🌰 מי זה היה רבי טרפון
מי זה היה רבי טרפון? ומה היה מיוחד בו?
כבר בילדותו זכה לדבר שלא זוכה לו כל אחד: להיות בבית המקדש. הוא היה כהן ועבד שם.
הוא גדל להיות עשיר, וגם חכם מאוד.
וחכמים קראו לו שם מוזר: “גל של אגוזים”.
למה?
כי כמו שערימת אגוזים — אם לוקחים אחד, יש עוד ועוד — כך היה רבי טרפון. תמיד היה לו עוד ועוד דברי תורה יפים להגיד. אף פעם לא נגמרו לו.
רבי טרפון היה כהן שזכה לעבוד בבית המקדש, גדל להיות עשיר וחכם מאוד, ונקרא “גל של אגוזים”.
🙌 עשיר עם משרתים — ובכל זאת בעצמו
רבי טרפון היה עשיר מאוד, והיו לו הרבה משרתים.
כשאמו הזקנה הייתה צריכה משהו, מי עזר לה?
המשרתים?
לא.
הוא בעצמו.
למה לא אמר למשרתים? הרי הם שם בשביל זה.
כי הוא רצה לקיים את המצווה בעצמו.
הוא לא רצה שמישהו אחר ייקח לו אותה.
למרות שהיו לו משרתים, רבי טרפון עזר לאמו בעצמו כדי לקיים את המצווה.
👞 סנדל אחד, שבת אחת
פעם אחת יצאו רבי טרפון ואמו לטייל.
היה זה בשבת אחר הצהריים. אוויר טוב, ציפורים מצייצות, יום שקט ויפה.
ופתאום —
נקרע סנדל.
לא שלו. של אמו.
והיא הזקנה, הזקנה מאוד, נשארה יחפה על אבנים קשות.
ומה עושים עכשיו?
לקנות נעליים? בשבת אין חנויות, הכול סגור. לתקן את הסנדל בפטיש? אסור. שבת היום.
בהליכה בשבת אחר הצהריים נקרע סנדל אמו, והיא נשארה יחפה על האבנים.
🪨 המדרכה
מה עשה רבי טרפון?
הוא לא חיפש עצות. הוא לא התרעם על השבת. הוא פשוט הניח את עצמו.
הוא אמר לאמו: “תלכי על הרגליים שלי.”
וכך, צעד אחרי צעד, היא הלכה — על ידיו.
אמו דרכה על ידי בנה, והוא לא נתן לאבנים לגעת בה.
עד שהגיעו בשלום הביתה.
הוא רצה לקיים כיבוד הורים. ובשבילו, כיבוד הורים פירושו: אני בעצמי.
רבי טרפון הניח את עצמו תחת רגלי אמו, והיא צעדה עד הבית בשלום.
⚖️ “עוד לא הגיע לחצי”
יום אחד באו כל החכמים לבקר את רבי טרפון.
אמו ישבה והתמלאה גאווה. היא אמרה להם: “איזה בן צדיק יש לי! הוא מכבד אותי משהו משהו!”
ומה ענו החכמים?
דבר מפתיע:
“עוד לא הגיע לחצי כיבוד אב ואם!”
אפילו אם יעשה פי אלף — הוא עדיין לא מגיע לחצי (על פי תלמוד ירושלמי, פאה א, א).
ויש שם עוד דוגמה, של אם שזורקת את הארנק של בנה לים — וגם אז הוא לא מכלים אותה.
כיבוד הורים הוא בור בלי תחתית. תמיד אפשר להוסיף עוד ועוד.
החכמים אמרו שגם כל זה עדיין אינו חצי ממצוות כיבוד אב ואם.
👑 מצווה שנהיית כתר
מה אפשר ללמוד מרבי טרפון?
שכיבוד הורים היא מצווה יקרה, ושתמיד אפשר להוסיף בה.
ושמצווה גדולה לא עושים בשלט רחוק. עושים אותה מהלב, בעצמנו, בשמחה.
וכשאנחנו עושים כך — המצווה נהיית כתר.
אתה בורא כתר בשמיים. והמצווה נהיית מכובדת מאוד.
יהי רצון שנזכה גם אנחנו לשמח את ההורים — ואת אבינו שבשמיים.
מצווה שעושים בעצמנו, בשמחה ומהלב, נהפכת לכתר בשמיים.