפט וחצי: צמיחה פוסט-טראומטית מתרחשת כתוצאה מהכרה בנזק, בפגיעה ובאובדן של האירוע הטראומטי. לכן, אם אני ב-severe PTSD או ב-light PTSD – היא לא מתרחשת, היא מתרחשת בגבול הביניים. אז זה לא שהיא לא חשובה, היא חשובה מאוד, אבל אנחנו הולכים צעד אחד כזה: אנחנו עסוקים במניעה ולא בתוצאות.
📜 יש תוצאות
יש תוצאות. יש ילדים שנקרעו. ברוב המקרים, ילדים שנקרעו צריכים טיפול; לא נתנו להם טיפול – תרים דגל, תגידי ליועצת היקרה: "יש פה ילד בכיתה שאני מרגישה שהוא צריך טיפול". אנחנו לא עוסקים בטיפול, אנחנו מעבירים אותו למי שצריך. אני אתן יד, אני אעזור לו ללכת לחדר או למזכירות וכדומה, אגיד להוציא את המכשיר. הייתי הבוקר בכיתה [ציל], אבל אנחנו כן נותנים סיוע לכל אלה שהם בכלל לא בקטגוריה הזו, ולכן אנחנו מדברים בעיקר על חוסן, שבא לחזק ולתחזק את המשאבים. ואני קופצת לבתי הספר: מחזק את הקשר וההתקשרות.
טראומה פוגעת בשני החלקים האלה. צריך לזכור שנייה: טראומה פוגעת, אמרנו, באמון – אז אני לא מאמינה בשום דבר, לא משנה אם זו אמא שלי, המורה, הסטודנטית שאולי מגיעה וכדומה; והיא גם פוגעת ביכולת לקשר בין-אישי, היא מבודדת. את שני הדברים האלה שיחסית קל לתקן דרך בוגרים משמעותיים, שרואים אתכם בעיניים, שיודעים מה השם שלכם, שלא עוד אחד נכנס ואחד יוצא – ולכן אנחנו באים לתקופה ממושכת, אנחנו מתקנים את הקרע בקשרים שנוצר כתוצאה מהחשיפה הטראומטית.
כלומר, המודל המכונן של התוכנית הוא מודל מערכתי, כיתתי, אוקיי? שבא ואומר: כולנו, לא חשוב אם לך הייתה תגובה אחת ולי הייתה תגובה אחרת, כולנו צריכים – בשפה הפופולרית יותר – ארגז כלים, שאני אדע מה אני צריכה ואני מתרגלת את זה. אני מתרגלת את זה.
אנחנו, תשמעו, בשיח המדינה, אנחנו לקחנו את ה-CASEL ופירקנו אותו ל-21 מיומנויות, וה-21 המיומנויות האלה נבנות בהדרגה: קודם כל אני יוצרת יחסים, בערך, אני מלמדת מיומנות, אחר כך אני מתרגלת את המיומנויות, אחר כך אני מעבירה אותן הלאה וכדומה. את זה כולנו עוברים, שלכולנו יהיו מספיק משאבים. שבמידה ונזדקק להם, הם לא רק מרגיעים את הכאן והעכשיו, הם מרגיעים גם את האחר כך והשם. כלומר, נוכל להכליל אותה כמו חלום דוארי שבצרכם למדתם - אני לא רק בירו, לא רק בכדו, אלא אני גם לוקחת את זה, מכילה את זה למצבים מחוץ לבית הספר, מחוץ ל... לעכשיו. בחירום, אם זה מצב חירום שקשור בביטחון ובין אם זה מצב חירום אחר - זה המודל המכונן, זאת המסה הקריטית.
גם בתוך זה יש ילדים שצריכים... צריכים עוד קצת. הם לא צריכים טיפול, הם צריכים הרבה פעמים עוד תרגול נוסף או תמיכה נוספת, או שהיה שם איזה חור בקשר ובהתקשרות שנוצרו, אבל הוא לא מגיע לפציע הקוד שהיום הוא מקבל טיפול - לא על ידי היועצת בבית הספר, הפסיכולוג של בית הספר וכדומה, וגם לא בתחנה לבריאות הנפש. הוא לא מגיע לסף הכניסה. אילו במציאות אחרת היה קורה לו... גם בזה אנחנו בספק.
