📜
...זמן היצר להיות חממות שלחות, מכירים אותם. כי אם אמא ואבא לא תיווכו לי את האמת, אז אני בעצם או יוצא לעולם ומגלה שהעולם מתנהג אחרת, או שהעולם חדר אליי. כי היה גם בתל אביב — תל אביב נתפסת במדינת ישראל נורא מובנת, נורא שמורה, נורא וכולי. אז גם זה צריך לקחת בחשבון.
והדבר הנוסף זה שאנחנו לומדים, למרות שהחשיפה מתמשכת, כמו ששמענו הבוקר, היא משנה את האופן שבו כאילו אנחנו מתוכנתים בהתפתחות, אנחנו פה נראה מנעד מאוד מאוד גדול ומורכב. ולכן הרבה פעמים גם אנשי מקצוע נשברו, נגיד את זה ככה, בתפיסות החברתיות שפה כולם בטראומה. ותשימו לב שזה צמוד לשבת השחורה ולנובה — כל אנשי המקצוע רצו, יצאו לכל מיני תוכניות עבודה והגישו טיפול. שאלו את עצמכם: בן אדם שישב 12, 14, 20 שעות בממ"ד, שהגיע למלון — מה בעצם הוא היה צריך קודם? האם הוא היה צריך... הוא היה צריך משהו אחר.
המשהו אחר הזה הוא חלק מהליבה שלנו. המשהו אחר זה שאני אשים לב אלייך, אני מסתכל רק בעיניים, אני אדע להתייחס אלייך, אני אדע להיות איתך במקום הזה, ואז אני לא בהכרח אשאל מה היה, איך היה וכולי וכולי. כי אם אני, במיוחד אם אני לא רוצה לקבע את החוויה הטראומטית שהייתה... אז המלחמה גם כל הזמן חידדה אותנו לחדד את העניין איך אנחנו נעים מתפיסה של PTSD קלאסי — סיבה, תוצאה והשפעות ארוכות טווח — מהבנה של מה זה חשיפה מתמשכת.
אף אחד, גם שנהיה פה היום, לא נוכל להגיד בצורה מוחלטת: המלחמה הסתיימה. אנחנו גם לא נוכל להגיד את זה כל עוד בעיקר בני הדור שלכם נקראים למילואים, שלא לדבר שמדי פעם יכול להיות לנו גם חודש של התראות כאלה ואחרות. ההבנה שחשיפה מתמשכת מתנהגת אחרת היא תובנה חדשה. עכשיו, כמו שאלון אמר, זה לא שלא ידענו על זה מההיסטוריה. חלק מהמאפיינים של פוסט-טראומה זה שגם הידע המקצועי נחתך, אין בו רציפות, ובידע שדרש עדכון בגלל חשיפה מתמשכת.
אז יכול להיות שחלקכם למדתם את המאמרים... זה שהמציא את הביטוי קומפלקס PTSD, שהוא אומר שישראל היא המכה של הטראומה. למה הוא אומר את זה? אומר שבישראל לומדים במעבדה חיה מה באמת קורה לאנשים. ואם בהתחלה, כשהיו טילים, אז בגל הראשון באפריל אנשים באו ואמרו: "טוב, זה ייראה כמו פיגוע בתל אביב או בירושלים", לאט לאט הפניות לילדים נראו מאוד אחרת. ולכן כבר אז, בשנים הראשונות של החשיפה לטילים, התחילו לשנות את האופן שבו מפתחים חוסן, כי זה לא... גם אם יש אירועים חסרי תקדים, זה מתנהג אחרת.
ולכן חשיפה מתמשכת בעצם באה ואומרת לנו: לא שלא חשוב מה היה, אבל עיקר הקשב שלנו הוא על מה יהיה ומה עוד צפוי שיקרה, מתי תהיה האזעקה הבאה. אז עם יד על הלב, תנסו לחשוב: האם זה מטריד אתכם? האם זה מטריד אתכם היום? או אם נגלגל את שעון הזמן רגע אחורה, תזכרו בחודשים הראשונים של 24' — האם שמה הייתם עסוקים, או הלכתם ברחוב או נסעתם... נסעתם עם אוזן אחת קשובה אם תהיה בכל אופן שהוא צפירה שמזכירה איזושהי אזעקה או איזשהו אירוע? זאת אומרת, בעצם אנחנו מכוונים קדימה ופחות מכוונים אחורה, שזאת נקודה מאוד מאוד משמעותית.
ועוד דבר שמאוד משמעותי: אם ב-PTSD קלאסי טראומה היא, כמעט אפשר להגיד, יחידה, אבל מכך שנסתיימה אנחנו יכולים להתחיל לעשות [עיבוד] על מה היה, איך התנהגתי, איך הגעתי, איך היו אחרים – כזה נמשך, אין משמעות לעיבוד שלי על מה שהיה. בעיקר צריכה לחשוב עליי, ובעיקר אני צריכה לפתח אסטרטגיות שיעזרו לי להתמודד עם מה שיהיה, כי לא מספיק לי לעשות עיבוד על מה שהיה.
[...] אוקיי, קומפלקס PTSD זה PTSD מורכב. כבר יש PTSD, ואני בעצם עסוקה בעובדה שהוא הסתבך, שהוא עניין מורכב יותר, שהאטיולוגיה היא יותר מורכבת. זאת אומרת, דרך זה שאת מעלה את השאלה הזאת, את בעצם אומרת: יש לי כמה ביטויים שאולי יש לתת להם מקור.
📜 אחד זה שיש לי אירוע טראומטי…
אחד זה שיש לי אירוע טראומטי חד, ואני סיימתי אותו, ואז אני חווה את השלכותיו. ותזכרו, תגובה אקוטית – ראינו עם האריה – תגובה אקוטית היא חשובה, היא ב-98% קוראת לכולנו. אם תהיה פה אזעקה ורובכם תתקבצו – מצוין. השניים שלא יתקבצו הם המודאגים, הם לא מגינים על עצמם. אוקיי, אז זה מצוין.
