🦶 "דעלך סני לחברך לא תעביד"
הגמרא מספרת שבא אדם שרצה להתגייר אל הלל הזקן, וביקש שילמד אותו את כל התורה כולה. אמר לו הלל: "דַּעֲלָךְ סְנֵי, לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד" – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה.
ולכאורה קשה להבין. הרי מצוות רבות הן מצוות שבין אדם למקום, ואין להן שייכות לבין אדם לחברו. איך ייתכן שהכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" כולל את כל התורה?
אחד מגדולי בעלי המוסר אמר כלל גדול בענייני המידות: אי אפשר לחלק את המידות, כך שכלפי הקדוש ברוך הוא האדם נוהג באופן אחד וכלפי חברו באופן אחר. אם אדם נוהג עם חברו בגאווה, הוא נוהג בגאווה גם כלפי הקדוש ברוך הוא. אי אפשר להיות עניו כלפי ה' ולהתגאות על החבר. המידה היא מידה אחת, ואינה מתחלקת.
לפי היסוד הזה, זה הפשט בגמרא. הלל אמר לגר: על ידי שתקנה מידות טובות בין אדם לחברו, ממילא תקיים גם את המצוות שבין אדם למקום. כפי שהאדם נוהג עם חברו, כך הוא נוהג כלפי הקדוש ברוך הוא.
הלל לימד את הגר את השורש של כל התורה כולה. והשורש הזה הוא המידות הטובות. אדם שיש לו מידות טובות, כל המצוות שהוא עושה כלפי ה' נעשות מתוך אותן מידות טובות.
ובין המידות הטובות יש מידה אחת שהשיעור מתמקד בה: מידת הכרת הטוב.
המידות של האדם אינן מתחלקות: כפי שהוא נוהג עם חברו, כך הוא נוהג עם הקדוש ברוך הוא.
⚖️ למי חייבים להכיר טובה?
בעל חובת הלבבות מבאר בהקדמה לשער עבודת האלוקים, שזה דבר ברור: אדם צריך להכיר טובה רק למי שמתכוון לטובתו. אם המיטיב התכוון לטובת עצמו, אף על פי שעשה לי טובה, לא מגיעה לו תודה. ולהפך: אם רצה לעזור לי ולא הצליח, מגיעה לו תודה.
אבל אחר כך הוא מבאר שיש חיוב הכרת הטוב של הבן לאביו, אף על פי שהאב מתכוון לעצמו. הקדוש ברוך הוא נטע בתוך ההורים רצון לעזור לילדיהם, והם עושים מה שטבעם מחייב. ועם כל זה יש חיוב להודות להם.
וכך גם אדון שעושה טובה לעבדו: הוא מתכוון רק שנכסיו, עבדיו, יהיו בריאים וטובים. ובכל זאת יש חיוב על העבד להודות לאדונו.
וכך גם העשיר שנותן כסף לעני. הוא מתכוון לעצמו: או לקבל עולם הבא, או לכבוד בעולם הזה, או שהוא מצטער בצערו של העני ורוצה להרגיש טוב. ועם כל זה, התורה מחייבת להכיר לו טובה. ואף מצינו שרבי היה מכבד עשירים.
לכאורה בעל חובת הלבבות סותר את עצמו. מצד אחד הוא מקדים שזה ברור שמי שמתכוון לטובת עצמו לא מגיעה לו תודה. ומצד שני הוא מפרט את כל האנשים האלה, שכולם מתכוונים לעצמם, ואומר שהתורה מחייבת להכיר להם טובה. איך זה מסתדר?
חובת הלבבות קובע שמכירים טובה רק למי שהתכוון לטובתי, ובכל זאת מונה רבים שהתכוונו לעצמם.
🪜 שלבים בסולם
בשיעור הובא ביאור: הקדוש ברוך הוא רצה שהאדם ילמד את מידת הכרת הטוב על ידי שינהג בה כלפי אנשים, אפילו כשהם מתכוונים לעצמם. אם אדם מתרגל להודות לאנשים שהוא פוגש ושעשו לו טובה, הרי זה כמו שלבים של סולם. כך יגיע להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.
אדם אינו יכול פתאום, בבוקר אחד, להכיר טובה לה'. צריך ללמוד את זה ולהתרגל לזה. ההרגל מקנה לו את המידה בנפשו. וכאן חוזר היסוד שנאמר קודם: אי אפשר לחלק את המידות. ברגע שהאדם קנה את מידת הכרת הטוב, לא משנה איך קנה אותה – גם אם כלפי אנשים שמתכוונים לטובת עצמם – הוא יכול לנהוג בה כלפי הקדוש ברוך הוא.
ולקדוש ברוך הוא באמת מגיעה הכרת הטוב השלמה. הוא כולו טוב ומטיב, ואינו מתכוון לשום תועלת עצמית, חס ושלום.
ההרגל להודות לבני אדם הוא שלב בסולם שמוביל להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.
🍞 ברכת המזון שיש בה תוכן
אחד מגדולי המוסר אמר, שאדם שאינו מודה להוריו, או לאשתו שהכינה לו ארוחה, ברכת המזון שלו אינה אמיתית. אם אדם אינו מודה למי שעשה לו טובה גשמית, הכין לו ארוחה או כל דבר אחר, ברכת המזון שלו ריקה מתוכן ומפנימיות. הסיבה היא אותה סיבה: אי אפשר לחלק את המידות.
אדם אינו יכול לומר: לאנשים שמתכוונים לצורך עצמם לא אכיר טובה, ורק לקדוש ברוך הוא אכיר טובה. כך הוא לא יגיע לשום מקום. עליו לקנות את המידה עצמה.
ולכן מובאות בשיעור דוגמאות פשוטות: אדם שיורד מן האוטובוס אומר תודה לנהג, אף על פי שהנהג מקבל שכר על עבודתו. וכך גם בחנות המכולת, אף על פי שהמוכר עובד לפרנסתו. ההרגל לומר תודה למי שעושה טובה, גם כשהוא מתכוון לצרכיו, קונה את המידה בנפש.
זהו רצון ה' בבריאה. הוא ברא את כל האנשים האלה, שעושים חסד עם אחרים אף כשהם מתכוונים לצרכי עצמם, כדי לאפשר לנו לקנות את המידה – אותה מידה שאי אפשר לחלק.
וזו כל התורה כולה שלימד הלל את הגר. המידות אינן מתחלקות. כשאדם עושה טובה לחברו, אפילו כשהוא מתכוון לצורך עצמו, הוא רוצה שיאמרו לו תודה. "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" – אל תמנע תודה ממי שהיטיב עמך, גם אם התכוון לצורך עצמו.
מי שמתרגל במידה הזאת, זוכה לקיים את כל התורה כולה, וזוכה להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים.
מי שאינו מודה לבני אדם על טובה גשמית, גם הודאתו לה' חסרה פנימיות.