❓ שאלה שמתווכחים עליה היום
האם עזה היא חלק מארץ ישראל?
על השאלה הזאת מתווכחים הרבה. בעיתונים, בפוליטיקה, בין אנשים.
אבל לפני שמתווכחים, כדאי לשאול שאלה פשוטה יותר:
מה זה בכלל ארץ ישראל? איפה היא מתחילה? איפה היא נגמרת?
התשובה לא נמצאת במפה של משרד ממשלתי. היא נמצאת בתורה.
כי מי שנתן את הארץ — הוא גם מי שקבע את גבולותיה.
ובפסוק אחד קטן בפתיחת חומש דברים, ה' משרטט לעם ישראל את המפה.
התורה עצמה באה לגלות לנו היכן מתחילה והיכן נגמרת ארץ ישראל.
🧭 פנו וסעו
ישראל יושבים ליד הר סיני. ה' אומר להם: מספיק. הגיע הזמן לצאת לדרך.
"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן" (דברים א, ז).
זה לא סתם ציווי ללכת. זו רשימה של מקומות.
הערבה. ההר. השפלה. הנגב. חוף הים. ארץ הכנעני. הלבנון.
כל מילה היא חתיכה במפה.
ונתחיל מהמקום הראשון שהפסוק מזכיר: הר האמורי.
ה' ציווה את ישראל לצאת מחורב ולבוא אל הר האמורי ואל כל שכניו.
⛰️ איפה זה הר האמורי?
איפה זה הר האמורי? מה נחשב המקום הזה היום?
התשובה: בערך באזור ירושלים.
לב הארץ. ההר.
משם מתחילים, ומשם מתפשטים לכל הכיוונים.
ונסו לזהות בעצמכם עוד מקומות מהפסוק על המפה של היום:
- הערבה — לאורך הירדן.
- הנגב — הדרום.
- השפלה — האזור הנמוך שבין ההרים לים, בערך באזור יבנה, אשדוד ואשקלון.
- חוף הים — לאורך הים הגדול.
- הלבנון — בצפון.
פתאום הפסוק העתיק נעשה מפה שאפשר ממש לעמוד עליה. אלה הם המקומות שבהם אנחנו חיים היום.
אבל בפסוק מסתתרות עוד שתי מילים קטנות. ודווקא עליהן נעצור.
הר האמורי נמצא בערך באזור ירושלים של היום.
🏘️ מי הם "כל שכניו"?
"וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו".
מי זה "כל שכניו"? מי הם השכנים של הר האמורי?
מסתכלים במפה, ומגלים: לא רק אדום. כולם.
אדום, מואב ועמון.
שלוש ממלכות מעבר לירדן ומדרום לים המלח.
ואיך קוראים לכל האזור הזה היום?
ירדן. כל השטח של עמון, מואב ואדום נקרא היום ממלכת ירדן.
כלומר, הפסוק אומר לישראל: בואו אל הר האמורי — וגם אל כל השכנים שלו. לכבוש את הכול.
ומה קרה בסוף? האם ישראל באמת כבשו את המקומות האלה?
השכנים של הר האמורי הם אדום, מואב ועמון — האזור שנקרא היום ירדן.
🚫 כבשו או לא כבשו?
התשובה: לא כבשו.
למה? פשוט מאוד.
בהמשך החומש, ה' אומר במפורש: אסור להילחם בהם.
על בני עשו, היושבים בשעיר — זה אדום:
"וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר... אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל" (דברים ב, ד-ה).
אפילו לא כף רגל.
על מואב:
"אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה" (דברים ב, ט).
ועל עמון:
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה" (דברים ב, יט).
שלוש פעמים. שלוש אזהרות. אל תיגעו.
ישראל לא כבשו את עמון ומואב, כי ה' אסר עליהם להילחם בהם.
🎁 מתנה של ה'
למה ה' לא הרשה לכבוש אותם?
כי ה' אמר: את הארץ הזאת אני נתתי להם.
את מואב ואת עמון נתתי לבנים שלהם. זו הירושה שלהם, ואי אפשר לקחת אותה.
כמו שלנו נתן ה' את ארץ ישראל — כך לעמון ולמואב נתן את ארצם.
יש כאן משהו עמוק.
ארץ ישראל היא לא סתם שטח שכובשים בכוח. היא מתנה. וכמו שמתנה של ה' לנו לא נלקחת — כך גם מתנה שה' נתן לאחר לא נוגעים בה.
מי שמבין שהארץ שלו ניתנה לו מיד ה', מבין גם שאת מה שה' לא נתן לו — אסור לו לקחת.
הגבולות של ארץ ישראל אינם קו של כוח. הם קו של נתינה.
ה' נתן את ארצות עמון ומואב לבניהם, וכמו שאת ארץ ישראל נתן לנו — מתנה שנתן לא לוקחים.
⚖️ סתירה בין שני פרקים
ועכשיו מתעוררת קושיה גדולה. זו הקושיה של רש"י.
בפרק א' כתוב: "בֹּאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו" (דברים א, ז). תבואו, תכבשו את כל זה. גם את עמון, גם את מואב, גם את אדום.
ובפרק ב' כתוב: אסור להילחם בעמון. אסור להילחם במואב. אסור לגעת באדום.
זו סתירה.
ומה זו סתירה? שני דברים שכתובים הפוך בדיוק. אחד אומר "כן", והשני אומר "לא".
איך ייתכן שהתורה אומרת לכבוש — ואחר כך אוסרת לכבוש?
איך שני הפסוקים יכולים להיות נכונים יחד?
רש"י מקשה: בפרק א' כתוב לבוא אל כל שכני הר האמורי, ובפרק ב' נאסר להילחם בהם.
💡 אילו לא חטאו
מה מתרץ רש"י?
התשובה היא: אילו לא חטאו — היה מותר לכבוש את הכול.
התוכנית הראשונה של ה' הייתה גדולה. הר האמורי וכל שכניו. ארץ רחבה, מהלבנון ועד הנגב, ומעבר לירדן.
אבל ישראל חטאו. בגלל החטא, השתנתה התוכנית. ולכן בסוף נאסר עליהם לכבוש את עמון, מואב ואדום.
פרק א' מספר מה היה יכול להיות. פרק ב' מספר מה נשאר אחרי החטא.
שני הפסוקים נכונים.
וזה מלמד אותנו כמה גדול היה מה שה' רצה לתת לנו. הוא לא רצה לתת לנו מעט. הוא רצה לתת הרבה יותר.
וכל מה שהפסדנו — לא הפסדנו כי ה' לא רצה לתת.
הפסדנו רק בגלל החטא.
אילו לא חטאו ישראל, היה מותר להם לכבוש את הכול; רק בגלל החטא נאסר עליהם.
📝 מה נשאר בזיכרון
אם צריך לסכם את כל הסיפור במשפט אחד, זה המשפט:
למדנו על מואב ואדום — שאסור היה להילחם בהם.
אבל התורה, בפרק א', אמרה במפורש: "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו" — תכבשו גם אותם.
איך זה יכול להיות?
כי אילולא החטא, היה הכול שלנו. ורק בגלל החטא, נאסר.
והשאלה שנשארת איתנו היא לא רק שאלה על העבר.
כמה מהמתנות שה' רוצה לתת לנו מחכות רק לכך שנהיה ראויים להן?
אסור היה להילחם במואב ואדום, למרות שבפרק א' נאמר לכבוש את כל שכני הר האמורי — כי החטא שינה את התוכנית.