אבל כשאת מדברת על קומפלקס, זה אומר שהתוצאה היא תוצאה מורכבת. אבל אנחנו לא מדברים על מה שנקרא פורמלית שיש לי מספר אירועים טראומטיים מצטברים, ויש לי לא רק אירוע אחד – יש לי אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, זה קומפלקס. לא, קומפלקס זה משהו אחר.
קודם כול, שוב, יש לנו מספר תובנות שמחדדות את ההבחנה במה כל... מה עשו. למה זה חשוב? כי זה חשוב, תזכרו, בהבחנה. אני לא רוצה יותר מדי להתעסק בהבחנות, אבל אנחנו גם יודעים שההבחנות האלה נורא תלויות במתי עושים אותן, הרבה משתמשים בהן. אנחנו רואים שלמשל אם אני משתמשת ב-DSM ואני עושה הצלבה עם ה-ICD, מישהו יכול לקבל PTSD ב-DSM והוא לא יקבל C-PTSD ב-ICD. שניהם – פסיכיאטר אחד אמריקאי, אחד אירופאי. אז יש לו C-PTSD או אין לו C-PTSD?
שאלות – יש לנו עוד המון שאלות לגבי היכולת שלנו להתחיל... לכן גם אנחנו עסוקים בלהביא, כמו שאלון. תאר לכם שאם נמצא מדדים ביולוגיים, סריקות, אובייקטיבי – נוכל הרבה יותר לזהות, וגם בתקווה להתאים תרופה.
אבל נכון להיום, כשיש אירוע ונגמר – זה סיטואציה אחת. כשהתגובה היא מורכבת – כבר אני הולכת לקומפלקס. כשאני מדברת על אירועים מרובים מאותו סוג או חוזרים ונשנים – אני מדברת על קונטיניואס (Continuous). וכשאני מדברת על אירועים מסוגים שונים – אני מדברת על טראומה מורכבת.
לא תמיד בספרות יש לנו הבחנה מספיק טובה, ואנחנו רואים, כן, שאדם נכנס עם... אחרי דיסוציאציה. אותה צעירה – יש מחקר חדש עכשיו של נעמה... של קבוצת צעירות שעברו תקיפה מינית, ואחר כך הן ישבו בעוטף, אז מחברים עם השבת השחורה – אז בוודאי שהן בהסתברות יותר גבוהה לפתח קומפלקס PTSD, אוקיי? כי ה-PTSD שלהן יהיה יותר קשה.
או אחד המטופלים שלי אמר לי: "את לא יודעת, את אוהבת לחכות..." אמרתי לו: "כן". אז הוא מתייחס לכתם על השיש: יומיים, שלושה, שבוע, חודשיים – ככל שהוא מתייבש יותר, יותר קשה לעבוד איתו. ככל שהמורכבות יותר קשה, אנחנו בעצם נמצאים בהפרעה יותר עמוקה, יותר מתמשכת. לפעמים אנחנו נקרא לה C-PTSD, ולפעמים אנחנו נקרא קומפלקס, תלוי מה שיש.
אז אם אני חוזרת למה שאת... וזה המצב שאנחנו נמצאים בישראל, לא דומה
📜 אמנם הצפון, הדרום, מרכז הארץ, אבל…
אמנם הצפון, הדרום, מרכז הארץ, אבל עדיין, בגדול, בגזירה אפטולוגית, כל החברה הישראלית נמצאת שלוש שנים במלחמה. אז בעצם אנחנו מבינים שהמיעוט יפתח פוסט-טראומה, הרוב יצטרך כלים, ויש שיטות לפתח חוסן, לדעת איך מתאוששים מזה, איך זזים מהשגרה לחירום, מחירום לשגרה. אנחנו לא קפיץ – מקפיץ להסתכל, אבל זה מה שהמציאות הזאת... או תחשבו שלפני חצי שנה היה פה שאון תרבותי, ברגע אחד עברנו ללימוד הרבה יותר אינטנסיבי. כמה שבועות אחרי זה חזרנו ללימוד, כולם אמרו: "חוזרים לשגרה", נכון? נדרש לשחזר, למסגר, מי שלא מבין... כלומר, אנחנו כאילו דורשים לעבור פאזה, לא בהכרח הקצב האישי שלי מתאים לרגולציה.
אני יכולה להגיד לכם שלמשל בעוטף עזה הייתה החלטה – שעבדתי שם חמש שנים – הייתה החלטה שאם החזרה לשגרה היא עד שש בערב, חוזרים למחרת לשגרה. אבל אם ההחלטה לשוב בחזרה לשגרה היא אחרי שש בערב, למחרת לא חוזרים עוד לשגרה, יש יום התאוששות. זה אומר שכאילו ככל שאנחנו מרבים במקרה, אנחנו לומדים להכיר אנשים. שוב, רציונלית התאמנו על זה הרבה שנים, אבל יש לנו כוחות שהם לא יכולים לחזור במהירות של אפס זמן לשגרה. מצבי חירום דרשו את זה מאיתנו – לעבור מאפס ל-100; מצבים כרוניים אומרים: רגע, יש איזשהו סוג של השתהות. וגם אני מזמינה אתכם קצת לחשוב עם עצמכם.
