📚 כל השיעורים

🍭 כי חג ה' לנו

שיעור לילדים בפרשת בא: מצוות כעבודה או כחגיגה, סוף מכת ארבה, רוח ים ורוח קדים, הארבה שנעלם מן הכלים, ונס השמיטה בקוממיות

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · מי ומי ההולכים

👨‍👩‍👧 הגברים או כולם

השיעור נפתח בחזרה על דבר התורה של השבוע הקודם. הילדים התבקשו לספר אותו בבית להורים, ומי שעדיין לא סיפר הוזמן לעשות זאת.

אחרי שמשה הזהיר את פרעה על הארבה, עבדי פרעה לחצו עליו, והוא נבהל. הוא אמר למשה ולאהרן: לכו, עבדו את ה'. אבל מיד שאל: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?". ומשה ענה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ".

פרעה סירב בתוקף: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'". מה פתאום כולם הולכים? די בגברים. משה רבנו לא הסכים בשום פנים ואופן: גם הילדים, גם הבנות, גם הסבים והסבתות.

על פניו זה נראה כמו ויכוח על מספר האנשים. אבל בשיעור הוסבר שיש כאן הבדל עמוק מאוד, הבדל שנוגע ללב של עבודת ה': איך אדם מרגיש כלפי המצוות שהוא עושה.

פרעה הסכים לשלוח רק את הגברים, ומשה עמד על כך שכולם ילכו, גם הילדים וגם הזקנים.

פרק א · מי ומי ההולכים

💼 עבודה לא לוקחים ילדים

שימו לב למילה שבחר פרעה: "וְעִבְדוּ". בעיניו, המצוות הן עבודה. התפילה והקורבנות הם מטלה, כמו יום עבודה ארוך.

ועכשיו שאלה פשוטה: האם לוקחים ילדים לעבודה? אבא קם בבוקר והולך לעבודה, והילדים נשארים בבית או הולכים לבית הספר. מתי בכל זאת ילד מגיע למקום העבודה של אבא? כשיש שם מסיבה. כשמארגנים מסיבת חנוכה, יום פעילות או חגיגה, פתאום מביאים גם את הילדים. הילד שמח לבוא, ואבא שמח להראות לו את המקום.

אחד הילדים בשיעור סיפר שלקחו אותו פעם למקום העבודה של אביו, ומתי? כשהייתה שם מסיבת חנוכה. בדרך כלל אי אפשר להביא ילדים למקום כזה, אבל לחגיגה מביאים.

זה בדיוק ההיגיון של פרעה. אם המצוות הן עבודה קשה, למה לקחת את הילדים? מספיק שהגברים ילכו ויעשו את העבודה.

מי שרואה במצוות עבודה קשה, לא מבין למה צריך להביא אליהן את הילדים.

פרק א · מי ומי ההולכים

🎉 "כי חג ה' לנו"

משה רבנו ענה לפרעה: אתה טועה. המצוות אינן עבודה. ומה הן? התשובה נמצאת בסוף דבריו: "כִּי חַג ה' לָנוּ". המצוות הן חג, חגיגה.

ואם זו חגיגה, ברור שלוקחים את כולם. לחגיגה לא משאירים את הילדים בבית. בונים, מקשטים, מזמינים את הקטנים ואת הגדולים, את הנערים ואת הזקנים. לכן אמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, כי חג ה' לנו.

כאן נמצא ההבדל הגדול. אפשר להתפלל הרבה, אפילו פעמים רבות ביום, ולהרגיש שזו עבודה קשה מול אדון קפדן. ויש יהודי שאומר בכל יום, מיד אחרי "שמע ישראל": "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". יהודי אוהב את ה', ומי שאוהב, שר.

וזה המסר לילדים ולהורים כאחד: כשמצווה היא חגיגה, כל המשפחה רוצה להיות שותפה בה.

משה לימד שהמצוות אינן עבודה אלא חגיגה, ולחגיגה לוקחים את כל המשפחה.

