❓ מה קשור מצרים לשבת?
בעשרת הדיברות שבחומש שמות וגם בחומש דברים — אותן מצוות. אבל הנוסח שונה, ובכל שינוי מסתתר רעיון.
נתחיל משבת.
"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה, יב).
ואחרי המצווה, פתאום משפט מפתיע:
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים ה, טו).
מה הקשר?
מה הקשר בין העבדות במצרים לבין יום השבת?
הרי אפשר היה לכתוב את זה על כל מצווה. "זכור כי עבד היית" יכול להתאים לכל דבר בתורה. אז מה מיוחד דווקא כאן? מה מחבר בין היציאה מעבדות לבין השבת? זו השאלה, וכל מה שבא אחר כך הוא ניסיון להבין אותה.
בעשרת הדיברות שבחומש דברים, מצוות שבת מסתיימת בהזכרת העבדות במצרים, והדבר דורש הסבר.
😌 מי שנחת, דואג שגם אחרים ינוחו
הפירוש הפשוט הוא יפה מאוד.
אתה היית עבד במצרים. והקדוש ברוך הוא הוציא אותך משם — למנוחה.
לכן אתה צריך לדאוג שגם אחרים ינוחו:
"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יד).
מי שזוכר איך זה להיות בלי מנוחה, לא יניח אחרים בלי מנוחה.
ושבת היא מתנה של מנוחה — שמגיעה לכולם.
זכור מה עשיתי לך, ומה הסרתי ממך: היית תחת עול כבד, והוצאתי אותך. וכדי שלא תשכח, תן מנוחה גם לאחרים.
כך מתיישב המשפט שנראה לא קשור. "וזכרת כי עבד היית" איננו עניין צדדי — הוא הסיבה למנוחה.
וכשהשבת מגיעה, כל הבית נחה: האבא והאמא, הילדים, ומי שעובד בבית. אף אחד לא נשאר בצד.
ה' הוציא אותנו מעבדות למנוחה, ולכן אנחנו דואגים שגם עבדינו ואמהותינו ינוחו.
🕯️ זכור ושמור: שניים ביחד
בחומש שמות כתוב "זכור", ובחומש דברים כתוב "שמור". מה ההבדל?
"זכור" היא מצוות עשה: פעולה חיובית. "שמור" היא מצוות לא תעשה: להיזהר שלא לחלל את השבת.
ואז באה האמירה המפורסמת: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".
אפילו שרים את זה: "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד".
שאלה גדולה: למה בדיבור אחד? ה' היה יכול לומר אחד אחרי השני.
יש כאן רמז. אם אדם רוצה שבת מיוחדת, אי אפשר רק קידוש ודברים טובים — וגם אי אפשר רק להימנע מכל פעולה. יום שלם של "אסור להדליק, אסור לעשות" — זו שבת מתה, משעממת.
ורק "זכור" ו"שמור" ביחד, ואז השבת נראית כמו שצריך.
פירוש נוסף: שניהם חשובים באותה מידה, ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם. אי אפשר להחליט שאחד חשוב יותר. כשמוותרים על אחד — כל הבניין מתפורר.
מצווה אחת שיש בה שני צדדים: הפעולה החיובית וההגנה. כמו בית שיש בו גם בנייה וגם שמירה — בלי אחד מהם, אין בית.
"זכור" הוא מצוות עשה ו"שמור" הוא מצוות לא תעשה, ושניהם נאמרו בדיבור אחד כי שבת צריכה את שניהם.
📖 ציווה כבר קודם
ממשיכים אל המצווה הבאה:
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ה, טז).
"כאשר ציווך" — מתי ציווה? הלימוד הוא שגם על כיבוד אב ואם נאמר כבר קודם, במרה:
"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שמות טו, כה).
עוד לפני מתן תורה, בדרך במדבר, כבר למדנו את המצווה הזאת.
כך אנחנו מגלים שהמצווה הזאת איננה חדשה. לא נאמרה רק בהר סיני — היא מלווה את עם ישראל מהמסע הראשון במדבר. ילד שמכבד את אביו ואמו ממשיך שרשרת שהתחילה לפני מתן תורה.
הביטוי "כאשר ציווך" בכיבוד הורים מלמד שהמצווה נאמרה כבר קודם, במרה.
🪨 למה בצד ימין?
שאלה מפורסמת על הלוחות.
יש שני לוחות. בלוח הימני — המצוות שבין אדם למקום. בלוח השמאלי — בין אדם לחברו.
ואיפה כתוב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"? בצד ימין.
