📚 כל השיעורים

🍭 פטר חמור ומתנת הארץ

שיעור חגיגי בסיום פרשת בא: ארץ ישראל כמתנה של היום, הריקודים בכ"ט בנובמבר, מצוות פדיון פטר חמור שרואים פעם בחיים, פדיון הבן ותפילין על יד כהה

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · סיום הפרשה

📜 שיעור לכבוד הסיום

זה היה השיעור האחרון על פרשת בא, והרב הכריז כבר בהתחלה: היום יש שיעור לא רגיל. לכבוד הסיום הוא הכין דברים מיוחדים, ובהם סרטון של מצווה שכמעט אף אחד מאיתנו לא ראה בחייו.

אבל קודם כל הפסוקים. הרב קרא את סוף הפרשה ברצף, ורק אחר כך חזר לכל פסוק ופסוק כדי לגלות כמה דברים מעניינים מסתתרים בו. וכך כתוב שם: "והיה כי יבאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה'... וכל פטר חמר תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יא–יג).

ומיד אחר כך: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". ואחריו: "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך".

בכמה פסוקים קצרים יש כאן ארץ ישראל, בכורות, פטר חמור, פדיון הבן ותפילין. בואו נעבור עליהם אחד אחד.

הפסוקים האחרונים של פרשת בא מלאים מצוות מיוחדות, ולכבוד הסיום מגיע שיעור מיוחד.

פרק א · סיום הפרשה

🗺️ "והיה כי יביאך"

הפסוק הראשון פותח במילים "והיה כי יבאך ה' אל ארץ הכנעני". הרב ביקש לשים לב: הפסוק לא אומר "כשתצאו ממצרים", אלא "כאשר ה' יביא אותך אל הארץ".

כלומר, המצוות שהתורה מתחילה לפרט כאן קשורות לרגע שבו עם ישראל יגיע לארץ ישראל. התורה מציבה את הארץ בראש הדברים. היא לא רק מקום שבו גרים, אלא המקום שבו המצוות מקבלות את מלוא משמעותן.

וזה כבר מלמד משהו. עם ישראל עוד לא יצא ממצרים, עוד לא עבר את הים ועוד לא עמד בהר סיני, וכבר הקדוש ברוך הוא מדבר איתו על הארץ. המטרה של היציאה ממצרים ברורה מן הרגע הראשון: להגיע לארץ שה' נשבע לאבות.

ועכשיו מגיעות שתי מילים קטנות בסוף הפסוק, שרש"י מוצא בהן חידוש גדול.

המצוות של סוף הפרשה קשורות בכניסה לארץ ישראל.

פרק א · סיום הפרשה

🎁 מתנה של היום

הפסוק אומר: "כי יבאך ה' אל ארץ הכנעני... ונתנה לך". שאל הרב: למה צריך לכתוב "ונתנה לך"? אם הקדוש ברוך הוא מביא אותך אל הארץ, ברור שהוא נותן אותה לך. המילים נראות מיותרות.

עונה רש"י: התורה באה ללמד שהארץ צריכה להיות בעיניך כאילו נתנה לך היום ממש, ולא כמו ירושה ישנה מן האבות. לא משהו של נוסטלגיה, לא זיכרון רחוק. בכל יום יהודי צריך להרגיש: הרגע קיבלתי מתנה.

יש הבדל גדול בין מי שירש בית מסבא רבא שלו לבין מי שקיבל הבוקר מפתח לבית חדש. הראשון כבר רגיל. השני מסתובב בחדרים, נוגע בקירות, ולא מפסיק לשמוח.

וכדי שהתלמידים יבינו מה פירוש להרגיש כך, הרב אמר: בואו אראה לכם איך נראים יהודים שרגע זה קיבלו את ארץ ישראל.

רש"י מלמד שיהודי צריך להרגיש בכל יום כאילו הרגע קיבל את ארץ ישראל במתנה.

פרק ב · כאילו ניתנה היום

🗳️ הרגע שבו העולם הצביע

הרב הראה לתלמידים סרטון מלפני כשמונים שנה. באותה תקופה התקיים דיון גדול באומות המאוחדות: האם לתת ליהודים מדינה בארץ ישראל או לא.