שוב, אני אזכיר לכם את ההרצאה בבוקר: האפקטיביות הזאת של הטיפול היא טובה, היא לא 100%. ולכן, ככל שגם לילדים האלה אתה נותן גם וגם וגם, אתה מביא אותם לסיטואציה טובה יותר. חלקם גם לא יצטרכו טיפול, חלקם יכול להיות שיגיעו תמים דגל בתזה.
כפי שהזכרתי קודם, יש לנו את הקשר לשתי התחנות האזוריות בצפון ובדרום. במידה וילד מצטרף לטיפול - אתם לא לבד, יש הדרכה וכולי וכולי - אז תציפו את זה בהדרכה, תגידו את זה בבית הספר, תציפו יחד. לפעמים ילד מקבל טיפול ולפעמים ילד לא.
אני אספר לכם רגע דוגמה מהחיים שצצה באחד מבתי הספר בבאר שבע: סטודנטים נכנסו לבית הספר. ילדה, אמא שלה נרצחה, הגיעה, אמרה: "אני לא רוצה לבוא לבית הספר". שכנעו אותה להגיע לבית הספר, בשער אמרה: "אני לבית הספר לא נכנסת". הסטודנט - במקרה היה לנו שם סטודנט, הוא נמרץ ומאוד מאוד מסור וטוב - אמר: "עלי!". הוא... כל בוקר שהיא הייתה בכיתה שהוא, אה, היה מנטור של הכיתה הזאת, אמר: "אני כל בוקר, כמה ימים בשבוע, אני פה שני מטר, אין בעיה. אני בא כל בוקר, מכניס את הילדה לכיתה". אף אחד לא האמין שזה יעבוד מהסטודנט הזה, ואנחנו אמרנו: "רצו כבר לשלוח אותך לטיפול, לעשות ככה...". אבא בא, שגם הוא היה במצב מאוד מאוד מורכב ולא פשוט. הסטודנט עמד כל בוקר. אחרי שלושה שבועות היא אמרה לו: "אני אפגוש אותך... מביאים לי פיתה יחד עם כולם, אני כבר יכולה להיכנס לבית הספר". אף פסיכולוג ואף עובד סוציאלי, אולי לצערי, לא היה עושה את זה, ואותו סטודנט אמר לה: "אני איתך בבוקר". אז זה מקרה קיצון. ברוך השם, לא היו לנו הרבה ילדים שהיו במצב כל כך מורכב וכל כך קשה, זה קלאסי.
📜 אוקיי, בסדר
אוקיי, בסדר. אז עכשיו יש הרבה ילדים שמה שנתת להם בכיתה עם כולם ותרגלת, ואמרת לו: "תיקח את זה הביתה ותעשה עם המשפחה, תתרגל, ותחזרו לספר לנו איך זה היה" וכדומה - אז זה מצוין. הוא מקבל כוח, יש לו תפקיד, יש לו משימה, הוא אחראי, הוא מנהל את האירוע בבית, ואתה בעצם... אתה מגדיל מסוגלות. אתה אומר לו: "יש לך מה לעשות, אתה לא יושב סתם". וזה ביחידות קטנות - זה לא עכשיו שעה מדבר, יש לו 10 דקות... שעה לעשות משהו עם המשפחה וכדומה. ולכן יש פה... יש פה מדרג של... יש משהו לכולם, יש משהו לכל אחד מכם, יש לו שני ילדים שהוא מלווה אותם שצריכים
משהו אחר, רק המסחרף מדורגל שבו אתה מחזק לו את היכולת לעבור ולהיות שואל ולהיות אמרת מבטיח, אז הוא פתאום מתחד בישות, בלי שתבוא ותגיד לו: "עכשיו תרגלנו גמישות, עכשיו עבדנו על מיומנות א' וב' ו-ג'". אתה משחרר משהו שהיה הרבה פעמים תקוע, ויכול מאוד לקרות מסר בבית ספר – יבוא עוד איזה ילד יגיד: "יאללה, גם אני בא". אוקיי, מה שראינו שזה גם קורה.
