📚 כל השיעורים

🍭 הדרך הארוכה

שיעור לילדים בפתיחת פרשת בשלח: למה הוליך ה' את ישראל דרך המדבר, מה פירוש "וחמושים", האומץ ללכת לדבר חדש, ארונו של יוסף, ועמודי הענן והאש

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · ולא נחם אלוקים

📖 פרשה חדשה

השיעור נפתח בשאלה: איזו פרשה מתחילים עכשיו? פרשת בשלח. והילדים ידעו מיד מה מחכה שם: שירת הים. עם ישראל כבר יצא ממצרים, ועכשיו הוא נמצא במדבר.

זו פרשה מעניינת מאוד, ויש בה הרבה דברים. בשיעור הזה למדו את הפסוקים הראשונים שלה, ובכל פסוק נמצא לימוד גדול: על הדרך, על הפחד, על האומץ, ועל ההשגחה של ה' שמובילה את העם צעד אחר צעד.

הפרשה נקראת על שם המילה הראשונה שלה, "בשלח": כשפרעה שילח את העם. מכאן והלאה, העם כבר אינו במצרים, וכל הסיפור הוא הדרך. הפסוק הראשון: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא". הדרך דרך ארץ פלשתים, לאורך החוף, היא הקצרה ביותר. ובכל זאת, ה' לא הוליך את העם בדרך הזאת.

פרשת בשלח פותחת את הדרך של עם ישראל במדבר, ובה גם שירת הים.

פרק א · ולא נחם אלוקים

🗺️ אחד עשר יום או ארבעים שנה

הרב שאל את הילדים: כמה זמן לוקח היום להגיע ממצרים לארץ ישראל? יש אנשים שנסעו את הדרך הזאת ביבשה גם בימינו, ובמכונית זה לוקח שעות ספורות, בערך שמונה שעות.

וכמה זמן לוקח על חמור? והילדים ניסו לנחש. וברגל? התורה עצמה מספרת שהמרחק הוא "אַחַד עָשָׂר יוֹם" הליכה. גם אם נאמר שבהליכה איטית זה לוקח עשרים יום, זה עדיין פחות מחודש.

ועכשיו השאלה הגדולה: אם הדרך כולה לוקחת ימים ספורים, למה לקח לעם ישראל ארבעים שנה? למה הקדוש ברוך הוא לא הוביל אותם בדרך הקצרה, ובתוך כמה ימים היו מגיעים?

על כך עונה הפסוק עצמו, ומן התשובה עולה יסוד גדול בחינוך.

הילדים נדרשו לקרוא בעצמם את הפסוק בחומש, ולחפש בו את הסיבה. כך, במקום לקבל תשובה מוכנה, גילו אותה בעצמם מתוך המילים.

"כִּי אָמַר אֱלֹקִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". מה פירוש "ינחם"? יתחרטו. הקדוש ברוך הוא ידע מה יקרה אם ייקח אותם בדרך הקצרה.

בדרך הקצרה הם היו נתקלים מיד באויבים, במלחמה. ומה היו עושים עבדים שרק יצאו ממצרים, שלא הורגלו להילחם? הם היו נבהלים, מתחרטים, ובורחים בחזרה. ולאן? למצרים, אל השעבוד שממנו בדיוק יצאו.

לכן עשה ה' דבר אחר: הוא הוליך אותם רחוק, בדרך ארוכה. הוא היה צריך לאמן אותם לא לפחד. לאט לאט התרגלו ללכת, להתמודד, ולבטוח בה'. כך, כשהגיעה מלחמה באמת, הם כבר ידעו לבטוח בה', ולא ברחו בחזרה.

את הדרך ממצרים לארץ ישראל אפשר לעבור בימים ספורים, ובכל זאת נמשכה הדרך ארבעים שנה.

פרק א · ולא נחם אלוקים

🐢 מה שבא מהר, הולך מהר

וזה קורה גם היום. יש אנשים שאוהבים שהכל יגיע מהר. רוצים הכל עכשיו, ברגע. ומה קורה הרבה פעמים עם מה שמגיע מהר? גם הולך מהר. נעלם.

