🌿 כשהלולב חוזר למחסן
בסוף החג הסוכה תתפרק, והלולב יונח בצד. האם גם מה שהרגשנו בימים האלה צריך להסתיים?
חודש אלול פתח בבקשת קרבה. בראש השנה עמדנו לפני המלך. ביום הכיפורים באו חשבון הנפש והלב הנשבר. בסוכות ישבנו בסוכה, אחזנו בארבעת המינים ושמחנו לפני ה'. כל מעשה פתח עוד דלת. אבל לשם מה נפתחו הדלתות?
התורה מתארת את עבודת המצוות כדרך להגיע לאהבת ה' (דברים יא, יג). המעשים אינם רק משימות להשלים; הם מכניסים אהבה ושמחה אל הלב. בשמיני עצרת מתגלה התכלית: אחרי שכל האמצעים עשו את שלהם, אפשר לשמוח בקרבה עצמה.
הסוכה יכולה להיעלם מן החצר. מי שהיה קרוב אלינו בתוכה אינו מוכרח להיעלם מן החיים.
המצוות של חגי תשרי מכוונות את הלב לקרבה אל ה', שנשארת גם כשהחפצים מונחים בצד.
💛 רק שמחה — וזה הכול?
המילה ״אך״ בפסוק ״והיית אך שמח״ (דברים טז, טו) נשמעת כמו צמצום. על פי פירוש הגר״א, לאחר הימים שבהם עסקנו בסוכה, בלולב ובשאר מצוות החג, נשאר ביום השמיני דבר אחד: השמחה.
בהתחלה זה נראה כאילו היום מתואר על פי מה שחסר בו. אבל אפשר לראות את הפירוש בעומק אחר. ביום הזה לא צריכים להחזיק ביד דבר כדי להתחיל לשמוח. מה שהמצוות עוררו בלב עומד עכשיו בפני עצמו.
במדרש על ״נגילה ונשמחה בך״ (שיר השירים א, ד) השמחה פונה אל הקדוש ברוך הוא. לא רק אל החג, לא רק אל המתנות שהוא נותן, אלא אליו. מי שעבר את ימי תשרי למד להכיר את הנותן דרך המתנות. עכשיו הוא מוזמן לשמוח בו.
״רק״ שמחה? לפעמים ה״רק״ הזה הוא הדבר הגדול ביותר שנשאר.
העדרן של מצוות הסוכה ביום השמיני מפנה מקום לשמחה בה' עצמו.
🤲 למה עוד יום אחד משנה הכול?
רש״י מתאר אב המבקש מילדיו להישאר אצלו עוד יום, כי קשה לו להיפרד מהם. על כך התעוררה שאלה: מה הועיל עוד יום? הרי מחר תגיע הפרידה בכל זאת.
התשובה כאן אינה שהיום הנוסף מבטל את הזמן. הוא משנה את מה שניקח איתנו כשהזמן יחלוף. את הסוכה מעלים לאחסון. את ארבעת המינים כבר לא מחזיקים ביד. אבל את הקרבה אל הקדוש ברוך הוא אפשר לשאת גם אל תוך ימי החול הארוכים.
האב שבמשל מבקש עוד רגע ביחד; שמיני עצרת נותן לאותו רגע להפוך לקשר שאינו תלוי עוד במבנה של החג. כך הפרידה מן הסוכה אינה מוכרחה להיות פרידה ממי שלמדנו לפגוש בתוכה.
עוד יום אחד אינו רק דחייה של הסוף. הוא יכול ללמד אותנו מה אינו צריך להיגמר.
יום נוסף של קרבה נועד להישאר בלב גם לאחר שנפרדים מן החג.
💃 למה רוקדים עוד לפני הסיום?
בסיום מסכת נוהגים לשמוח אחרי שהגענו לשורה האחרונה. בשמחת תורה הריקודים מתחילים כבר בלילה, ואילו את הקריאה השנתית משלימים רק בבוקר. למה מתחילים לשמוח לפני שגמרנו?
מפני שהשמחה אינה פרס על הישג בלבד. ספר התורה שבידינו מזכיר לנו את הקשר עם מי שנתן אותה. אנחנו שמחים בתורה גם לפני הסיום, משום שהקרבה הזאת קיימת כבר עכשיו. הסיום יגיע; האהבה אינה מחכה לו.
