🏁 חוזרים על כל הפרשה
השיעור נפתח בשירה, ומיד עבר למשימה גדולה: לעבור במהירות על כל פרשת בא, מתחילתה ועד סופה, ולעשות חזרה על מה שלמדו בשבועות האחרונים.
ההתחלה מוכרת: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", כדי שיהיו אותות רבים ושנספר לבנינו ולבני בנינו. משה ואהרן מזהירים את פרעה מפני הארבה, ועבדי פרעה לוחצים עליו: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?".
פרעה מוכן לשלוח רק את הגברים, ומשה עומד על כך: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ... כִּי חַג ה' לָנוּ". זו הייתה המחלוקת: האם עבודת ה' היא עבודה קשה, או חגיגה. לעבודה לוקחים רק את הגברים, לחגיגה לוקחים את כולם.
אחר כך באה מכת ארבה. רוח קדים הביאה אותו כל היום וכל הלילה, והוא כיסה את עין הארץ ואכל כל מה שהשאיר הברד. פרעה מיהר לומר "חטאתי", משה התפלל, ורוח ים חזקה מאוד נשאה את הארבה לים סוף. לא נשאר ארבה אחד, אפילו לא אלה שהמצרים שמרו כדי לאכול. ושוב: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה".
בשיעור הזה עברו במהירות על כל פרשת בא, כהכנה לסיום הפרשה.
🌑 "וימש חושך"
המכה השנייה בפרשה היא מכת חושך, התשיעית במכות. "נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ". מה פירוש "וימש"? חושך שאפשר למשש אותו, להרגיש אותו ביד. לא רק חוסר אור, אלא חושך עבה וממשי.
"וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים". ואחר כך היה חמור עוד יותר: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים". שלושה ימים נוספים שבהם אי אפשר היה אפילו לזוז מן המקום.
ובאותו זמן: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". ומה עשו בני ישראל באור הזה? הילדים נזכרו: הם נכנסו לבתי המצרים וראו היכן נמצאים האוצרות שלהם. כך, כשיבקשו אחר כך מן המצרים כלי כסף וכלי זהב, לא יוכלו המצרים לומר שאין להם.
יש כאן הבדל מופלא. באותה ארץ, באותו זמן, המצרים יושבים בחושך כבד ואינם יכולים לזוז, ובבתי ישראל אור. כמו בכל המכות, ה' מבחין בין מצרים לבין ישראל, ומראה לכולם מי שומר על מי.
החושך במצרים היה עבה כל כך שאפשר היה למשש אותו, ובשלושת הימים האחרונים לא יכלו לזוז ממקומם.
🐑 "לא תשאר פרסה"
אחרי מכת חושך קרא פרעה למשה ואמר: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". עכשיו הוא כבר מסכים שגם הילדים ילכו. רק את הצאן והבקר הוא רוצה להשאיר.
ומשה עונה: לא רק שניקח את הבהמות שלנו, אלא "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת". "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה". אפילו רגל אחת של בהמה לא תישאר במצרים.
כך התקדם המשא ומתן לאורך הפרשה: בהתחלה רק הגברים, אחר כך גם הטף, ובסוף, אחרי מכת בכורות, פרעה יגרש את כולם, עם כל הצאן והבקר.
יש כאן גם לימוד על עקשנות. פרעה מוותר כל פעם עוד קצת, אבל אינו מוכן לוותר עד הסוף. ומשה אינו מסכים לפשרה: עבודת ה' דורשת את הכל, את האנשים, את הילדים ואת הרכוש. רק כשפרעה יבין שאין לו ברירה, ישלח את כולם.
פרעה כעס מאוד ואמר למשה: "לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". ומשה השיב: "כֵּן דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ".
כלומר, משה אומר לפרעה: אני לא אבוא אליך עוד. אבל אתה עוד תבוא אליי. ואכן, בליל מכת בכורות, פרעה הוא שרץ לחפש את משה באמצע הלילה, ולפי מה שלמדו קודם, יצא ממיטתו בבגדי השינה.
בשיעור עלה רעיון משעשע לקראת יום התחפושות בפיג'מות שהיה צפוי באותם ימים: שמישהו יתחפש לפרעה בפיג'מה. כך גם התחפושת תזכיר את הפסוק "ויקם פרעה לילה".
פרעה הסכים לשלוח גם את הטף אבל לא את הצאן, ומשה עמד על כך שלא תישאר אפילו פרסה אחת.