עוד דבר שאנחנו יודעים, שיש לנו מסלולים. אני יודעת שיש פה איזו תקלה במסלול בגרף הזה, אבל נדבר על זה שיש לנו מסלולים שידענו עליהם מזמן, ושאחד החוקרים הידועים, שבעצם שׂם ראשון את עניין המסלולים אחרי המחקרים שהוא עשה בספטמבר, הוא בעצם דיבר על ארבעה מסלולים. ואנחנו תמיד צריכים לזכור את זה גם במציאות, שבכל מצב יהיו לנו אנשים שיהיו יותר [עמידים], יהיו לנו אנשים שהם נכנסו בפגיעה והם יהיו בהשתפרות תוך כדי, יהיו לנו אנשים שהם יהיו במסלול כרוני וכל הזמן הם יהיו בהחמרה, ותמיד יהיו לנו גם כמה אנשים שלפעמים קוראים להם עמידים ולפעמים קוראים להם חסינים.
זה אומר שאם אנחנו נכנסים... אנשים נכנסים לכיתה שלמה, חלקו אותה כרגע לארבעה סטטיסטית, ותגידו: הטור הזה הוא כזה, הטור הזה הוא כזה, הטור הזה הוא כזה, והטור הזה הוא כזה. זה אומר שבכל קבוצה יש אנשים שהולכים בקצב שונה, ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון בהתייחסות שלנו. החצי כוס המלאה של הסיפור הזה: א' – תנועה היא כלל בר-קיימא לכיוון של פיתוח חוסן, וזה מסתדר, ותזוזו מהעמדה של... ותמיד יש קבוצה של חוסן שהיא הרבה יותר חזקה, היא זאת שאנחנו צריכים לראות שהיא תמשוך גם את האחרים קדימה.
עכשיו, זה מגובה גם בתאוריות של התורה, וזה כמובן מגובה גם בתאוריות... הזכרתי קודם שהרצף של האירועים בשנים האחרונות הוא לא רק רצף חד-ממדי בגלל טיבה של המלחמה, אבל גם בגלל טיבם של החיים שלנו, אנחנו לא חיים בוואקום. זה אומר שגם אם אני לא יכולה להיחשף ישירות לאירועים, אני יכולה להיחשף דרך המשפחה שלי. אני לא כפר או הסיג בר בבוקר, שבעצם כבר בהריון הילד יכול להיחשף ל-15, כן. אז בציניות אני אבוא ואגיד: אין פה ילד במדינת ישראל שהאמא שלו לא הייתה שותה סיפור... אבל עכשיו ביותר רצינות, ובזה קודם כול יכול להיות משהו ברמת המשפחה ממש קונקרטית. חזקה קונקרטית, אבל יכולה להיות גם חשיפה מדרגה יותר קלה, רק יותר נכון להוסיף. אני אזכיר שהיו פה לא מעט אנשים, בייחוד באזורים שאתם תיכנסו לבתי הספר, שעברו עקירה, בינוי, והיום אנחנו [יכולים] להגיד שפינוי מהבית הוא גם סוג של אירוע טראומטי. ובייחוד, אם אני אעשה מסע לצפון, אני אראה לכם שהמצב של הצפון הוא שהפינוי הממושך הוא אחד האתגרים הכי משמעותיים לאזור, שיש שיבוש באמת מושלם במערכות הקהילתיות ובמערכתיות בכל המבנה.
מצד אחד רוצים לשמור על הילדים – זה המוטו במדינת ישראל – ומצד שני בקלות מאוד גבוהה סוגרים את מערכת החינוך. אחד – כי לא [...], אבל שתיים – כי התפיסה היא שבבית זה המקום הכי בטוח, מוגן. אנחנו יודעים שבמדינת ישראל יש המון המון בתים שאינם מוגנים, והרבה פעמים יותר מוגן... יש שם תמיד מבוגר אחראי? לא תמיד. מספיק מבוגר אחד על 35 ילדים שנמצא בכיתה. אבל ההחלטה הזאת אותגרה מאוד במלחמה הזו. אני, אני אומרת לכם, מאחר שפה בלא מעט תחנות חוסן, זו נקודה שנבדקת מחדש – האם הפינוי הסדור מבית הספר ולעבור לזום הוא הפתרון האידאלי.
הזכרתי קודם את הציפייה מהאזעקה, מהאיום הבא. אבל אולי אחת הרעות זה הדברים האלה: היום כל ילד בן שמונה יש לו כבר מכשיר, גם אם הוא לא מספיק חכם אז הוא מספיק מתקשר, ולילדים קצת יותר גדולים – לכולם יש מכשירים, לרבים מהם יש מכשירים חכמים. הם צורכים, כמו כולנו, כל הזמן. אנחנו יודעים ממחקרים שפרופסור סמנו בספרציה גדר ח' ישראל, באמת חשיפת יתר לאמצעי תקשורת היא מאיץ תחלואה מאוד מאוד. לא צריך להיות בעוטף עזה בשביל להיות בחרדות, לראות טלוויזיה. שימו לב שגם כשמראים לכם... למה זה? אפשר להראות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם את אותם חמישה גירויים. מי שרץ למיגונית – עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואם מישהו לא ב-8:00, הוא רואה את זה דקות, אין לידו כלום. עכשיו, יש בזה נזק. חשיפה עקיפה מול חשיפה ישירה – היא כבר לא נתפסת אצלי כחשיפה שהיא מאוד... היא מחלחלת לנו כמו אפקט מצטבר שאנחנו כל הזמן...
אבל הבטחתי לכם גם שאני אביא גם את הדברים היותר טובים ממה שקרה במדינה הזאת. אז בואו ננסה לראות מחקרים שנעשו במלחמה – איזה הבדלים בין הצפון, המרכז והדרום. אני אתחיל בדרום, כי במובן מסוים הוא היה הכי מוכן, הוא היה הכי ערוך להתמודדות במצבי חירום, ואנחנו רואים את זה בתפקוד ובחזרה לסוג של שגרה. אתם רואים שמצד אחד הם חוו את האירועים הכי הכי קיצוניים, ומצד שני הם ערוכים, ואנחנו מכירים באפקט המצטבר של ההשפעות.