אותו רעיון עונה על שאלה נוספת: איך אפשר לחבר את שמחת החג עם שמחת התורה, אם אין מערבים שמחה בשמחה? כאן שתי השמחות פונות לאותו מקום. שמיני עצרת מזמין אותנו לשמוח בה', והתורה היא הדרך שבה דברו נוכח בחיינו.
לכן הריקוד סביב הספר אינו מוציא אותנו משמחת היום. הוא נותן לה קול ותנועה.
הריקוד בליל שמחת תורה מבטא אהבה לתורה ולנותן התורה, גם לפני שמשלימים את הקריאה.
📖 'בך' — ומה עם התורה?
״נגילה ונשמחה בך״. במדרש נשאלה השאלה: במה אנו שמחים — ביום עצמו, או בקדוש ברוך הוא? והפסוק משיר השירים פותח גם דרך לראות את התורה בתוך אותה שמחה.
המסילת ישרים מתאר את השמחה שגדלה ככל שהאדם נכנס פנימה בידיעת ה'. ככל שהקשר מתקרב, הלב מתרחב. התורה אינה חפץ המונח על מדף בין חפצים אחרים. כשאדם לומד בה, הוא עוסק בדבר ה' ומכיר יותר את מי שמדבר אליו.
לכן אפשר לומר ״מה אהבתי תורתך״ (תהילים קיט, צז), ולשמוח לא רק בתוכן שלמדנו אלא גם בכך שזו תורתו. הספר שבידינו הוא שער אל נותן התורה.
השמחה בתורה והשמחה בה' אינן שתי חגיגות מתחרות. האחת נותנת פנים ומילים לאחרת.
השמחה בתורה נובעת מן הקשר שלה לנותן התורה.
🕯️ גם כשלא נשאר ספר ביד
סופר על יהודים באושוויץ, סמוך לשליחתם לתאי הגזים, שנזכרו כי היום שמחת תורה. אחד מהם קרא לרקוד. האחרים שאלו במה ירקדו: לא היה בידם ספר תורה, חומש או ציצית. כמעט הכול נלקח מהם.
התשובה שסופרה היתה שדבר אחד לא יכלו הנאצים לקחת: את הקדוש ברוך הוא. האנשים החלו לרקוד מתוך ההיאחזות הזאת. המספר הדגיש שלא היה שם בעצמו; הסיפור נמסר כפי ששמע אותו, ואין הוא תיעוד ממקור ראשון.
אין במילים האלה דרך להקטין את האימה או להסביר את הסבל. הן נוגעות רק לרגע אנושי אחד שבו אנשים ביקשו לשמור על קשר ואהבה מול מי שניסו לשלול מהם הכול.
שמחת תורה אינה זקוקה תמיד למה שאפשר להחזיק ביד. לפעמים היא נשענת על מי שאי אפשר לקחת מן הלב.
הסיפור שסופר על יהודים באושוויץ מציג שמחת תורה שנאחזת בקשר עם ה' גם כשנלקח הכול.
☀️ מה יאיר את ימי החורף?
כל השנה יש דברים שעליהם אפשר להודות: בריאות, הצלה, מזון, יום חדש, וכל טובה קטנה שלא ביקשנו ממנה להרעיש. ההודיה מתחילה במה שקיבלנו. אבל היא אינה צריכה לעצור שם.
כשאדם מודה שוב ושוב, הוא לומד להכיר גם את מי שנתן. הטובה פותחת דלת אל אהבת ה'. זו התכלית שנשארת אחרי שהסוכה מתקפלת ואחרי ששירי החג נחלשים. לא צריך להמתין לנס נוסף כדי לשמוח בקרבה הזאת.
״ישמח ישראל בעושיו״ (תהילים קמט, ב). המשפט הקצר הזה אומר לאן כל ההודיות מבקשות להוביל: מן המתנות אל מי שעשה אותנו ואוהב אותנו.
הימים הקרובים יהיו ימי חול. הלילות יתארכו. אבל אם נכניס אליהם את הקרבה שנולדה בחג, משהו מן האור יישאר גם שם.
הודיה על הטובות היא דרך להגיע לאהבת ה', והאהבה הזאת יכולה להמשיך גם אחרי החג.