🔬 ספר בשם "תודה"
הרב סיפר שכמה אנשים המליצו לו לעיין בספר שכתב פרופסור מחוץ לארץ, רוברט אמונס, על הכרת תודה, וכשהגיע אליו הספר, שקרוי פשוט "תודה", ראה דברים מעניינים.
החוקר כותב שחקר את נושא הכרת התודה, וראה שכאשר אדם מודה, הוא מרגיש מאושר, טוב עם עצמו ושמח. הוא ישן טוב יותר בלילה, ואוהב את חבריו. לפי מה שהובא בשיעור, ההודיה מוציאה את האדם מדיכאון ומונעת אותו, ואף נמצא בה קשר לאריכות חיים. כמעט כל מידה טובה שתרצו, יש בה הודיה.
עד כדי כך, הוא כותב, שהכרת הטובה היא המעלה המוסרית המהנה ביותר. ותמה החוקר: מדוע מחפשים כל כך הרבה דרכים להוציא אדם מדיכאון, כשאחד הפתרונות הטובים ביותר הוא פשוט להתחיל להודות?
חוקר שבדק את הכרת התודה מצא שהיא מביאה לאדם אושר, שלווה ובריאות.
❤️ לדעת ולהרגיש
החוקר מסביר גם מהי הודיה. ראשית, הכרה שכלית: להתבונן ולהרגיש שקיבלתי משהו טוב ונפלא. ושנית, להרגיש את אהבתו של הנותן: לא סתם קיבלת את זה, מישהו אוהב אותך ורוצה בטובתך.
הרב נתן דוגמה מאותם ימים: בשעה שבעולם המגפה עדיין משתוללת, בארץ ישראל הילדים כבר מתחילים לחזור לאט לאט לתלמודי התורה ולבתי הספר. חוץ מן הטובה הנפלאה עצמה, אפשר להרגיש כאן את חיבתו של בורא עולם. אנחנו גרים בארמון המלך, והמלך מראה כאן את אהבתו. לא רק להרגיש את הנס, אלא להרגיש את האהבה.
ואחרי ההודיה הזאת, כל הדברים הטובים נראים טובים עוד יותר. כשמסתכלים עליהם לא כמשהו שמגיע לי, אלא כמתנה נפלאה שקיבלתי מבורא עולם, הם מאירים אחרת. וזה מה שאמר דוד המלך: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". ההודיה עושה טוב לאדם. ואם לא האמנו, הנה מחקר שלם שמוכיח זאת: במקום לכעוס על השני, חשוב מה הוא עשה לך טוב, ולך עם מעלה של הכרת טובה.
הודיה אמיתית היא להכיר שקיבלתי טוב, ולהרגיש את אהבתו של הנותן.
🎁 "גלות באה לעולם על שמיטת הארץ"
המשנה בפרקי אבות, בפרק החמישי שנלמד באותו שבוע, אומרת: גלות באה לעולם על עבודה זרה, על גילוי עריות, על שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ. וזה נוגע לפרשת השבוע, פרשת בהר: אם לא שומרים שמיטה חלילה, גולים מן הארץ, ואם שומרים אותה, "וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח".
הרב הביא שאלה יפה ששמע: שלוש העבירות החמורות מובנות, אבל מה מיוחד בשמיטה, שבעבורה באה גלות לעולם? מה שונה היא מכל שאר הלאווין שבתורה?
והתשובה במשל: אתה מביא למישהו מתנה. הוא אומר: לא היה צורך, ומניח אותה בצד. למחרת אתה בא לבקר, והמתנה עדיין בצד. אחרי שבוע אתה שואל: מה עם המתנה? והוא עונה: אוי, שכחתי ממנה. זו תהיה הפעם האחרונה שתביא לו מתנה.
מצוות השמיטה היא להכיר שהארץ היא מתנה שקיבלנו מבורא עולם. כשלא מכירים במתנה, לוקחים אותה. אין זה עונש מחמת חומרת העבירה, אלא משום שלא מכירים בערכה ולא מודים עליה. ואם רוצים שה' ימשיך לתת ולהוסיף, היסוד הוא לדעת להודות. כך נעשים ראויים לקבל מתנות.
מי שאינו מכיר בערך המתנה, לוקחים אותה ממנו; השמיטה היא הכרה שהארץ מתנה.