📜 מה נראה לכם שיעור התחלואה הפסיכיאטרית…
מה נראה לכם שיעור התחלואה הפסיכיאטרית מאז השבת השחורה? כמה אחוז מהאוכלוסייה [...] פיתחו תחלואה פסיכיאטרית לאחרונה? [...] כמה? 40%. והרוב בסביבות ה-40%. אז גם בעוטף עזה, גם בעוטף עזה אנחנו לא מדברים על 100%. זה חשוב לזכור: כל אדם שנפגע זה 100%, בסדר? הוא עולם ומלואו. אבל כשאנחנו מסתכלים על זה רחב, אנחנו מבינים שגם בקהילות שהכי נפגעו, אנחנו לא ב-100% נפגעים, אפילו לא ב-50%. כן צריך להגיד שיש לנו אינדיקציות שיש קצת עלייה, כי כל עוד אנחנו נדרשים לדריכות, אז אנחנו משהים, במרכאות, לא רציונליים את...
ההתפרצות של התחלת הצפון, מנגד, זאת הייתה מאוד לא מוכנה, ועד היום יש בה אי-ודאות טריטוריאלית. כלומר, כל מי שמגיע הנה מהצפון יודע ששוב, א', יש הבדל: אנחנו קוראים לזה "צפון", אבל יש הבדל בין אם אתם יושבים במנרה, במטולה, או אתם יושבים בצפת, או אתם יושבים בחיפה – זה לא אותו צפון, אוקיי? זה חשוב לזכור.
וגם במדינת ישראל, בכללים של הפינוי, אנחנו מדברים על ה-0 עד 7 כאלה, בסדר? לא כל המספרים, אבל יש הבדלים באוכלוסייה שעברה פינוי כזה מיידי מהבית, ולקח זמן להחזיר אותה, כמעט עד ספטמבר האחרון. ואנחנו רואים את המורכבות של החזרה. אנחנו גם יודעים להגיד היום שיש לנו מה שנקרא "חזרה לכאורה" – יש חזרה ליישוב, ובמובן הזה יש לנו בערך 30% מהאוכלוסייה שבעצם היססו לעשות חזרה מלאה. אז גם כששומעים באמצעי התקשורת ש-90 ומשהו אחוז חזרו לעוטף עזה – לא שזה לא נכון, אבל זאת חזרה פיזית ולא חזרה לתפקוד.
תחשבו מה קורה למשפחה שבעצם אנחנו אומרים: "חזרנו", ואנחנו לא באמת חזרנו, אנחנו חצי חזרנו. ואנחנו רואים סוג של, נקרא לזה, שחיקה בתפקוד ההורים. זה לא שההורים שם לא טובים – לא, הם הורים מאוד מאוד טובים. אלה תהליכים לא פשוטים, ולוקחים הרבה יותר זמן מהשעון של המדינה שרוצה נורא לסנכרן. המערכות הקהילתיות ובבתי הספר, לקח להן זמן התנעה מאוד ממושך, וחלקן עוד לא עד הסוף.
תגידו את זה... ההגירה מהספר ולמרכז הארץ, קודם כל יש לה סיבה, אבל היא נמצאת באינטנסיביות יותר ממוקדת. ובסופו של דבר אנחנו רואים שאחד המאיצים של הטראומה במרכז הארץ זה דווקא... אז לא שלא היו כלים בתל אביב, התפשטו עכשיו... אבל קודם כל, אם זה קרה פה ברמת אביב, אז משום תל אביב דרך אחרת. כלומר, זה לא אותו דבר, שוב.
ולכן, כשאנחנו כאנשי הטיפול מסתכלים על בני אדם, אנחנו מוצאים שכולנו הרבה יותר דומים, אלא שהסימפטומטולוגיות השונות כן נותנות לנו את מפת ההתמודדות שאנחנו עושים. אז אם ילד בשדרות אומר "היו פה 100 אזעקות", זה לא אותו דבר כמו ילד במקום אחר שהוא גם שומע עמום בכל מקרה, והילד בתל אביב... אוקיי, אז זאת נקודה מאוד משמעותית.
עוד דבר שצריך לזכור כשאנחנו מסתכלים בגדול, כן, על הדברים שקשורים לבריאות הנפש, אל ההורים, אל ההתנהגות – אז יש מאפיינים נוספים: המצב הכלכלי, המשאבים של ההורים, איזה ילד במשפחה, וכולי. ואנחנו, כשאנחנו עושים דיאגנוזה, נסתכל אז מה קורה לילדים במציאות שנכפתה עלינו.
יש לנו שלושה דברים שצריך לשים עליהם דגש, אחד כבר הזכרתי אותו: הילדים, גם הם – מה יהיה מחר? לא כולם חזרו לשגרה. אתם תראו, נראה את זה בצורה יותר ברורה: גם במרכז הארץ ובדרום יש שונות גדולה – אם זה נתיבות, או אופקים, או באר שבע; ובצפון אותו דבר, נורא תלוי איפה אתם ממוקמים. לא דומה הגליל העליון ל... אלה התייחסויות אחרות. אבל בעצם יש דריכות, ואם יש דריכות באוויר, אז הדריכות הזאת... כלומר, אנחנו ממש לא במצב שבו הכל רגוע מסביב ואנחנו מתחילים לבנות את הבניין. הבניין הזה כל רגע מקבל תזכורת נוספת שאולי משהו הולך להיות, ולכן יש...
