🌱 בלי גשם אין חיים
השיעור הזה נמסר לילדי כיתות ג' ו-ד' ביום מיוחד: היום שבו התחילו לבקש בתפילה "ותן טל ומטר לברכה". הילדים בכיתה ג' לומדים משניות במסכת תענית, ושם בדיוק נמצאת התשובה לשאלה שנשאל בשיעור: למה מחכים עד עכשיו?
אבל קודם כל, למה הגשם חשוב כל כך? כי בלי גשם אין מים. ובלי מים אין תבואה, אין ירקות, אין עצים ואין פירות. שום דבר לא צומח. אין לחם, ואין חיים. בימים שבהם הייתה בצורת, אנשים סבלו מרעב קשה מאוד. וגם היום, עם כל הטכנולוגיה, אנחנו צריכים מאוד את הגשם.
לכן הגשם הוא אחד הדברים שאנו מתפללים עליהם בכל יום. הוא מזכיר לנו שהמים יורדים מן השמיים, ושה' הוא שנותן לנו אותם. איננו יכולים לייצר גשם בעצמנו. אנחנו יכולים רק לבקש.
בשיעור שמעו הילדים שיר מוכר על הגשם, ששרים אותו בגנים ובבתים רבים, ובו מברכים את הגשם ואומרים תודה לה'. כשהגשם יורד, זו ברכה, ועל ברכה אומרים תודה. השיר הזה פתח את הלב לנושא, ומשם עברו ללימוד עצמו.
הגשם הוא הבסיס לכל החיים, ולכן אנו מבקשים אותו בתפילה בכל יום.
🙏 שני שלבים בתפילה
בתפילת העמידה יש שני מקומות שבהם מדברים על הגשם. המקום הראשון הוא בברכה השנייה, ברכת "אתה גבור". שם אנחנו משבחים את ה': "משיב הרוח ומוריד הגשם". בקיץ רבים אומרים במקום זה "מוריד הטל". הרב הזכיר שיש הבדלים בין הקהילות גם בהגיית המילה "הגשם", וכל קהילה נוהגת לפי מסורתה.
את השבח הזה, "משיב הרוח ומוריד הגשם", התחלנו לומר כבר ביום האחרון של סוכות, בשמיני עצרת, הוא שמחת תורה. זו הזכרה: אנו מספרים בשבחו של ה' שהוא המוריד את הגשם.
המקום השני הוא בברכת השנים, "ברך עלינו". שם אנחנו לא רק משבחים, אלא ממש מבקשים: "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". והבקשה הזאת לא מתחילה בשמחת תורה, אלא רק בשבעה בחשוון, שבועיים אחרי סוכות.
ומכאן השאלה הגדולה ששאל הרב: אם הגשם חשוב כל כך, למה לא מבקשים אותו מיד אחרי סוכות? למה מחכים עוד שבועיים שלמים? התשובה נמצאת במשנה, ובה מסר יפה מאוד לכולנו.
בשמחת תורה מתחילים להזכיר את הגשם, ובשבעה בחשוון מתחילים לבקש אותו.
🐪 עולי הרגלים מבבל
כדי להבין, צריך לחזור לימי בית המקדש. התורה אומרת ששלוש פעמים בשנה צריך כל זכר לעלות לירושלים: בפסח, בשבועות ובסוכות. בחג הסוכות עלו לירושלים אנשים רבים מאוד, ואפילו מארצות רחוקות, כמו בבל.
מה זו בבל? היום קוראים לה עיראק. הרב סיפר שבעיראק היו פעם הרבה מאוד יהודים, וקהילה גדולה וחשובה. ושאל את הילדים: מי היה הרב המפורסם של יהודי עיראק? הילדים ענו: הבן איש חי. הוא היה רבם של יהודי בבל.
כמה רחוקה בבל מירושלים? בערך שמונה מאות קילומטר. וכמה אדם יכול ללכת ברגל ביום? הילדים חישבו יחד עם הרב: בערך ארבעים קילומטר. אם כן, הדרך מירושלים לבבל לקחה כשבועיים, ברגל, עם חמור או עם גמל.
עכשיו תדמיינו: החג נגמר, ועולי הרגלים מתחילים את הדרך הארוכה הביתה. שבועיים שלמים בדרכים, בלי כבישים, בלי מכוניות ובלי מקום מחסה בכל לילה. ומה היה קורה אילו היו מבקשים גשם מיד אחרי סוכות, וה' היה עונה מיד ומוריד גשם?
בימי בית המקדש באו עולי רגלים מארצות רחוקות, והדרך חזרה ארכה כשבועיים.
🌊 שיגיע אחרון שבישראל
אילו היו מבקשים גשם מיד אחרי סוכות, עולי הרגלים היו נרטבים כל הדרך. הדרכים היו מלאות בוץ, הנעליים היו שוקעות, והחמורים היו נתקעים בבוץ ולא יכולים להמשיך. הדרך הארוכה הייתה הופכת לקשה מאוד, ואולי גם מסוכנת.
לכן מה עשו חכמים? הם התחשבו בעולי הרגלים. כל ארץ ישראל הייתה צמאה לגשם, ובכל זאת החליטו לדחות את בקשת הגשמים בעוד שבועיים. רק כדי שעולי הרגלים לא יירטבו בדרך, ושכולם יגיעו הביתה, גם מי שגר הכי רחוק.
כך אומרת המשנה במסכת תענית: "רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". נהר פרת הוא הנהר הגדול של בבל. החשבון מדויק: חמישה עשר יום, כמו הזמן שלוקח ללכת לשם ברגל.