אדם שאינו עושה דברים לאט לאט, שאינו מתרגל, שאינו משקיע, מגלה שמה שקיבל נעלם במהירות. ואילו מה שבונים לאט, צעד אחר צעד, נשאר.

אם בני ישראל היו מגיעים לארץ ישראל מהר, בתוך ימים ספורים, הם לא היו מוכנים. הם היו נבהלים וחוזרים. לכן הקדוש ברוך הוא עשה שילכו לאט לאט: עוד דבר ועוד דבר, עוד ניסיון ועוד ניסיון. וכך התרגלו לבטוח בה'.

זה לימוד גם לילדים בכיתה: מי שרוצה להצליח בלימוד, במידות טובות, בכל דבר, צריך סבלנות. לא הכל מגיע ברגע, וטוב שכך. כמו עץ שגדל לאט ושורשיו מעמיקים, כך גם מה שאדם בונה בסבלנות עומד יציב.

מה שאדם משיג לאט, בהשקעה, נשאר אצלו; מה שבא ברגע אחד, נעלם לפעמים באותה מהירות.

פרק א · ולא נחם אלוקים

🎓 המחנך הגדול

אפשר לראות בכך את הקדוש ברוך הוא כמחנך. מורה טוב אינו נותן לתלמיד בכיתה א' מבחן של כיתה ח'. הוא מתחיל בקל, מוסיף עוד קצת ועוד קצת, ומחכה שהתלמיד יתרגל. רק כשהתלמיד מוכן, הוא נותן לו אתגר גדול יותר.

כך נהג ה' עם עם ישראל. הוא לא הביא אותם מיד אל המלחמה, אלא הוביל אותם בדרך שבה ילמדו, שלב אחר שלב, שהוא שומר עליהם. הם יראו את קריעת ים סוף, יקבלו את המן, ישתו מן הבאר. כל אלה הם שיעורים בביטחון.

ולכן הדרך הארוכה איננה עונש ואיננה בזבוז זמן. היא חלק מן החינוך. מי שעובר אותה לאט, יוצא ממנה חזק יותר.

ה' הוליך את ישראל כמו מחנך שמכין את תלמידו בהדרגה, ולא מעמיס עליו הכל בבת אחת.

פרק ב · וחמושים

🛡️ "וחמושים עלו"

"וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". במקום דרך ארץ פלשתים, הם הולכים דרך המדבר, דרך ארוכה הרבה יותר. ויש כאן מילה מעניינת מאוד: "וחמושים".

מה זה "חמושים"? הילדים ענו מיד: היה להם נשק. זה הפירוש הראשון: חמושים, כמו תחמושת. הם יצאו מזוינים, מוכנים לכל מה שיבוא.

אבל יש גם פירוש שני, ורש"י מביא אותו: "חמושים" מלשון חמש. אחד מחמישה יצא. כלומר, רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים.

ומה קרה לארבעת החלקים האחרים? הם מתו במצרים, בימי מכת החושך. ארבע חמישיות לא זכו לצאת.

למה לא יצאו? בשיעור הוסבר שהם פחדו. הם לא רצו לצאת. הם אמרו: מי יודע מה יהיה במדבר? כאן אנחנו לפחות יודעים מה יש. ולכן לא זכו לצאת.

והרב אמר לילדים דבר מרגש: אם אתה נמצא כאן היום, סימן שאתה מן הצאצאים של אלה שיצאו. אתה הנכד של אלה שלא פחדו. מתוך כל חמישה, רק אחד יצא, ואתה ממנו.

צריך להבין כמה זה היה קשה. הם היו עבדים שנים רבות מאוד. ופתאום אומרים להם: עכשיו הולכים, בלי לפחד, אל המדבר, להיות אמיצים. אנשים רבים מפחדים מדבר חדש, גם כשהמצב הישן קשה מאוד. מי יודע אם נצליח? מי יודע מה יחכה לנו שם?

ודווקא אלה שהיה בהם האומץ ללכת אחרי ה' אל הלא נודע, הם שזכו לצאת לחירות, ומהם נולד כל עם ישראל.