וההחלטה לא הייתה פשוטה בכלל. הרב הסביר שלא הספיק רוב רגיל. היה צריך ששני שלישים מן המדינות יסכימו. תחשבו מה זה לשכנע כמעט את כל העולם להסכים לדבר אחד, ועוד דבר שנוגע ליהודים.

בסרטון רואים את הרגע עצמו: בכ"ט בנובמבר 1947 ישבו יהודים בניו יורק ובמוסקבה, בבואנוס איירס, ברומא ובירושלים, ליד הרדיו, ושמעו את ההצבעה. מדינה אחרי מדינה, "כן" ו"לא", והלב דופק.

והקריין בסרטון אמר משפט שהרב אהב: הייתה הרגשה שזוכים לראות בהתגשמות דבר שדורות של יהודים יכלו רק לחלום עליו, וכאילו כל ההיסטוריה של העם כוונה אל הרגע הזה.

בכ"ט בנובמבר תש"ח (1947) עצרו יהודים בכל העולם את נשימתם מול ההצבעה על הארץ.

פרק ב · כאילו ניתנה היום

💃 ריקודים בלי מודעות

ומה קרה אחרי ההצבעה? הרב שאל את התלמידים לשים לב לדבר אחד: באותו יום אף אחד לא אמר לאנשים לרקוד. לא תלו מודעות, לא הכינו תזמורת, לא ארגנו שום אירוע.

ובכל זאת אנשים יצאו לרחובות ורקדו. בחנויות חילקו בחינם פלאפל ושוקולד וכל מה שהיה. השמחה הייתה כל כך גדולה, שאי אפשר לדמיין אותה. שנים על גבי שנים חלמו על הרגע שבו נוכל לחזור לארץ ישראל, ופתאום הוא הגיע.

"ראיתם פעם אנשים רוקדים ברחובות מרוב שמחה, בלי שמישהו הזמין אותם?" שאל הרב. ככה נראה יהודי שהרגע קיבל את ארץ ישראל.

וזה בדיוק מה שרש"י מבקש מאיתנו: לא לחכות לכ"ט בנובמבר הבא, ולא לזכור את השמחה רק בסרטונים. להרגיש בכל יום, כשקמים בבוקר בארץ ישראל, משהו מן השמחה של אותו לילה. כאילו היום הוא קיבל אותה.

איש לא הזמין את היהודים לרקוד, והם יצאו לרחובות מעצמם, כי קיבלו מתנה.

פרק ב · כאילו ניתנה היום

🇺🇸 נשיא שלמד חומש

ועכשיו, אמר הרב, תראו כמה חשוב השיעור שאנחנו לומדים. מיד אחרי קום המדינה הכיר בה נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. ההחלטה לא הייתה פשוטה: היו יועצים שהזהירו אותו שהכרה במדינת ישראל עלולה לפגוע באינטרסים של ארצות הברית ולהרגיז מדינות חזקות.

שאלו אותו: למה בכל זאת הכרת? והרב סיפר את תשובתו: אני למדתי בבית הספר חומש. ומה כתוב בחומש? למי שייכת ארץ ישראל? ליהודים. הקדוש ברוך הוא הבטיח אותה להם, והבטיח שהם יחזרו אליה.

וכך, לפי מה שסיפר הרב, הוא אמר: הדבר הטוב ביותר שיכול לזכות בו אדם הוא לתת יד לכך שהבטחה של אלוקים תתקיים. הוא היה אדם מאמין, והאמונה הזאת באה לו מן החומש.

"הרגע קראנו את זה", אמר הרב לתלמידים. "כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך". אותם פסוקים שאתם לומדים בכיתה השפיעו על החלטה של נשיא המעצמה הגדולה בעולם.

הרב סיפר שנשיא ארצות הברית נימק את הכרתו במדינה במה שלמד בחומש.

פרק ב · כאילו ניתנה היום

🔮 ספר שיוצר את העתיד

מכאן הרב הגיע לרעיון גדול. אנשים חושבים לפעמים שהתורה היא ספר היסטוריה: היא מספרת מה קרה פעם, לאבות, במצרים, במדבר.

אבל זה לא נכון. התורה היא ספר שכותב גם את ההיסטוריה של העתיד. אנשים קוראים בה, יודעים ממנה איך להתנהג, ומתוך כך קורים דברים בעולם. מנהיג שלמד חומש בילדותו עשה מעשה שלא כמו כולם, רק משום שכך כתוב בתורה. ולכן, אמר הרב, במידה מסוימת אנחנו נמצאים כאן בזכות זה שלמדו חומש.