תחשבו כמה זה מופלא. כל עם ישראל, בכל הארץ, מחכה. החקלאים מחכים לגשם, השדות מחכים, הבורות מחכים. וכולם מוכנים להמתין, בשביל היהודי האחרון, זה שגר הכי רחוק, שיספיק להגיע הביתה בלי להיתקע בבוץ.
חכמים דחו את שאלת הגשמים בחמישה עשר יום, כדי שהאחרון שבעולי הרגלים יגיע הביתה בשלום.
🏞️ הכנרת שעלתה
הרב סיפר מעשה שקרה בארץ לפני שנים. היו כמה שנים של מעט גשם, ומפלס הכנרת ירד מאוד. כל היהודים בארץ דאגו והתפללו: ה', תוריד לנו גשמי ברכה! בלי גשם הכל יבש, ואין חיים.
ואז, אחרי כמה שנים, ה' נתן גשמי ברכה בשפע. ירד הרבה מאוד גשם, והירדן עלה על גדותיו. הכנרת התמלאה, והיה חשש שהמים יציפו את טבריה. מי שהיה פעם בטבריה יודע שיש שם בתים ורחובות שנמצאים ממש על שפת הכנרת, ואם המפלס עולה יותר מדי, הם עלולים להיות מוצפים. הרב זכר שזה היה בשנת תשנ"ב.
פנו לרב מרדכי אליהו ושאלו אותו מה לעשות. אמרו לו: תתפלל שהמים לא יעלו כל כך הרבה. אבל הרב אליהו אמר להם: אני לא יכול. כל כך הרבה שנים התפללנו לגשם הזה. עכשיו, כשה' סוף סוף נותן אותו ואנחנו שמחים כל כך, איך אפשר להתפלל שיפסיק?
אמר להם הרב: על דבר טוב לא מתפללים שייפסק. ואתם, אל תדאגו. ה' ידאג לכם. הרב שמסר את השיעור הזכיר שגם בסיפורו של חוני המעגל מופיע רעיון דומה, שאין מתפללים על ריבוי הטובה, ואמר שאולי יספיקו ללמוד גם אותו.
אחרי שנים שבהן התפללו לגשם, הרב מרדכי אליהו לא רצה להתפלל שהגשם ייפסק.
☔ הגשם שפסק בשבילו
ועוד סיפור יפה על הרב מרדכי אליהו. פעם אחת, בליל שבת, יצא הרב לבקר משפחה. השבת הייתה גשומה מאוד. אבל פתאום שמו לב המלווים של הרב לדבר מוזר: בכל פעם שהרב יצא לרחוב, הגשם פסק. וברגע שהרב נכנס הביתה, הגשם חזר.
אחד האנשים אמר לרב: רואים שבכל פעם שאתה בחוץ, הגשם פוסק. הוא חשב שהרב ישמח, כי זה סימן שהוא צדיק. אבל הרב הזדעזע. הוא אמר: מה פתאום? איך ייתכן שבגללי לא ירד גשם? אם זה תלוי בי, אני גוזר שירד גשם עכשיו.
ומיד ירד גשם שוטף. הרב היה ברחוב ונרטב לגמרי. אבל הוא היה שמח. הוא העדיף להירטב בעצמו, ובלבד שהגשם ירד לכולם. בשבילו, כל עם ישראל וכל השדות שצריכים את הגשם היו חשובים יותר מהנוחות שלו.
וזה מתחבר בדיוק למה שלמדנו במשנה. כמו שהרב אליהו התחשב בכולם, ולא רצה שבגללו יחסר גשם, כך גם החכמים התחשבו בעולי הרגלים, למרות שכל הארץ הייתה זקוקה לגשם. שני הצדדים של אותה מידה: לחשוב על האחר, ולא רק על עצמי.
כשראה הרב אליהו שהגשם פוסק בגללו, ביקש שירד גשם, ושמח להירטב.
🤝 למה מחכים גם היום?
ועכשיו שאלה חשובה: היום אין בית מקדש, ואין עולי רגלים שחוזרים לבבל. למה אנחנו ממשיכים לחכות עד שבעה בחשוון? הרי היום אפשר היה לבקש גשם מיד אחרי סוכות.
התשובה היא שאנחנו ממשיכים את התקנה הקדומה כדי שנזכור את המסר שלה. בכל שנה, כשאנחנו מחכים שבועיים, אנחנו נזכרים שכל עם ישראל חיכה בשביל היהודי הרחוק ביותר. כולם מחכים, בשביל האחרון שיגיע.
זה מסר גדול: כדאי לחכות בשביל יהודי אחד. לפעמים אנחנו ממהרים, רוצים מה שאנחנו צריכים, ועכשיו. אבל התורה מלמדת אותנו לעצור ולחשוב: האם יש מישהו שזה יקשה עליו? האם יש מישהו שצריך שנחכה לו?
הרב סיכם לילדים: כל אחד צריך לחשוב איך הוא יכול להתחשב באחרים. בבית, עם האחים וההורים. בבית הספר, עם החברים. לא לחשוב רק על עצמי. וכמו שאנחנו מחכים לגשם בשביל אחרים, כך כל אחד מאיתנו יכול לחכות, לוותר ולהתחשב.
ובכל פעם שנבקש בתפילה "ותן טל ומטר לברכה", נזכור את עולי הרגלים בדרך הארוכה לנהר פרת, ואת החכמים שהתחשבו בהם. כך הגשם עצמו נעשה שיעור: גשם של ברכה, וגם גשם של התחשבות.
גם היום, כשאין עולי רגלים, אנחנו ממשיכים לחכות, כדי לזכור להתחשב באחרים.