פרק א · מי ומי ההולכים

🎵 מי שאוהב, שר

בשיעור הקודם כבר נאמר שהשאלה החשובה איננה כמה מתפללים, אלא איך מתפללים. אפשר להתפלל פעמים רבות, ובכל זאת להרגיש שהקדוש ברוך הוא הוא רק "בעל הבית" שצריך למלא את פקודותיו. מי שמרגיש כך, אינו שר. הוא ממלא חובה, ונגמר.

יהודי מרגיש אחרת. הוא לא רק עובד את ה', הוא אוהב אותו. ומי שאוהב, שר. לכן יש לנו כל כך הרבה שירים, זמירות ופיוטים: בשבת, בחגים, בתפילה. השירה היא הסימן החיצוני של הלב שאוהב.

וכאן חוזרים לדברי משה: "כי חג ה' לנו". בחג שרים, בחג שמחים, ובחג כל המשפחה ביחד. זו הדרך שבה משה רבנו רצה שבני ישראל יצאו ממצרים: לא כפועלים שהולכים לעבודה, אלא כמשפחה גדולה שיוצאת לחגיגה של אהבה.

ולכן גם החזרה על דבר התורה בבית איננה "שיעורי בית". ילד שמספר להוריו בשבת מה למד, הופך את הלימוד לחלק מחגיגת השבת של כל המשפחה.

השירה היא הסימן של אהבה: מי שמרגיש שה' רק בעל הבית אינו שר, ומי שאוהב את ה' שר לו.

פרק ב · סוף מכת ארבה

🌿 הארבה אוכל הכל

אחרי החזרה המשיך השיעור באמצע מכת ארבה. התורה מתארת: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד, וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

מה נשאר אחרי הברד? מעט. הברד שבר הרבה, אבל חלק מן התבואה, כמו הכוסמת, נשאר. עכשיו בא הארבה וגמר את כל מה שנשאר. הארץ התכסתה עד שהחשיכה, והכל נאכל.

פרעה הבין שעוד מעט לא יהיה לו מה לאכול. עוד רגע לא יישאר כלום בכל מצרים. והפחד גבר עליו מאוד.

התורה מספרת: "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן". שימו לב למילה "וימהר". פרעה לא חיכה. הוא נבהל נורא.

והוא אמר: "חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם, וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". הוא מודה שחטא, ומבקש: רק הפעם, תתפללו לבורא עולם שיעזור. הוא קורא לארבה "המוות הזה", כי בלי אוכל כולם עלולים למות.

ומשה יצא מעם פרעה והתפלל אל ה'. וה' שמע את תפילתו.

יש כאן דבר מופלא. פרעה, המלך הגאה שאמר בתחילה "מי ה' אשר אשמע בקולו", עומד עכשיו ומבקש ממשה ומאהרן שיתפללו בעדו. הוא יודע היטב מי יכול לעצור את הארבה. הוא אינו פונה לחרטומים ולא לאליליו, אלא לה' אלוקי ישראל.

אבל שימו לב גם למילים "אך הפעם". פרעה מבקש סליחה רק לפעם הזאת. הוא אינו מבטיח לשנות את דרכו, הוא רק רוצה שהצרה תעבור. וכך באמת יקרה: ברגע שהארבה ילך, הוא יחזור לסרב.

הארבה כיסה את עין הארץ ואכל כל מה שנשאר אחרי הברד, עד שלא נותר ירק בכל מצרים.

פרק ב · סוף מכת ארבה

🧭 רוח ים ורוח קדים

"וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף". את הארבה הביאה רוח קדים, ועכשיו ה' הפך את הרוח, ורוח ים לקחה אותו והשליכה אותו לים סוף.

מהי "רוח ים"? בשיעור הזכירו את השיר "יָמָּה וָקֵדְמָה, צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה". ים הוא מערב, כי בארץ ישראל הים נמצא בצד מערב. ולמה "מערב"? מלשון ערב: שם השמש שוקעת לעת ערב. מי שראה פעם את השמש שוקעת, ראה אותה יורדת אל הים.