אז לפעמים אנחנו מדברים איתכם גם על הילד שאתם מלווים אותו, ולפעמים יעלה מתוך בית ספר, מתוך הכיתה... רגע, לפעמים זה יהיה לוד, כי אולי אנחנו מסכים ביחד כזו, אבל זה בוודאי לא מקבל קונוטציה ומסגרת עסק של טיפול. שאני שומעת אתכם כל הזמן מדברים על טיפול, אז אני ככה נהיה לי קצת כאב בטן, כי חלק מההתערבות שהכי אנחנו מחזיקים בידיעה שבעצם חלק מהקושי של הילדים זה העדר המיומנות. כשקורה אירוע, אני בעצם לא יודעת מה לעשות. העובדה הזו לא אנחנו נצינת.
אני יכולה לעבור איתכם, לעשות איתכם סקרינינג ולהזכיר לכם כמה פעמים משהו בספר ובאתם הביתה ובעצם הבאתם את זה גם לסביבת בית הספר. אז כבר הבנתם שאני הולכת להסתובס מלחמות, אבל אני מסכות האבא באי הספר לבתית ליופו. דרך אגב, גם חיסוני הקורונה לפעמים באו מבית הספר ולא הפוך, והבלת הצומים והגנת הטבע גם היא באה מבית ספר ולא הפוך, ולעבור במעבר חצייה – ילד בן תשע לא יעבור לבד. למה? הוא בא מבית הספר.
אומר בסוף: ילד שאני נותנת לו תפקיד, אני אומרת לו "אתה מסוגל, אתה יודע מה לעשות, אתה גם יודע לבחור מיומנויות קלאסיות של חוסן". יש לך מסוקר שאני נותן אצלך ארבעה כלים. איזה, כי אתה רואה, הוא לא בהכרח צריך להץ אף שצוח איתו – הוא יכול לתת לך כלי אחר, הוא יכול להמציא, הוא יכול להגיד דברים שחוזרים, הוא יכול לחלק אותם בצ'יק, הוא יכול לעשות דברים עם קבוצת השווים שלו, לא עם אמא ולא עם אבא ולא עם איזה מטפל, אלא עם אח בוגר. אתם בסטטוס של האנביקוי, אתם – בלי לפגוע – מבוגרים מספיק, אבל לא ההורה שלו וגם לא המורה בבית ספר. ובעצם יש פה אינטראקציה לא פורמלית שבאה בעצם במחש... לא, שיח שלא מבקר, לא נותן ציון בסוף, ולא אומר לו "מה שאתה מציע זה לא פה", ואת אומרת "לו, אפשר לנסות".
הכנסתי לאחת הסותי לסיירת הפרויקט... זוג הסטודנטיות האלה, היה להם... א' שאנחנו לא מנסים את זה בכלל, היה להם התחלה שכל פעם הכיתה בוחרת ב-7 הדקות הראשונות איך מתחילים היום את המפגש. כמובן הבנות, א' המלווה, ועשו פריסה ביחד והחליטו ועושים את ההתחלה של המפגש. מה זה אומר? "אתם מסוגלים לקבל החלטה, אתם יודעים מה טוב לכם, אתם מעלים את הרעיון הזה". גם אם זה כל יום או כל מפגש שאתם... זה היה למסור את הכדור ולהגיד: עוד לא פעם בחיים קוראים לה. אם זה מה שנותן תחושת ביטחון, תחושת יצירת קשר – אין שום סיבה. הם יודעים איך לנהל את המצב שעוזר להם להרגיש טוב יותר, עוזר להם להרגיש בטוח יותר, אז למה שאני לא מאפשר להם את זה?
או באותה הפסקה, באותו ביקור מלווה, ניגשת לילדה ואומרת לה: "את יודעת מה זה מנעד רגשות?". אז אני אומרת לה: "מה זה מנעד רגשות?". ואז היא אומרת לי: "אם את עושה ככה – אז את שמחה, ואם את עושה ככה – את הורה...". היא משלימה לי בפנים.
היא אומרת: "אני אפילו אתמול שאלתי את זה, אמא שלי, אני לא צ... סליחה, יותר מזה, אני מבינה שהילדה עכשיו כלי, הוא עוזר לה לטפל. היא גם אומרת לי: כי לי, אני כבר מספיק טובה בזה, העברתי אפילו הביתה." ובעצם היא מצליחה ליישם משהו שלא בטוח ילד שלא תרגלו אותו קצת להגיד "מה אני מרגיש ומה קורה לי עכשיו".