ומכאן לימוד לכל אחד: כשעומד לפנינו דבר חדש, מקום חדש, משימה חדשה, טבעי לפחד. אבל מי שבוטח בה' ומעז לצאת, הוא שזוכה. הפחד מן החדש יכול להשאיר אדם במקום שממנו היה צריך לצאת.

יש מפרשים "וחמושים" שיצאו מזוינים בנשק, ויש מפרשים שרק אחד מחמישה יצא.

פרק ב · וחמושים

🏗️ מי שנשאר מבין שלוש מאות

כדי להמחיש עד כמה קשה ללכת לדבר חדש, סיפר הרב על ראשית העיר שבה נאמר השיעור. לפני כמאה שנה קנו שם קבוצה של כשלוש מאות אנשים את הקרקע. הם שילמו כסף, וקנו את המקום כדי לבנות בו יישוב.

והוא שאל את הילדים: כמה מתוך שלוש מאות האנשים נשארו? מאתיים? מאה? התשובה: מעטים מאוד, ממש קומץ. כמעט כולם עזבו. אחר כך הגיעו עוד כמה, ובסוף לא נשארו אפילו חמישים.

למה עזבו? כשהגיעו, ראו ביצות ואדמה בלי כבישים. לא הייתה חנות, ואפילו בשביל כוס חלב היה צריך לנסוע לעיר רחוקה. הכל היה בוץ ואדמה, והיה צריך להתחיל הכל מהתחלה: לבנות עיר, עוד דבר ועוד דבר.

ולרוב האנשים אין כוח לזה. הם אמרו: למה לבנות הכל מאפס? נלך לעיר הגדולה, שם הכל כבר מוכן. וחזרו. הרב הוסיף בצער שרבים מאלה שעזבו נספו לימים בשואה.

רוב האנשים מעדיפים להישאר במקום רגוע ומוכר. מעטים יש בהם האומץ ללכת לדבר חדש ולהאמין שהקדוש ברוך הוא יעזור. כך היה גם ביציאת מצרים.

והמקום שבו ישבו הילדים באותו שיעור, עם הבתים, הרחובות ובית הספר, קיים רק בזכות אותם מעטים שלא ויתרו. מה שנראה היום מובן מאליו, נבנה פעם בעמל רב, על ידי מי שהיה לו אומץ להישאר.

מעטים מאוד מן המתיישבים הראשונים נשארו לבנות, כי לרוב האנשים אין כוח להתחיל הכל מחדש.

פרק ג · ארונו של יוסף

⚱️ משה מחפש את יוסף

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".

כל אחד שיצא ממצרים לקח משהו. מה לקחו רובם? אוכל, כסף וזהב. הילדים נזכרו במה שלמדו: כל אחד דפק אצל השכנים המצרים וביקש כלי כסף וכלי זהב, והמצרים השאילו להם. כך יצאו כולם עם הרבה כסף והרבה זהב.

ומשה רבנו? הוא לא חיפש כסף. הוא חיפש את הארון של יוסף. למה? כי יוסף השביע את בני ישראל, בסוף ספר בראשית: כשה' יפקוד אתכם ותצאו ממצרים, קחו את עצמותיי אתכם לארץ ישראל.

וזו גדולתו של משה: בשעה שכולם עסוקים ברכוש, הוא עוסק בקיום השבועה ובכבודו של יוסף. הכסף והזהב חשובים, אבל יש דברים חשובים מהם: לקיים הבטחה, ולזכור את מי שדאג לנו.

כשכל ישראל עסקו בכסף ובזהב, משה עסק בקיום השבועה לקחת את עצמות יוסף.

פרק ג · ארונו של יוסף

🌊 הארון שעלה מן היאור

והיה כאן קושי. המצרים ידעו שהיהודים צריכים לקחת את ארונו של יוסף לפני שיוכלו לצאת. ומה עשו? לקחו את הארון והטביעו אותו בתוך היאור, עמוק במים. ואמרו: זהו, גמרנו. איך יצאו היהודים מכאן בלי הארון?

אבל משה רבנו עמד על שפת היאור, וקרא בשם, והארון עלה מן המים, צף ועלה למעלה. כך מסופר בחז"ל: משה קרא אל יוסף, והארון צף.