⚡ "מבכור פרעה"
לפני שיצא משה מלפני פרעה, הודיע לו על המכה האחרונה. ה' אמר למשה: "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה". וגם ציווה: דבר באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב.
ומשה אמר לפרעה: "כֹּה אָמַר ה': כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם".
שימו לב, הרב אמר לילדים: כתוב "מבכור פרעה", ולא כתוב "מפרעה". הבכור של פרעה ימות, אבל פרעה בעצמו לא נזכר. ולכן, אף שפרעה היה בכור, הוא לא מת במכת בכורות.
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ". את הפסוק הזה הילדים כבר ידעו בעל פה. ומשה יצא מעם פרעה "בָּחֳרִי אָף", בכעס גדול, כמו שאומרים: יצא וסגר את הדלת.
אחרי שמשה יצא בחרי אף, אמר ה' למשה: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה, לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". והתורה מסכמת: "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".
למה לא שלח? כי הקדוש ברוך הוא חיזק את לבו. זה בדיוק מה שנאמר בתחילת הפרשה: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר". ככל שפרעה מסרב, כך גדלים המופתים, וכך גדל הסיפור שיעבור לדורות.
וכך הפרשה סוגרת מעגל: מה שנאמר בפסוק הראשון שלה, מתקיים לאורך כל המכות, עד שמגיע הרגע של מכת בכורות, שבו כבר לא יוכל פרעה לסרב.
משה הודיע מראש על מכת בכורות, והתורה כתבה "מבכור פרעה" ולא "מפרעה", ולכן פרעה עצמו לא מת.
📜 "החודש הזה לכם"
עכשיו מגיעים למצווה הראשונה שקיבלו ישראל כעם: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". את זה למדו בדיוק בראש חודש, וחזרו עליו עכשיו.
לאיזה חודש הכוונה? לחודש ניסן. והרב הוסיף שבעוד כחודש יקראו את הפסוקים האלה בכל בית כנסת, בשבת שלפני ראש חודש ניסן. זו פרשת החודש, אחת מארבע הפרשיות המיוחדות שקוראים בתקופה שלפני פסח.
החודש מלשון חידוש. וכך, עוד לפני שיצאו ממצרים, קיבלו ישראל את הלוח שלהם, ואת היכולת להתחדש בכל חודש מחדש.
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת". כל משפחה לוקחת שה לקורבן.
ואם המשפחה קטנה מכדי לאכול שה שלם? "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ". מתחברים כמה משפחות יחד, לפי מספר האנשים, כך שהקורבן יספיק לכולם ויֵאכל כולו.
"שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ". ואת השה שומרים: "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה".
ואז: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". תחשבו: מיליוני אנשים, כולם שוחטים באותו יום, באותה שעה, אחר הצהריים. זה מעמד עצום, כל עם ישראל יחד במצווה אחת.
המצווה הראשונה שקיבלו ישראל היא קידוש החודש, ואת הפרשה הזאת קוראים בשבת שלפני ראש חודש ניסן.
🔥 צלי אש, ראשו על כרעיו
"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם". הדם על הפתח, כסימן וכזיכרון.
"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". תחשבו איזה ריח היה בכל מקום, כשכל עם ישראל צולה על האש באותו לילה.
ויש לכך כללים: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא", כלומר חצי מבושל, "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם", אלא רק "צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". את השה צולים שלם, כולו ביחד.
"וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ". צריך לגמור את הכל עד הבוקר. הקורבן קדוש מאוד, ולכן אסור להשאיר ממנו. ומה שבכל זאת נשאר, שורפים. זו מצווה שדורשת הכנה, תכנון וחבורה מתאימה, ולכן כל משפחה חשבה מראש עם מי תאכל את הפסח.
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'".
הרב נתן לילדים דוגמה שכל אחד מכיר: סוף יום הלימודים. עוד רגע הצלצול. כל הילדים כבר עומדים עם התיקים על הגב, מוכנים, מחכים לצלצול כדי לרוץ החוצה. כך עמדו בני ישראל, מוכנים עם הצרורות, וחיכו.
ושימו לב: פרעה עוד לא הסכים. הם עדיין תקועים במצרים. ובכל זאת הם מאמינים שבתוך רגע יבוא "הצלצול" הגדול, וכולם ייצאו. זו האמונה שבאכילה בחיפזון.