📜 הזזתי איזה שקף שמתחיל להיות עמוק,…
הזזתי איזה שקף שמתחיל להיות עמוק, תכף אני אראה לכם את זה במצגת. יש לנו דרישה של שימור תפקוד. משרד החינוך ממשיך לעשות מבחני מיצ"ב, לא מעניין – יש מלחמה, אין מלחמה, היה קורונה, לא היה קורונה. "כמה קיבלת במתמטיקה?" – נכון? אוקיי, עכשיו: א', מתמטיקה זה מקצוע שקשור בחרדה, הוא מביא חרדה. ואנחנו רואים, ולא פלא – נפילה. וזה לא פלא, נפילה בשפות... שוב, גם מיומנות שלמידת שפה היא גם כן קשורה לזה. אבל זה כאילו מתנהל בשני ערוצים מקבילים: העולם הזה מתנהל כמו שצריך – "עכשיו באוקטובר צריך לעשות מבחן מיצ"ב, צריך לעשות מבחן". הוא לא מתקדם עם המצב של הילדים, הוא לא מסתכל על היכולת לחזור לתפקוד.
כי אם אמרנו שבמדיניות למדו שצריך לתת זמן השהייה, המערכות האלה נפגשות... לתת זמן השהייה. לכן, מסיבות פרוזאיות כמו: "רגע, אתה עולה כסף ולא מלמד", ועד לסיבות שגם אין סדר לילדים, שכל בית ספר זה... כלומר, יש פה החלטות שנעשות מנותקות מההבנה של המורכבויות של מה זה ילד שמתרגל לחזור לתפקוד, להיות עם החברים שלו בכיתה. אולי הוא מפחד, אולי הוא מרטיב בלילה למרות שהוא בן שמונה, אולי בבית שלו לא הצליחו לחזור לשגרת חיים, אולי בכיתה הזאת יש גם ילדים שכולים. כלומר, כל הניואנסים האלה הם כאילו לא מתיישבים עם המסר: "בואו נחזור לשגרה, נחזור לשגרה".
טוב, אז אין ספק שצריך להתחיל לחזור, שיש פה מסר חשוב מאוד, לא בפזיזות, אבל אנחנו משאירים לאחור... ומערכת שהיא לא מספיק גמישה, היא לא נותנת מקום לניואנסים האלה. כן, במחיר גבוה לעתיד, המון המון.
אז תודה על הדוגמה ועל השיתוף. אני רוצה לענות: אוטומטית לבוא ולהגיד "נורמלי" – הוא יודע, הוא עושה את ההצמדה שזה בדיוק מה ששלום דיבר עליו, שבעצם אם יש כטב"ם בשמיים, אז זה אומר שזה אולי יהיה מסוכן. אם יהיה מסוכן, אז אולי... התרגום של הילד – כמה הוא? 10. התרגום זה שלא תהיה לו אותה מוטיבציה... לא יודעת איך תגדירי, אוקיי, לא תהיה ההסעה לבית הספר, זה כאילו הוא... לא מתפקד. אני רק אומרת: לא, אני אסביר עניין, רגע. אמא שלו אומרת: "לא לא, זה רק איזה כטב"ם בשמיים", או "לא, זה לא אומר ש... יש כטב"ם בשמיים, זו מלחמה".
אז רגע, אז האם מבחינה קוגניטיבית התפתחותית הוא יכול להכיל "גם וגם", או מה שאנחנו בתוכנית קוראים "גם וגם"? כי זה סוג של אוקסימורון. אם יש כטב"ם בשמיים, במדינה נורמלית – סליחה, לא צריך להיות כטב"ם בשמיים. עכשיו, אולי הוא בא לצלם, איזה תמונה, נכון? כאילו, המורכבות הזאת, הדיאלקטיקה הזאת היא לא מסתדרת. הילד, הוא לא יכול להכיל את זה עם פרספקטיבה, אז הוא מגן על עצמו. אנחנו רוצים שההגנה הזאת תישמר, אנחנו רוצים שהיא לא... שהוא לא יחלה, שהוא לא יהיה מוצף בכל מצב שהוא שומע בז, שהוא יוכל לחזור לנורמה תפקודית. ולכן אנחנו שם כדי ללמד את הילד מה לעשות כשאתה שומע בז.
הבז הזה הוא לא האריה שבא לטרוף, הוא לטובתנו, כוחותינו, מה ש... לא, זה שום דבר, זה רק טייס פה. עכשיו, אנחנו זורקים איזה שהן מורכבויות, ולכן הילדים והרגעים שאנחנו נכנסים אליהם, שהם בדרך כלל... דורשים לדבר, זה הריבוי... אנחנו רואים שזה הכי קשה, כשהוא בדיוק משיב את התפקוד, שהוא עושה את הניואנסים האלה – כאילו לקחו לו את האופציה הזאת, הוא...
היא מחבירה בשנות ההתפתחות, ולכן אנחנו עכשיו צריכים להחזיר לה את היכולת עם הרבה הרבה עבודה קשה, אינטנסיבית וממושכת. כי זה לא "זהו, גמרנו", כי לא... לא, אוקיי.
לדבר הנוסף שאני רוצה להגיד - היה פה משהו שלא נמחה, הוא נמצא שוב. היה... כל הילדים וכולנו עברנו את השבת השחורה. לא תמיד הספקנו לעבור עיבוד של התהליכים האלה, לא הספקנו - גם כעולם המבוגרים וגם כילדים - להבין בעצם מה היה פה. אם אני אשאל אתכם, תגידו לי: "זה באמת בלתי נתפס". זה הרי שבר את כל מה שחשבנו שיש... שיש לנו מדינה, שיבשו לנו את כל הסדר. כן, כל מי שלמד פה... כל מה שהיא אומרת, הכול נכון.
📜 הנחות העולם שלי נשברו, עכשיו אני…
הנחות העולם שלי נשברו, עכשיו אני צריכה לבנות הנחות עולם. אחד: אני ראיתי פתאום את אמא שלי בוכה, אני צריכה לבנות הנחת עולם. אחד: מה פתאום אמא שלי בוכה? אמא שלי צריכה להיות חזקה! או שפתאום במלון נתקלתי וראיתי אותה אחרת ממה שראיתי אותה בבית. יש הרבה מאוד דברים שאף אחד לא אמר להם כלום, כי גם המבוגרים לא בהכרח יודעים כלום. ולכן, אם אני כמבוגר משמעותי לא יכולה לעזור לעשות חיבור, אז נשארים ככה חללים, מחכים לשעת כושר.