ומה הוא "קדמה"? מזרח. ולמה? מלשון "מוקדם" ו"הקדים": שם השמש מתחילה, היא מקדימה וזורחת ראשונה. ההפך ממערב הוא מזרח.

הילדים גם עברו על ארבעת הכיוונים בארץ: צפונה לכיוון רמת הגולן והלבנון, דרומה לכיוון ירושלים ותל אביב, מערבה אל הים, ומזרחה אל ההרים.

מערב נקרא "ים" כי שם הים, ו"מערב" כי שם השמש שוקעת; מזרח נקרא "קדם" כי שם השמש מקדימה לזרוח.

פרק ג · לא נשאר ארבה אחד

🏺 "לא נשאר ארבה אחד"

ממשיך הפסוק: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם". למה צריך להדגיש "אחד"? היה מספיק לומר שהארבה הלך.

כאן הובא דבר מעניין. המצרים ידעו לאכול חגבים. גם היום יש מקומות בעולם שבהם מוכרים ואוכלים חגבים. כשבא הארבה ולא היה מה לאכול, חשבו המצרים שמצאו פתרון: הם אספו את הארבה, שמו אותו בחביות ובכלים, ומילאו אותם במלח. כך, אמרו, יהיה לנו מה לאכול.

אבל כשמשה התפלל וה' שלח את רוח הים, גם הארבה שבתוך הכלים נעלם. מובא במדרש, והביאו רש"י, שאפילו המלוחים שבכלים פרחו והלכו. המצרים פתחו את המכסים ולא האמינו: לא נשאר להם אפילו ארבה אחד. זה פירוש "לא נשאר ארבה אחד": לא נשאר כלום, אפילו לא מה שהוסתר ונשמר.

וכך נגמרה מכת ארבה. הנס היה גדול פעמיים: פעם כשבא הארבה, ופעם כשנעלם עד האחרון שבו.

גם הארבה שהמצרים מלחו ושמרו בכלים כדי לאכול, נעלם ולא נשאר ממנו אחד.

פרק ג · לא נשאר ארבה אחד

🧂 התחבולה שלא הצליחה

כדאי להתעכב רגע על התחבולה של המצרים. הם לא רק סבלו מן הארבה, הם ניסו להרוויח ממנו. אם הארבה אכל את התבואה, נאכל אנחנו את הארבה. הם מלחו אותו, סגרו אותו היטב בכלים, ושמרו אותו לימים הקשים שיבואו.

זו דרכו של אדם שאינו רוצה להכיר ביד ה'. במקום לומר "חטאתי" באמת ולשנות את דרכו, הוא מחפש עצה חכמה איך להסתדר בכל זאת. אבל כשמשה התפלל והמכה הסתלקה, הסתלקה לגמרי. לא נשאר ארבה בשדה, לא נשאר ארבה באוויר, ולא נשאר ארבה אחד בתוך הכלים הסגורים.

בשיעור הראו לילדים גם הדמיה של הרגע הזה: המצרים מרימים את המכסה, ובפנים אין כלום. הכלים ריקים. כך ראו בעיניהם שאין חכמה ואין עצה נגד ה'.

למה דווקא ארבה? כל מכה במצרים הייתה מידה כנגד מידה. המצרים הכריחו את היהודים לעבוד באדמה ולזרוע בשבילם חיטה ושעורה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אתם הכרחתם את בני ישראל לזרוע עבורכם? תקבלו עונש מתאים. כל מה שזרעתם, כל החיטה וכל השעורה, יבואו החגבים ויאכלו.

ועוד דבר הודגש בשיעור: הארבה אכל רק את התבואה של המצרים. את מה שהיה שייך ליהודים הוא לא אכל. אותה מכה עצמה הבחינה בין מי שמגיע לו עונש לבין מי שה' שומר עליו.

המצרים ניסו להפוך את המכה לתועלת, אבל מה שה' גוזר שייעלם, נעלם עד הסוף.