והרב הוסיף תפילה: שנזכה בקרוב להקריב שוב את קורבן הפסח, ולאכול אותו כמו שכתוב בתורה.
את הפסח אוכלים צלי אש בלבד, שלם, ובלילה אחד, ומה שנשאר עד הבוקר נשרף.
🌾 "ושמרתם את המצות"
אחרי ציווי הפסח באים שבעת ימי המצות, השבתת השאור, ומקרא קודש ביום הראשון וביום השביעי. ביום טוב מותר לעשות את מה שנחוץ לאוכל נפש, כמו להעביר אש כדי לבשל, שלא כמו בשבת. ואז: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת".
מה זה לשמור את המצות? הילדים הציעו בחיוך: להחביא אותן מתחת למיטה, כמו את האפיקומן? או אולי להעמיד ליד המצות חייל עם רובה? הרי בעוד חודש יימכרו בכל החנויות "מצות שמורות".
התשובה: לשמור עליהן שלא יבואו עליהן מים. מים גורמים לחימוץ, ולכן צריך להשגיח שהקמח והבצק לא יבואו במגע עם מים שלא בזמן.
ומאימתי שומרים? בשיעור הוסבר שמעיקר הדין צריך לשמור מן הרגע שהחיטה נעשית קמח. כל עוד הן חיטים בשדה, אין בעיה, הרי על כל החיטים יורדים מים כשהן בחוץ. אבל יש דעה מחמירה, שנוהגים בה המהדרים, לשמור כבר משעת הקציר: מן הרגע שהחיטים בשלו, דואגים שלא ירדו עליהן מים.
הרב הוסיף שהיו שנים שבהן ירד גשם באמצע הקיץ על השדות הבשלים, ואז היה קשה מאוד למצוא חיטים לשמורה המהודרת. ויש פתגם: אל תקרא "מצה שמורה" אלא "מצה שומרת": מי ששומר את המצה, המצה שומרת עליו.
והתורה מסיימת: "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת". ועד היום, בכל מקום שבו יש יהודים, אוכלים מצות בפסח. מצווה שנאמרה במצרים נשמרת בכל הדורות ובכל הארצות.
מצה שמורה היא מצה שנשמרה מפני מים, כדי שלא תחמיץ; מעיקר הדין משעת הטחינה, והמהדרים משעת הקציר.
🌙 מכת בכורות והיציאה
ממשיכים הלאה: מי זוכר בעל פה מה בא אחרי "במושבותיכם תאכלו מצות"? מכת בכורות. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", ומתו בכורי האדם, בכורי השבי ובכורי הבהמה. "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה": הוא קם ממיטתו, כי הלך לישון כרגיל.
"כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". פרעה חיפש את משה, קרא לו ולאהרן ואמר: קומו צאו, גם אתם גם בני ישראל, גם צאנכם וגם בקרכם, "וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי", כי פחד מאוד שעוד רגע ימות.
בני ישראל לקחו את הבצק טרם יחמץ, ושאלו ממצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות. והמצרים נתנו להם. במקום לצעוק עליהם "בגללכם מת הבן שלנו", נתנו להם את הכל. פלא עצום: "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם".
בחצות מתו הבכורות, פרעה קם בלילה ושלח את ישראל, והמצרים נתנו להם כלי כסף וזהב ברצון.
✨ ליל שימורים
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי". הילדים נזכרו בחשבון שעשו: עם הנשים והילדים זה יוצא כמה מיליונים. וגם ערב רב עלה אתם, וצאן ובקר מקנה כבד מאוד.
הם אפו את הבצק עוגות מצות, כי גורשו ולא יכלו להתמהמה, "וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". אפילו לחם לא הכינו. יצאו עם המצה בלבד, ועל זה נאמר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ".
ואיך ייתכן "שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", אם ישבו במצרים רק מאתיים ועשר? כי מונים מתחילת הגרות שנגזרה בברית בין הבתרים. ובעצם היום הזה, באותו יום שבו נכרתה הברית, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'". זה הלילה הקדוש ביותר, ועד היום כולנו חוגגים אותו בשמחה עצומה. ובסיום השיעור חולקו פרסים לילדים שקראו בבית את כל הפרשה, והשאר הוזמנו להביא פתק מן ההורים שקראו, לכבוד סיום הפרשה.
יצאו מאות אלפים ועמם עם רב, בלי צידה, בדיוק בתום ארבע מאות ושלושים שנה, בלילה הקדוש ביותר.