שעת הכושר הזאת הרבה פעמים מגיעה כי אנחנו עושים משהו קולקטיבי, ובמקרה של המלחמה הנוכחית האחרונה אנחנו לא תמיד איפשרנו את זה. עכשיו, ככל שחל זמן ולא איפשרנו את זה, הילדים - יותר קטנים ומבוגרים יותר - יפתחו כבר איזו פתולוגיה. והריווח נמצא בזה שאם אנחנו נותנים לו כלים לעתיד לבוא, שזה כרגע הכי מטריד אותו, אז אנחנו - כמו ששאלת קודם - אנחנו מצמצמים או מרחיקים את החור שנוצר.
אז קצת מהמחקר והמעבדה, קצת אפשר לראות פה. בעיקרון, בחרדה, בהפרעות קשב וריכוז... [...] לא צריך להיות סטטיסטיקאי גדול בשביל להבין שהילדים סובלים ברמה מאוד מאוד בהקשר של דיכאון וחרדה. אבל מה שמעניין לראות הוא שני דברים: אחד, שרוב הארץ עלתה, אבל לא ממש... אני מסתכלת על השקף הרחוק ממני, אוקיי, היא עלתה, אבל לא באותם השיעורים כמו שבדרום היא עלתה. זה הגיוני שהיא תעלה, אין כל כך הבדלים גדולים בין האזורים. כלומר, אז כנראה שהאינטנסיביות שם - לא כנראה, הייתה כזאת גדולה ועצימה שזה לא כל כך מהר יחזור, ואנחנו נשארים במספרים.
המדידה האחרונה שלנו הייתה בינואר 2025, זה כבר זמן שמספיק לראות אם זה חוזר או לא חוזר, וזו נקודה מאוד מאוד משמעותית וחשובה. אז כל מי שיעבוד בדרום, שזה נקרא עוטף עזה... אתה מבין, תמיד השאלה, נגיד, אופקים - זה עוטף עזה או לא? אז מדינת ישראל אומרת שלא, אבל אופקים, בגלל מה שקרה במישור, הם לא כל כך צריכים... לא, אבל זה לפי הכללים של מדינת ישראל, וזו אבחנה פסיכיאטרית בתיק של הילד. זה לא אמא שלו אמרה "הוא בדיכאון" או כתוב "בחרדה", זה לא רק הילד אמר - זו אבחנה של פסיכיאטר שזה רשום בתיק שלו. מה שאומר שזה מלווה בכל אבחנה, נכון? זה משמעותי. וכן חשוב לראות שהאזורים האחרים זה עלייה, אבל יחסית... אני אגיד את זה ככה, שוב אני אומרת שזה רגע בראייה כללית חברתית, לא בראייה פרטנית... זה עדיין
השיעורים שמדווחים בכלל במדינת ישראל... אבל מה שמטריד יותר זה... אוקיי, כי זה מאוד קשב וריכוז, וזה אנחנו רואים... החלק הזה זה אזור של, אוקיי, אנחנו השנה גם בשדרות, בעוטף הזה בשמחתנו, ואנחנו רואים ששדרות ואשקלון מתנהגות בצורה מאוד דומה. אז הטיל הראשון באשקלון נפל ב-2008, אוקיי, זה לא אתמול. כלומר, גם כן נכנסו אחרי שנים רבות של שחיקת הקפיצים האלה שהזכרתי אותם קודם, ולכן אנחנו רואים שוב שהקבוצות האלה הן קבוצות מאוד פגיעות יותר, או בהשוואה לאזורים אחרים, אוקיי, שזה נקודה מאוד מאוד נחוצה וחשובה.
כלומר, אנחנו נראה שיש הרבה פגיעות קשב וריכוז, בעיקר בגיל 13–18, פחות בגיל החביון, 7–12. זה הגיל המרכזי שאתם עובדים, ואולי נצליח קצת להרגיע שם. אותו דבר גם פה, אנחנו רואים ש-7–12 גיל מאוד פגיע. עכשיו, למה גיל 7–12 מאוד פגיע? כי כאילו, את זה רגע ביולוגית, אם נסתכל ממהלך התפתחותה, אנחנו כאילו עונים לטריגרים של גיל ההתבגרות. בדרך כלל אנחנו רואים פיקים של דיכאון וחרדה יותר בגיל ההתבגרות. במדינת ישראל אנחנו רואים הצערה של הדיכאון והחרדה לגיל של 12, וגם הרבה מאוד אנחנו רואים חפיפות בין הפרעות נפשיות בגיל 7–12 שמקבלות ביטוי של ADHD. אז יש לנו קבוצת אוכלוסייה, בין 30% ל-40%, היא יותר פגיעה, הפיק שלה הוא יותר...
הקבוצה השנייה, שהיא בסיכון יחסית יותר גבוה, זו הקבוצה של היישובים האלה שמדינת ישראל קראה להם בכל מיני שמות, אבל היא לא מגדירה את האזורים האלה כאזורים מיוחדים. כל מי שנסע למועצת חוף אשקלון רואה שרק לאחרונה הכניסו את הטבות המס וכדומה. למה אני מזכירה את זה? כי כשאנחנו באים עם ממצאים של בריאות הנפש לממשלת ישראל – או אני אגיד, לממשלות ישראל, כי אני עשרים וכמה שנים בביזנס הזה, אז אני יכולה כבר להגיד – לא תמיד הן קשובות למחיר הזה, במחיר של הבריאות, של בריאות הנפש והבריאות הכללית; וכשבאים עם אלמנטים כלכליים, זה עובר יחסית יותר קל.