📜 אם אני אשאל אותו "מה אתה…
אם אני אשאל אותו "מה אתה מרגיש?" ואני אנהן בראשי – אה, פסיכולוגית טובה, עובדת סוציאלית נהדרת – אז אה, לא, לא כל כך. אבל אם אני אעשה את זה בדרך שנחמד לו וכולם, ואנחנו רצים עם הרגשות ומשחקים מספר רשיית, ואף... אני נותנת לגיטימציה לוותר רגשות, אני נותנת לגיטימציה לא לוותר רגשות, חיוביים לרגשותיהם... אני מלמדת אותו לנוע בין רגש א' לרגש ב', להגיד לו: אוקיי, זה כמו... אה, יכול להיות שנה ושירה יראו לכם את התרגיל שאנחנו נותנים שנקרא "משב הרוח".
אז בעצם אנחנו זזים, במאשר תנועת טיול, ביטוי רגשי, קשר בין-אישי, עבודה שהיא קבוצת השווים – שמותר לכולנו לפחד, ומותר לכולנו לשמוח, ומותר לכולנו להציע, ומותר לכולנו ליזום, כי אנחנו לא רק יושבים בכיתה פסיביים, כי גם אתם לא אוהבים את הסיטואציה, כן?
[...] שאלה מצוינת! חלק מהרציונל לעבוד בכיתה – אני הולך להגיד מילה שלא בטוח שכולכם אוהבים – זה לזהות מי... תסכימי איתי שרוב הכיתה מתנהגת במרכז באותו הדבר? יש תמיד ילדים שלא. עכשיו, אני אתחיל לבדוק למה לא? שבת... המורה בכיתה יודעת גם להגיד לי: הילד הזה – או קרה לו משהו, או בדרך כלל הוא כזה, או היום הוא רק כזה, אוקיי?
עכשיו, אם זה באמת משהו שידוע, מטופל וכדומה – כן, יחד בהדרכה, כי מקבלים הדרכה מדוקטורנטים מקרוב – תחשבו איך אני מגיעה לילד הזה, מה אני עושה כדי להכניס את הילד לכיתה. כבר אמרנו, חלק מהבעיה זה שהילד לא יודע ליצור קשר ולהתחבר, אני צריכה לעזור לו לפתח את המיומנות הזאת. זה יכול מאוד להיות ילד שיקבל מדרגה בדרך ויפנו אותו אלייך גם לעוד שעה בשבוע של יצירת קשר ובני שוב וחומי. יכול להיות ששוב זה ילד שכבר מטופל.
המורה תגיד לך, ברוב המקרים בית ספר יודע, אמור לדעת לפחות, שילד הוא בטיפול, או שהיא תגיד לך: אני אבדוק, אולי הוא בטיפול, אוקיי? אולי אני אדבר עם האמא ואני אבין מה קורה בבית. היו לנו מספר פעמים של סטודנטים שהציפו בעיות שבית ספר לא ידע עליהן. היו לנו מספר פעמים של סטודנטים שהציפו, ובית ספר אמר: כן, אנחנו יודעים, אנחנו משתדלים שלא יכניסו פרטנית ילד שנמצא בטיפול, אה, במקום אחר כדי גם לא לבלבל את הילד, גם ילדים לא צריכים יותר מדי מודלים של התערבויות מסוגים שונים. ולכן כיוון שההתערבות היא בכיתה, אז גם אם הוא מטופל במקום אחר, הוא לא מקבל מענה שכל הכיתה מקבלת, הוא דפצה שהוא מקבל אתכם כסטודנטים.
אנחנו מבקשים, ואתם תראו את זה, אתם גם תקבלו הנחיות וכדומה, והדוקטורנט יעשה איתכם אוריינטציה, וימפו לכם את הילדים, ויבדקו והכל. זה עדיין לא אומר שבית ספר לא מפספס משהו, כי אולי הוא באמת לא ידע, אולי זה דבר חדש שנולד, אוקיי? ולפעמים הילד ישתף אתכם במשהו. זה יכול להיות גם בכיתה, כי עשיתם איזה תרגיל והעברתם, ואז הוא אומר לך: "רגע, אני רוצה להגיד לך משהו", והוא אומר לך משהו, או שעשיתם איזה תרגיל בכיתה והוא ברח החוצה, ואחד הסטודנטים ילך ויראה מה קרה לו וינסה להחזיר אותו לכיתה, והוא יספר משהו. אז, בשביל זה אתם לא לבד שם, בין היתר בשביל זה. האחריות המקצועית היא לא שלכם להגיד מי בפנים ומי בחוץ, מי צריך טיפול מקצועי ומה מספיק מה שאנחנו נותנים, אוקיי? אלא כשיש ספק – אין ספק: מביאים את זה להדרכה ולהתייעצות, וזאת נקודה מאוד מאוד חשובה.