ספר התורה גרם לכך שאנחנו נמצאים בארץ, וספר התורה עוד יגרום להרבה מאוד דברים מעניינים. אנחנו לא לומדים ספר שרק מספר על מה שהיה. אנחנו לומדים ספר שבונה את מה שיהיה.

וזו גם תשובה לתלמיד ששואל למה צריך ללמוד את כל הפסוקים, אפילו את הקטנים. כל פסוק יכול יום אחד להיות הפסוק שמשנה החלטה גדולה, אצלו או אצל מישהו שישמע ממנו.

התורה אינה רק ספר על העבר; מי שלומד אותה משנה את ההיסטוריה.

פרק ג · פדיון פטר חמור

🐑 כל בכור לה'

אחרי ארץ ישראל מגיעה המצווה הראשונה: "והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'". מה הפירוש? כל זכר ראשון שנולד, הבן הראשון של האם, צריך להקדיש לה'.

איך מקדישים? זה תלוי במי מדובר. אם זה בכור של בהמה טהורה, כמו כבש או פרה, מקריבים אותו קרבן. ואם זה ילד, בן בכור? אחד התלמידים שאל בבהלה: מקריבים אותו? ודאי שלא. את הבן הבכור פודים, וכך כתוב בפסוק: "וכל בכור אדם בבניך תפדה". נגיע לזה בהמשך.

ובין שני אלה, בהמה טהורה ובן אדם, התורה מכניסה מצווה שלישית, מוזרה ומפתיעה, על בהמה טמאה אחת בלבד. כאן הרב הכריז: עכשיו תראו משהו שלא ראיתם בחיים. אני לא חושב שיש כאן אחד שראה את זה, וגם אני לא זכיתי לראות את זה.

התורה מצווה להקדיש לה' כל בכור: בהמה טהורה קרבה קרבן, ובכור אדם נפדה.

פרק ג · פדיון פטר חמור

🫏 למה דווקא חמור?

"וכל פטר חמר תפדה בשה". הבן הראשון של חמורה הוא קדוש בקדושת בכור. אבל אפשר להקריב חמור בבית המקדש? לא. חמור הוא בהמה טמאה, הוא לא מתאים לקרבן.

אז מה עושים? התורה אומרת: פודים אותו בשה. לוקחים שה, כבש או גדי, ונותנים אותו לכהן במקום החמור. הקדושה עוברת מן החמור אל השה, והחמור נשאר אצל בעליו ויכול לעבוד איתו כרגיל.

"ואם לא תפדה וערפתו". אם אדם לא רוצה לפדות, הוא חייב להמית את החמור. אבל הרב הדגיש: המצווה היא לפדות. התורה לא רוצה שיהרגו את החמור. היא נותנת לאדם דרך טובה, ומזהירה אותו מה יקרה אם יסרב.

ועכשיו השאלה הגדולה ששאלו התלמידים: למה דווקא חמור? למה לא האריה הראשון, או הסוס הראשון, או הפיל הראשון, או הג'ירפה? מה מיוחד בחמור שרק הבכור שלו צריך פדיון?

חמור אי אפשר להקריב, ולכן התורה מצווה לפדות אותו בשה, ואם לא פודים, עורפים אותו.

פרק ג · פדיון פטר חמור

💰 החמורים שסחבו את הזהב

רש"י עונה על השאלה הזאת בשני טעמים, והרב הסביר את שניהם.

הטעם הראשון: המצרים נמשלו לחמורים. חמור הוא בעל חיים שכולו חומר, כל עניינו אוכל ומשא. כך היו המצרים, שקועים כולם בחומריות. כשהקדוש ברוך הוא הרג את בכורי מצרים, היה זה כביכול כמו שהרג "חמורים". ולכן פטר החמור מזכיר לנו את מכת בכורות, את הלילה שבו ה' היכה את בכורי המצרים ופסח על בתי ישראל.

הטעם השני יפה מאוד: החמורים עזרו לנו לצאת ממצרים. כשיצאנו ממצרים לקחנו איתנו המון רכוש, כסף וזהב שהמצרים נתנו לנו. ומי סחב את כל זה? החמורים. רש"י אומר שלא היה אחד מישראל שלא היו איתו הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים.