הרי זו מצווה בין אדם לחברו! מה היא עושה בצד ימין?
התשובה היא יסוד גדול: ההורים שותפים של ה' ביצירתנו.
הקדוש ברוך הוא ברא אותנו יחד איתם. ולכן כיבוד הורים הוא גם "בין אדם למקום".
מי שמכבד את השותף של ה' — מכבד גם את ה' עצמו.
ולכן המצווה הזאת יושבת על הלוח של ה'.
כך אפשר להבין גם משהו על כל החינוך: כשילד לומד לכבד את הוריו, הוא לומד לכבד את ה'. ההרגל הזה נבנה בבית.
כיבוד הורים כתוב בלוח הימני, של בין אדם למקום, כי ההורים הם שותפים של ה' ביצירת האדם.
🔎 שינויים קטנים בין שני החומשים
כיבוד הורים כתוב בשני החומשים, אבל לא באותן מילים.
בחומש שמות: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה". ובחומש דברים נוספו מילים: "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", וגם "אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
למה נוספה התוספת? זו שאלה שאין לשאול אותה פעם אחת. בכל שינוי בין שני הנוסחים מחכה רעיון.
והתוספת הזאת, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", היא בדיוק מה שמוביל אותנו אל השאלה הבאה: מה קורה עם השכר.
בחומש דברים מופיעים שינויים קטנים בניסוח כיבוד הורים לעומת חומש שמות, ובכל שינוי מסתתר רעיון.
⚖️ אותו שכר למצווה קלה ולחמורה
הפתעה גדולה בשכר.
על כיבוד אב ואם כתוב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ". ועל שילוח הקן, מצווה קלה, כתוב אותו דבר: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים כב, ז).
מצווה קלה ומצווה חמורה, ואותו שכר?
המשנה אומרת:
"וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת" (משנה, אבות ב, א).
אבל זה מקשה. הרי אמרו:
"לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" (משנה, אבות ה, כג).
לפי הצער — השכר. מצווה שקשה יותר, שכרה גדול יותר. איך ייתכן שמצווה קלה תקבל אותו שכר כמו מצווה קשה?
כיבוד הורים ושילוח הקן מקבלים את אותו שכר, "למען ייטב לך", וזה מעורר שאלה.
🔄 שאלה על סדר המילים
יש עוד פרט מעניין.
בכיבוד הורים כתוב קודם "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", ואחר כך "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ".
ובשילוח הקן הסדר הפוך: קודם "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", ואחר כך "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז).
אותן מילים — בסדר הפוך. מה זה אומר? האם יש משמעות לכך שהסדר מתהפך?
נבדוק את זה בהמשך. כרגע חשוב להבין את השאלה: שני הפסוקים מבטיחים אותו שכר, ושואלים — איך ייתכן שמצווה קלה כמו שילוח הקן ומצווה כמו כיבוד הורים משתוות בשכר?
בשילוח הקן סדר המילים "ייטב לך והארכת ימים" הפוך מזה של כיבוד הורים, ובדקו מה משמעות ההפרש.
💎 השכר על המאמץ, והשכר על המצווה
אין סתירה.
בוודאי שמקבלים שכר על המאמץ. כיבוד הורים בלי מאמץ — נניח מאה. וכיבוד הורים במאמץ — אלף.
אבל יש מצוות ששוות אלף גם בלי מאמץ. הן שוות כבר בעצם. יש דברים שחשובים בעצמם.
כלומר: השכר הוא שני דברים. מאמץ — ועוד הערך של המצווה עצמה.
ומה קובע את הערך? מצווה אינה נמדדת רק בכמה היא קשה, אלא בכמה היא מקרבת אדם לה'.
התורה מגלה לנו שגם מצווה שנראית קלה שבקלות, וגם מצווה שנראית חמורה שבחמורות — כל אחת יכולה להיות שער אל ה'.
גם המהר"ל ב"תפארת ישראל" (פרק מא) מתייחס לשאלה הזאת.
לכן אנחנו זהירים בכל מצווה — כי אנחנו לא יודעים מה שוויה האמיתי.
אחד הלומדים שאל: ואם כן, מי יודע מה מרגישים בקרבת ה'? והתשובה: התורה מגלה לנו שיש דברים שהאדם עצמו אולי לא מרגיש כלל, ובכל זאת הם מקרבים אותו מאוד.
יש שכר על המאמץ ויש שכר על ערך המצווה עצמה, וערך המצווה נמדד בכמה היא מקרבת לה'.