📖 תורה בחינם
רבי שמעון בן שטח היה חכם עצום.
הוא לימד תלמידים הרבה תורה, מתוך אהבת ה' גדולה. הוא אהב אותם, והם אהבו אותו.
ויש דבר אחד שהוא מעולם לא עשה: הוא לא לקח מהם כסף.
מה הוא אמר?
“ה' נתן את התורה בחינם, ולכן גם אני מלמד בלי תשלום.”
בחינם הוא לימד, ולימד טוב.
אבל אז עולה שאלה. אם הוא לא לוקח כלום, איך הוא מתפרנס?
רבי שמעון בן שטח לימד בלי כסף, כי ה' נתן את התורה בחינם.
🌾 שקי הפשתן
התשובה: הוא עבד.
עבודה קשה מאוד. הוא סחב שקי פשתן כבדים על הגב.
אנשים הסתכלו ואמרו: הרב שלנו סוחב שקים?
אבל הוא לא התבייש. להפך, הוא שמח.
שמח שהוא יכול ללמוד תורה בלי לקחת עליה כסף. הוא העדיף לעבוד, העיקר לא להתפרנס מהתורה.
הוא עבד קשה בסחיבת שקי פשתן, ולא התבייש, כדי לא להתפרנס מהתורה.
🫏 מתנה לרב
התלמידים ראו את הרב עייף, והצטערו.
הם החליטו יחד, כולם: בואו נקנה לרב חמור חזק וגדול שיעזור לו בעבודה.
למה שהרב יסחוב? עדיף שהחמור יסחוב.
הם רצו לשוק, מצאו סוחר ישמעאלי, ושילמו לו את המחיר המלא. לקחו חמור גדול וחזק, פלא פלאים.
ומי היה הסוחר? לא יהודי.
החמור נקנה לרבי שמעון בן שטח, והשמחה הייתה גדולה.
התלמידים כאבו את עייפות רבם, ואספו כסף לקנות לו חמור חזק שיעזור בעבודה.
💎 מה מתחבא ליד החבל
בדרך משכו התלמידים בחבל של החמור, ופתאום ראו משהו מוזר.
בצוואר החמור היה מוסתר יהלום.
יהלום ענק, נוצץ, ממש יהלום!
איך הוא הגיע לשם? מישהו שכח אותו שם, כנראה.
וואו, איזה נס.
התלמידים רקדו. “הרב ימכור את היהלום, יהיה עשיר, ולא יצטרך לעבוד בכלל!”
הם הגיעו בשמחה והניחו את היהלום לפני הרב.
בדרך גילו התלמידים יהלום ענק ונוצץ בצוואר החמור, שמישהו שכח שם.
🤨 הרב לא שמח
ואז קרה דבר מוזר.
הרב לא שמח במיוחד.
הוא הסתכל. והסתכל. והסתכל.
מה הוא חשב? אולי כדאי שנעצור כאן ונשאל: למה הרב לא שמח?
הרי עכשיו הוא לא צריך לסחוב. הוא יכול ללמוד כל היום.
לא כסף עניין אותו. משהו אחר הטריד אותו.
רבי שמעון הסתכל ביהלום ולא שמח, וזה הפתיע את התלמידים.
⚖️ מה אומר הדין
בואו נבדוק מה הדין.
אם היה כאן יהודי שאיבד יהלום, מה בדיוק צריך לעשות?
להחזיר לו. זו מצוות השבת אבידה.
אבל כאן, מי הבעלים הקודם? גוי.
ולגוי אין מצוות השבת אבידה.
כלומר: מעיקר הדין הם יכלו להשאיר את היהלום אצלם. לא היו חייבים להחזיר.
ואף על פי כן, רבי שמעון בן שטח עשה את מה שלא חייבים.
מצוות השבת אבידה חלה על יהודי, ולגוי אין חיוב, ולכן מעיקר הדין אפשר היה להשאיר.
🙅 חמור קניתי, יהלום לא קניתי
הוא אמר לתלמידים:
“חמור קניתי, יהלום לא קניתי!”
היהלום לא שלי. איך אקח אותו?
אסור לנו לקחת מה שלא שלנו. להיות ישר, להיות אמיתי, זה חשוב לי יותר מכל הזהב שבעולם.
זה לא היה מהדין. זה היה לפנים משורת הדין.
לא כי חייבים. כי כך נראה אדם שאוהב את ה'.
רבי שמעון סירב לקחת את מה שלא שלו, כי יושר חשוב לו יותר מכל זהב.
😢 הסוחר בוכה
ובלי להסס הלכו אל הסוחר.
“קח,” אמר רבי שמעון, “היהלום הזה שייך לך.”
מה עשה הסוחר?
הוא פרץ בבכי. הרים את הידיים אל השמיים, ואמר:
“בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח!” (ירושלמי, בבא מציעא ב, ה).
והוסיף: איזה צדיקים הם! איזה תורה יפה יש ליהודים!
אדם שאינו יהודי עמד שם, ובעקבות יהלום שהוחזר, בירך את ה'.
הסוחר, כשקיבל בחזרה את היהלום, קרא: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח.
✨ העושר שהרווחנו
רבי שמעון חייך אל התלמידים והסביר.
“חפצתם לעשותני עשיר בכסף. אבל תדעו איזה אושר אמיתי קיבלנו!
זכינו לקדש שם שמיים בעולם. זכינו שאנשים יאמרו: איזה יפה מתנהגים היהודים! זכינו לקיים מצווה גדולה מאוד.”
מה למדנו?
לגוי אין חיוב להחזיר אבידה. כך הדין.
אבל לפעמים, כשההחזרה גורמת לכך שיכבדו את ה', יש בה מצווה. מצווה טובה, ולא חובה.
זה הסיפור על שמעון בן שטח, שהחזיר יהלום, וקידש שם שמיים.
רבי שמעון הסביר שזכה לקדש שם שמיים, ושהחזרה לגוי היא מצווה כשהיא מביאה כבוד לה'.