מכאן רואים שאין עצה נגד ה'. המצרים חשבו שיעכבו את הגאולה, ובסוף הארון עלה, ובני ישראל יצאו ועמם עצמות יוסף, כמו שהבטיחו.

ויש כאן גם תמונה יפה: כל הדרך במדבר, ארבעים שנה, נשאו בני ישראל עמם את ארונו של יוסף. יוסף, שהובא למצרים בעל כורחו, חוזר עכשיו עם כל אחיו וצאצאיהם אל הארץ שממנה נלקח. השבועה שנשבעו לו התקיימה.

המצרים הטביעו את ארון יוסף ביאור כדי שישראל לא יוכלו לצאת, ומשה העלה אותו.

פרק ד · עמוד ענן ועמוד אש

🧭 איך הולכים במדבר

"וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר". עם ישראל יוצא מסוכות וחונה באתם, בקצה המדבר.

ועכשיו שאלה: איך נוסעים במדבר? מי שהיה פעם במדבר יודע שאין שם דרכים ברורות, אין שלטים, הכל נראה אותו דבר. איך יודעים לאן ללכת? הילדים ענו: היום יש מפה, ויש מכשירי ניווט שמראים את הדרך.

אבל בימים ההם לא היו מפות ולא מכשירים. איך הלכו מיליוני אנשים במדבר הגדול, ולא תעו? התשובה בפסוק הבא.

ושימו לב שהשאלה אינה רק איך ידעו לאן ללכת, אלא גם מתי לנסוע ומתי לחנות. עם גדול כל כך, עם ילדים, זקנים וצאן רב, צריך הדרכה צמודה בכל שלב של הדרך.

"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה".

כמו מכשיר ניווט, אמר הרב בחיוך, ויותר טוב ממנו. ביום היה להם עמוד ענן שהראה להם איך הולכים. ובלילה היה עמוד אש שהאיר להם. הוא הוביל אותם: הולכים לכאן, פונים לשם. כך ידעו תמיד את הדרך, ואיש לא נשאר מאחור ולא תעה במדבר הגדול.

"לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לַיְלָה, לִפְנֵי הָעָם". מה הכוונה? לא הייתה הפסקה. עוד לפני שעמוד הענן הלך, כבר הגיע עמוד האש. כך היה לעם ישראל עשרים וארבע שעות ביממה מי שאומר להם לאן ללכת.

תחשבו מה זה אומר. לא היה רגע אחד שבו נשארו לבד, בלי לדעת מה לעשות. גם בשעה שבין היום ללילה, כשהאור מתחלף בחושך, ה' דאג שיהיה להם סימן. ההשגחה לא נרדמת ולא עוצרת אפילו לרגע.

במדבר אין שלטים ואין דרכים, ובכל זאת ידעו בני ישראל בדיוק לאן ללכת.

פרק ד · עמוד ענן ועמוד אש

📜 גם היום יש לנו עמוד

ועד היום יש לנו דבר כזה. מה הוא? התורה. התורה מנחה אותנו איך ללכת. הקדוש ברוך הוא, דרך התורה, מראה לנו איך צריך להתנהג ביום, ואיך צריך להתנהג בלילה.

כמו שבני ישראל במדבר לא היו צריכים לנחש את הדרך, כך גם אנחנו איננו צריכים לנחש. בכל מקום ובכל מצב, אפשר לשאול: מה אומרת התורה? והיא מאירה לנו את הדרך.

ובזה מתחבר הכל. ה' לקח את ישראל בדרך הארוכה כדי לחנך אותם לאט לאט. רק מי שהיה בו אומץ יצא. ומי שיצא, לא נשאר לבד: ה' הלך לפניו ביום ובלילה. כך גם בחיים שלנו: הדרך לפעמים ארוכה, אבל יש מי שמוביל אותה.

השיעור הסתיים בשיעורי בית בחוברת, ובהודעה על משחק חידון שייערך בשיעור הבא על כל פרשת בא, עם פרסים למצטיינים.

התורה היא עמוד הענן והאש שלנו: היא מראה לנו איך ללכת ביום ובלילה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: הדרך הארוכה