עכשיו אני אעשה זום-אין על עוד שתי קבוצות שכדאי לשים אותן: הבדואים בדרום הן ייצוג של קבוצת מיעוט, ואפילו קבוצות מיעוט בכל האזורים. הם יכולים להיות מיעוט מסיבות שונות במקום, או נגיד ככה מראש, כמו אוכלוסיות יותר מוחלשות במדינת ישראל, ושם רמת הפגיעות היא יותר גבוהה. אז שוב אמרנו, רגע, כאילו הסתכלנו על כל הארץ; עכשיו כשאני עושה זום-אין על קבוצות אוכלוסייה, אני מגלה שיש קבוצות שהן רגישות יותר, לא רק על רקע של בנים-בנות – תמיד בנות ידווחו לנו על יותר דיכאון ועל יותר חרדה וכדומה. אז גם כמובן באוכלוסיות המיעוט אנחנו רואים את זה, אבל אנחנו גם רואים שהם מוחרגים ונמצאים בעמדות... כי אם נסתכל חברתית, נראה שתמיד העבירו אותם מהשיח המרכזי, השאירו אותם בצד מהשיח המרכזי. ולכן שוב, כל מי שהוא לא בשיח המרכזי, אנחנו נראה שהוא יותר פגיע. הוא יכול להיות לא בשיח המרכזי בגלל מצב כלכלי, הוא יכול להיות לא בשיח המרכזי בגלל מוצא אתני, וזה יכול להיות לא בשיח הזה בגלל סוג התרבות והאמונה שלו, סוג הקהילה שהוא גר בה וכדומה. לכן אנחנו נראה שמצד אחד אנחנו רוצים לתת מענה אוניברסלי, מצד שני
📜 המציאות מפריעה אותנו גם לעסוק בהרבה…
המציאות מפריעה אותנו גם לעסוק בהרבה התאמות. ותמיד, לא סתם, חלק מתכנית העבודה באופן תיאורטי היא גם תרבותית ואינטר-תרבותית, כי מה שאני אעשה בתל אביב, לא תמיד אני אשתמש או אבוא... בשדרות.
עוד קבוצת אוכלוסייה שכדאי לשים עליה דגש היא ילדים על הרצף האוטיסטי. למה אני מזכירה אותם? כי היום כמעט לכל... תמצאו ילדים על הרצף האוטיסטי. אז אם בפעם... ילדים שמבחינה קוגניטיבית תפקדו היטב, הם נכנסים לקבוצה, לקבוצות... בחינוך הרגיל, הם לא יכולים לווסת באמת את הוויסות הפיזי והוויסות הרגשי. של ילדים על הרצף האוטיסטי הוא פחות כמו ילדים אחרים, ולכן שוב זו קבוצת יעד שכדאי לשים אליה לב. הם יותר רגישים לדקויות, הם יותר רגישים לשינויים. מעבר ממוקד כזה, בכיתה כזאת למישהו בכיתה כזאת, זה עלול ליצור חשש של איך אני אתארגן בכיתה החדשה. ולכן אנחנו נראה גם הרבה מאוד קשיים אצל ההורים של הילדים האלה, כי הם נכנסו לאירוע עם ילד שהוא כבר דורש, או יש לו צרכים מיוחדים, וגם בזמן הפינוי הוא ברמה הרבה יותר מאתגרת.
במחקרים לגבי ההורים, הם בכל המדדים במדינת ישראל פורצים את הרף. יש רק מדד אחד שאני אגיד שחשוב לקחת פה בחשבון: שאיתם טענו שבית הספר זה המקום הכי טוב. בכל הנתונים שהיו בסדר המדינתי של משרד החינוך, הצביעו שבית ספר זה המקום הכי בטוח, מה שקשור לנעשה בצפון זה המקום הכי טוב. כדאי שכל התמיכות, הטיפוליות והלא-טיפוליות, יינתנו בבית הספר, ולא נשלח אותם לחפש תחנה לבריאות הנפש כזאת או אחרת.
כי כשאנחנו שולחים ילד לטיפול – ואנחנו בתכנית שלנו, עד שהבאנו חמישה ילדים שהיו זקוקים לטיפול, לא לטיפול טיפולי כמו שאנחנו עושים אלא לטיפול, הפנינו אותם – המשמעות היא שאמא או אבא יפסידו יום עבודה במערך האופרטיבי, כי התחנות הן לא קרובות. כל מי שעוסק בזה יודע, להמתין לתחנה לבריאות הנפש זה 28 חודשים במדינת ישראל! אז זה בעייתי, בעצם עשיתי פה פגיעה גם בילד עם הצרכים וגם בהורה.
והזכרת משהו נוסף: אנחנו כן יודעים שמעבר ל-PTSD, אנחנו כן יודעים שלילדים יש הרבה מאוד תסמינים, לא רק של בריאות הנפש אלא גם תסמינים פיזיים. ושוב, אנחנו לא תמיד תופסים את זה מהתחלה. אתם תיכנסו לכיתות ואתם תראו, כמו שאלון הסביר, הרבה ילדים עם אלרגיות. וכשבדקנו מה קורה לאבחון של האלרגיה בכל המדינה, בצפון ובדרום – אז תסתכלו, עדיין הצהוב שלי הוא עוטף עזה, בסדר? תסתכלו איך העוטף... אז תיכנסו לכיתות וכל הזמן מדווחים באופן קטסטרופלי: לא רק קשב וריכוז, יש להם אלרגיה, יש להם אקזמה...
ואם אנחנו מסתכלים על הצפון, זה הקו האדום, תסתכלו שהצפון... שוב, כל ילד בעולם, הלו, אני לא מזלזלת, אבל כשאני מסתכלת על כלל מדינת ישראל, אני אומרת: מי הכי פגיע? הדרום-דרום, כלומר העוטף, אחר כך הדרום, אחר כך הצפון. אוקיי?