ולכן אנחנו מכירים להם טובה. גם לחמור מגיעה הכרת הטוב. וזה לימוד גדול: מי שעזר לנו, גם אם הוא "רק" חמור, לא שוכחים אותו, אפילו אחרי אלפי שנים.

רש"י נותן שני טעמים: המצרים נמשלו לחמורים, והחמורים עזרו לישראל לצאת ממצרים.

פרק ג · פדיון פטר חמור

🎊 מצווה שרואים פעם בחיים

ואז הגיע הרגע שהתלמידים חיכו לו: סרטון של פדיון פטר חמור אמיתי. זו מצווה נדירה מאוד. צריך שיהיה ליהודי חמורה, שתמליט בפעם הראשונה, ושהוולד יהיה זכר. זה כמעט לא קורה.

ולכן, כשזה כבר קורה, עושים מזה אירוע גדול. בסרטון רואים אולם מלא אנשים. מכניסים את פטר החמור, תינוק קטן שעוד לא בן חודש, מקושט בקישוטים יפים. ויחד איתו מכניסים גם את האתון, האמא שלו, כדי שתהיה נוכחת בפדיון של הבן שלה. בסרטון התבדחו על "ענוותנותה" של האתון, שסירבה לעלות לבמה.

באו רבנים, נשאו דרשות, שרו לכבוד המצווה, והאירוע כולו נמשך כשעה. הרב הסביר לתלמידים: כשיש מצווה נדירה, יש עניין לעשות ממנה "עסק", לשמוח בה ולפרסם אותה, כדי שכמה שיותר אנשים יזכו לראות אותה.

ובסרטון גם הוזכר שעל מצווה נדירה כזו מברכים "שהחיינו", כפי שהורה הרב יצחק יוסף. מי שזוכה לקיים מצווה שכמעט אינה מגיעה לידו, מודה לה' שהגיע לזמן הזה.

מצוות פטר חמור נדירה מאוד, ולכן כשהיא מתקיימת עושים ממנה אירוע גדול.

פרק ג · פדיון פטר חמור

👀 מה ראינו בסרטון

אחרי הסרטון הרב חזר לפסוק, כדי שהתלמידים יבינו בדיוק מה ראו. בעל החמור בירך את ברכת המצווה, ואחר כך פדה את פטר החמור בשה ונתן את השה לכהן. לא צריך את האמא בשביל עצם המצווה. היא הובאה רק לכבוד.

מה קרה בפועל? אני לוקח את החמור ואומר לכהן: קח את השה במקום החמור. הקדושה שהייתה בחמור עוברת לשה, והשה הולך לכהן. החמור עצמו נשאר אצל בעליו, חולין גמור.

תלמיד שאל: הכהן מקריב את השה? הרב אמר שזה נושא לשיעור הבא, ושם יסביר בדיוק מה הכהן עושה עם השה. מה שחשוב עכשיו הוא להבין את הרעיון: בכור החמור שייך לה', ואנחנו "מחליפים" אותו בשה.

ונקודה חשובה: מאחר שהמצווה היא לפדות, ולא להקריב קרבן, אפשר לקיים אותה גם היום, בלי בית המקדש. היא פשוט נדירה. ומי שיזכה פעם לראות אותה, ידע עכשיו בדיוק מה הוא רואה.

בפדיון פטר חמור הקדושה עוברת אל השה, השה ניתן לכהן, והמצווה נוהגת גם היום.

פרק ד · פדיון הבן ויד כהה

👦 "מה זאת?"

הפסוק ממשיך: "וכל בכור אדם בבניך תפדה". גם בן בכור פודים. אחד התלמידים סיפר שגם את אחיו פדו. וכשיהיה זמן, אמר הרב, נראה גם איך עושים פדיון הבן בפועל.

ואז אומרת התורה: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". הבן רואה את המצוות המוזרות האלה, פדיון פטר חמור, פדיון הבן, ושואל: מה זה? למה עושים את כל זה?

ומה עונים לו? "ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". מה זה "בחוזק יד"? בעוצמה אדירה. הקדוש ברוך הוא לא הוציא אותנו ממצרים בשקט, בהסכמה. המצרים לא רצו לשחרר אותנו, וה' עשה בהם כוח הדין עד שנאלצו לשלח.