אני רגע רוצה לדבר על [...] התערבויות חוסן. גם פה בעצם אנחנו [...] בכל אופן, גם בהתערבויות מודעות [...] שוב יש לנו כללים בליווי, כמו שהיו לנו כללים בטראומה, יש לנו גם כללים בחוסן. כלומר, אותם הכללים שאנחנו... קודם כול אנחנו שמים [...] חיוביות. אני כל הזמן מנסה לשאול לא מה קשה אלא מה עוזר, לא מה אין אלא מה יש. כל הזמן אני עובדת עם המשקפיים של היש.
אני כן אגיד לכם... יושבת פה דוקטור שיר שעשתה יחד איתנו [מחקר] לגבי העדפות של הסטודנטים [...] מה הסטודנטים עשו פה. אני כבר שמה לכם דגל אדום: יש לכם לא מעט נטייה לעשות מערכים שהם גם קשורים בלחץ, הם גם קשורים בקושי וכדומה.
📜 לפעמים כמובן זה רלוונטי
לפעמים כמובן זה רלוונטי. לצערי כל שנה היה לנו איראן אחד, איראן שתיים; אני מקווה שבשנה שלכם לא יהיה איראן שלוש ולא יהיו בעיות מהסוג הזה, אבל כן יש איזושהי תנועה שכנראה אנחנו נמשכים אליה. לפעמים גם הילדים הולכים למקום הזה: הם סוף סוף מוצאים מישהו לדבר על המצוקה ולא רק על החוזקות ועל היכולות. אז אני אקשיב או לא? בכל אופן, אנחנו מתקשים לשים את הפרדיגמה הזאת של החוסן מול העיניים, אבל אנחנו מצליחים. אנחנו גם יודעים שבבנייה – גם שלנו, גם של החברים שעבדו בבתי הספר – מדדי חוסן זה כאילו הפנטזיה שלנו שאולי נצליח ליצור אותם במדינת ישראל.
אז כן, התחזקו יכולות ההתמודדות, והילדים וההורים דיווחו לנו על זה. המורים דיווחו על השיפור ברמת המסוגלות של הילדים, דיווחו על זה שהאקלים הכיתתי הפך להיות הרבה יותר מעצים. יש פחות רעש בכיתה, פחות אלימות בין התלמידים, יש יותר התייחסות אחד לשני.
עכשיו, אני אומרת את זה כאילו זה ברור מאליו, אבל כשבחוץ יש כזה בלאגן מגיעים הביתה... ודרך אגב, גם במחקרים שנעשו על הצוותים החינוכיים ראינו שגם הצוותים החינוכיים הם די חסרי סבלנות וחסרי יכולת להכיל את כל מה שמתרחש מסביב. אז בסופו של דבר, העובדה שהתפיסות הפכו להיות יותר ברורות, שבדקנו אותן בהשוואה לנובמבר עד סוף השנה – זאת נקודה מאוד מאוד משמעותית. גם כן, כמו שכתבתי קודם, לא עשינו עלייה ברמת ה... אבל לא גרמנו לירידה ברמת ה... גם לא אחרי שהגעתי, גם לא עם כלב. זאת עובדה מאוד מאוד חשובה שאסור להקל בה ראש. והילדים, דרך אגב, הפכו להיות ממש סוכני... או מה שאנחנו קוראים הכול.
אז כבר הזכרתי את מצב הצוותים, שוב, שהם היו ברמה מאוד מורכבת ולא פשוטה, ועדיין ככל שהמציאות הזאת נמשכת, המצב יותר...
כשהזכרתי הבוקר את המצב של הילדים, אני רק אגיד שחלק מהמשימה המרכזית שלנו היא ליצור את הקשר הבין-אישי ולתת לילד ידיעה שיש מישהו שרואה אותו, מקשיב לו, מסתכל עליו בעיניים והוא לא אחד מני רבים.
תודה רבה. [...]