זה מדד מאוד משמח. זה אומר שרוב הילדים מתמודדים בהצלחה ולא מפתחים לא תחלואת נפש ולא תחלואה פיזית משמעותית לגיל הזה. לא בחרנו מחלות שהשכיחות שלהן מאוד מאוד נדירה, בחרנו מחלות שהן בשכיחות גבוהה, שזה המופע שאנחנו רואים. גם בחרנו את זה כי יש הרבה מאוד סוגיות שעולות – האם מה שאנחנו רואים מול העיניים זו הפרעה פוסט-טראומטית, זה הפרעת קשב וריכוז, מחלה? אמרו פה. כי אנחנו רואים שקט בכיתה, הרבה פעמים אנחנו יכולים להגיד: "רגע, בטח הוא טראומטי". אז לא בגלל שהוא טראומטי אנחנו רואים את זה, אלא בגלל שזה... יש לו אלאני אוקימה.
וזה מדהים כמה המחלות האלה שכיחות באזורים שהחשיפה שלהם... הייתי צריכה להגיד [...] קודם שבמרחב הזה השתתפו 700 אזרחים ישראלים באזורי... בתוך אזורי המגורים, וכשהוספנו את הכל, נמצא שהקבוצה הכי פגיעה ביותר למחלות אוטואימוניות זה אלה שגרים בטווח 30 שניות מהמיגונית, נשים בגיל 40–60. אז זה לא הילדים שלנו. ואכן אני לא אפרט את המבוא פה, אבל זה חד-משמעי – גם מחלות אוטואימוניות.
📜 כל דבר צריך לספור ולסייג, גם…
כל דבר צריך לספור ולסייג, גם את כל מה שאתם קוראים עכשיו בעיתונים מהמחקר של "כללית" וכדומה. ללא מעט התפרצויות מחלות יש תהליכי אינקובציה והתבשלות ארוכות, ולכן אנחנו... במאבק שלנו, אנחנו לא... כל סיבה, ככל שאנחנו נחזיר יותר לבית הספר ועוזרים לילדים לפתוח...
[...] אז אני הבנתי שאני צריכה לסיים, אז אני רגע אגיד משהו בכל זאת בקיצור.
אז בשביל זה אנחנו נכנסים לבית הספר, והפוטנציאל במערכת מדהים – ברגע שנוצרת שייכות, הוא מאפשר להם להתרומם. תיכנסו לכיתה, אפילו אני יושבת פה ואני מסתכלת עליכם, אני יכולה להגיד פחות או יותר מי מוסח בטלפון, נכון? אתם תראו את זה. וגם בית ספר נותן... כל ילד מקבל גם מה היא הנורמה, מה נקודת הייחוס שלו כשהוא מסתכל. הוא מסתכל כל הזמן על החברים שלו. ככל שאנחנו בשכבה... אנחנו בנוכחות יותר ויותר גדולה, ולכן גם אנחנו יודעים שההתערבות תעשה במרחב ההתפתחותי הנורמטיבי של הילד. הוא לא צריך על כל דבר לצאת החוצה.
אבל משהו במקור שלו... אסור לנו לשכוח, בתי הספר במדינת ישראל בעידן הנוכחי יכולים להיות מקומות גם מורכבים. א', תזכרו – גם המורות וגם אתם, כולנו בני אדם. זה אומר שגם בצוות החינוכי יש אנשים שהשלוש שנים האלה לא עשו להם טוב.
ואם אני מתחברת עם השאלה שלי... אז אנחנו נראה שהכיתות העמוסות – בממוצע יש 35 תלמידים בכיתה, זה מאוד מקשה. תשאלו את עצמכם מה קורה כשאתם לומדים איזה קורס עם 15 סטודנטים או עם 50 סטודנטים? שינויים נורא גדולים ברעש, בעומס של הכיתה, זה מאוד מקשה.
כבר הזכרתי שיש דרישות אקדמיות שהן קשות מדי לילדים – כמובן אלה שאובחנו פוסט-טראומה, אבל גם כאלה שהובחנו מה שנקרא בפרופיל נמוך, דרך הלא-מופנים, וגם לכל האלה שיש להם סימפטומים, שזה הרוב. ואז אנחנו נראה שהפער הזה הולך וגדל.
המשימה... אם יצא לכם להקשיב למנהלת בית הספר במעלות, המסקנה הכי חשובה היא להחזיר את הילדים למסגרת החברתית. אז כשאנחנו מחזירים את הילדים למסגרת, אני לא עסוקה אם הוא למד תנ"ך, אם הוא למד חשבון, אם הוא הבין את הגאוגרפיה. אני עסוקה בזה שיהיה לו קבוצת השווים, ששם היא תוכל ללמוד את המיומנויות שאנחנו מדברים עליהן – וויסות רגשי, עיבוד רגשי – כדי שהוא יוכל בעצמו להתמודד עם המשימות, כדי שיהיה לו כלי בסיסי שהוא יוכל בעצם להיות פנוי לכל המשימות ולדרוש ממנו.
אז אנחנו עוסקים באוניברסליות. אנחנו כן מבינים שיש מדד שכל... צריך להיות מדד בסיס שלנו, שהוא חשיפה לאירועים מתמשכים, ולא חכמים אנחנו מוסיפים התנצלית.
📜 ואתם תראו תוך כדי תנועה שיש…
ואתם תראו תוך כדי תנועה שיש לכם אופציות בחירה לכל מערך שאתם תלמדו היום. שירה סוף מערכים, ואתם תקחו את זה ולא עושים קופי, ואפשר ליצור דברים חדשים. וגם שינוי שהרבה פעמים גם המורה, גם היועצת, גם המנהלת – שותפות שלנו לעניין.
תודה רבה ש...