יפה שהתורה עצמה מכינה אותנו לשאלות של הילדים. היא לא אומרת "תגיד לו שישתוק ויעשה". היא אומרת: הבן ישאל, ואתה תסביר. המצוות האלה הן הזדמנות לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים.

על השאלה "מה זאת" עונים לבן: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

פרק ד · פדיון הבן ויד כהה

⚡ על כן אני זובח

התורה ממשיכה להסביר: "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה". פרעה לא רצה לשחרר אותנו. אז מה עשה הקדוש ברוך הוא? הרג את כל הבכורות שלהם, גם של בני אדם וגם של בהמות.

"על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה". בגלל זה, הבכור של בהמה טהורה קרב קרבן, ואת הבכור של בני אדם פודים. באותו לילה ה' פסח על בתינו והציל את הבכורות שלנו, ומאז הם שייכים לו באופן מיוחד.

כך מתחבר הכול. פטר חמור מזכיר את המצרים שנמשלו לחמורים ואת החמורים שסחבו את הזהב. בכור בהמה מזכיר את בכורי הבהמות של מצרים. ופדיון הבן מזכיר את הבכורות של ישראל שניצלו. כל המצוות האלה הן זיכרון חי של הלילה הגדול של יציאת מצרים.

הבכורות שלנו קדושים לה' משום שבמכת בכורות ה' היכה את בכורי מצרים והציל את בכורי ישראל.

פרק ד · פדיון הבן ויד כהה

✋ "על ידכה" – היד החלשה

הפסוק האחרון של הפרשה: "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך, כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". הרב שאל את התלמידים: מה מוזר כאן? תסתכלו טוב על המילים.

אחרי כמה ניחושים מצאו את זה. המילה "ידך" נכתבת בדרך כלל בלי ה"א בסוף. וכאן כתוב "ידכה", עם ה"א. למה?

עונה רש"י: "ידכה" כמו "יד כהה", יד חלשה. ואיזו יד היא החלשה אצל רוב האנשים? יד שמאל. מכאן לומדים שתפילין של יד מניחים על היד השמאלית.

והרב אמר לבנים בכיתה: עוד כמה שנים, כשתגיעו לבר מצווה ותניחו תפילין בכל בוקר, תזכרו את השיעור הזה. כל פעם שתכרכו את הרצועה על יד שמאל, תדעו שזה בגלל ה"א אחת קטנה בסוף פרשת בא.

ויש כאן גם רעיון יפה. דווקא על היד החלשה כותבים "בחוזק יד הוציאנו ה'". הכוח שלנו אינו בא מעצמנו. הוא בא מן היד החזקה של הקדוש ברוך הוא.

"ידכה" נכתב בה"א כדי לרמוז ליד כהה, יד שמאל, שעליה מניחים תפילין.

פרק ד · פדיון הבן ויד כהה

📖 כל מילה היא קדושה

בסוף השיעור הרב ביקש מן התלמידים דבר אחד לכבוד הסיום: לקחת חומש ולקרוא את כל פרשת בא מן ההתחלה ועד הסוף. זה לוקח עשר דקות, רבע שעה, ומי שיביא אישור מן ההורים שקרא את כל הפרשה, יקבל פרס.

תלמיד אחד ניסה להתחמק, והרב אמר לו משפט שכדאי לכולנו לזכור: תורה קדושה. כל מילה היא מצווה, כל מילה היא קדושה.

ובאמת, השיעור הזה הראה את זה בצורה מוחשית. שתי מילים מיותרות לכאורה, "ונתנה לך", מלמדות לשמוח בארץ ישראל בכל יום. מילה אחת, "חמר", פותחת עולם שלם של הכרת הטוב וזיכרון יציאת מצרים. ואות אחת, ה"א של "ידכה", קובעת על איזו יד מניחים תפילין מאות שנים.

מי שלומד כך, מגלה שאין בתורה פסוק משעמם. בכל פסוק מחכה משהו מרגש, אם רק טורחים לשאול: למה כתוב כך? ויהי רצון שנזכה להרגיש את ארץ ישראל כמתנה חדשה בכל יום, ולראות בקרוב גם את המצוות הנדירות מתקיימות בשמחה.

מי שקורא את הפרשה כולה בחומש מסיים אותה כראוי, כי כל מילה בתורה היא מצווה.

סיכום השיעור: פטר חמור ומתנת הארץ