פרק ד · הארבה ושומרי השמיטה

🌾 הארבה שלא נכנס לקוממיות

ומזה עבר השיעור לסיפור שקרה בארץ ישראל, לפני עשרות שנים. נחיל ענק של ארבה הגיע לארץ, אלפים רבים ואולי מיליונים. כולם רעדו מפחד, כי ארבה אוכל את הכל.

בדרום הארץ היה יישוב של יהודים שומרי תורה ומצוות, ושמו קוממיות. ביישוב הזה שמרו את מצוות השמיטה כמו שצריך: בשנה השביעית לא עבדו את האדמה, ונתנו לה לנוח כמו שציוותה התורה.

הארבה נחת, ואכל את התבואה ביישובים הרבים שבסביבה. אבל ליישוב אחד הוא לא נכנס כלל: קוממיות, המקום ששמרו בו שמיטה. ממש כמו במצרים, הארבה הבחין בין מקום למקום.

אנשי קוממיות סמכו על הבטחת התורה, ועזבו את האדמה בשנה השביעית למרות הקושי. והנה, כשבא הארבה, ראו כולם שהמקום הזה שמור.

וזה הקשר לפרשה: אותו ה' שהביא ארבה על המצרים ושמר על ישראל, הוא ששמר בדורנו על מי ששמרו את מצוותו.

כשפשט ארבה בארץ, הוא לא נגע ביישוב ששמר שמיטה כהלכתה.

פרק ד · הארבה ושומרי השמיטה

☎️ "איך אבא שלי לא השתנה?"

לסיפור יש המשך. כעבור כעשרים שנה עמד מרצה לפני קהל וסיפר שגם היום קורים ניסים, והביא את סיפור הארבה בקוממיות. בקהל ישב בחור שגדל בסמוך לאזור, ביישוב שבו לא שמרו מצוות.

הוא אמר לעצמו: זה לא ייתכן. אם קרה נס כזה ליד הבית שלנו, איך אבא שלי נשאר בלי תורה ומצוות? הוא הרים טלפון לאביו ושאל: האם זה נכון? והאב אישר: כן, זה נכון, הארבה לא נכנס לקוממיות.

"אז איך נשארת כמו שהיית? ראית נס מול העיניים!" והאב סיפר: באותו יום לקחו אותנו באוטובוס עד לגבול שבו נעצר הארבה. המדריך הראה לנו ואמר: אתם רואים? אפילו הארבה לא אוהב את הדתיים, ולכן לא נכנס אליהם.

ברור שזה לא נכון. אבל כך אפשר לקחת נס גלוי ולהלביש עליו הסבר אחר, כדי לא לראות את מה שקרה באמת. במקום שהילדים יראו כמה ה' שומר על שומרי השמיטה, נתנו להם בדיחה.

אפשר לראות נס מול העיניים ולמצוא לו הסבר אחר; לכן צריך לב פתוח לראות את יד ה'.

פרק ד · הארבה ושומרי השמיטה

🔒 "ויחזק ה' את לב פרעה"

וכך מסתיים גם הקטע בפרשה: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". למרות הארבה שכיסה את הארץ, למרות ההודאה "חטאתי", ולמרות הנס שבו נעלם הארבה עד האחרון, פרעה נשאר באותו מקום.

שני הסיפורים, זה של פרעה וזה של היישוב שליד קוממיות, מלמדים אותו דבר. אפשר לראות נס גדול ועדיין לא להשתנות. אפשר לבקש עזרה ברגע של פחד, ומיד אחר כך לשכוח.

השיעור הסתיים בשיעורי בית בחוברת על מכת ארבה, ובצפייה בסרטון שבו רואים איך נראה נחיל ארבה אמיתי, ענן חי שמכסה את השדה כמו שטיח. כך הבינו הילדים, ולו במעט, מה ראו המצרים ומה פירוש "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ".

למרות כל מה שראה, פרעה חזר לסירובו; מי שאינו רוצה לראות, אינו רואה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: כי חג ה' לנו