📅 החג היחיד של יומיים רצופים
השיעור נמסר לכיתה ה בבית ספר, לפני ראש השנה. הרב סיפר בחיוך שהייתה לו רק שעה אחת פנויה, ביום שישי, ורק לכיתה אחת מכל בית הספר, והוחלט שהכיתה הטובה ביותר לכך היא כיתה ה. "אז אתם זכיתם", אמר.
הוא פתח בשאלה: ראש השנה הוא חג מיוחד. כמה ימים חוגגים אותו? שניים. האם יש עוד חג שחוגגים בארץ ישראל יומיים רצופים? הילדים חשבו, ומצאו שלא. רק ראש השנה. יש בו משהו שאין באף חג אחר.
ומה מיוחד בו? יש בו שתי בחינות. מצד אחד, הוא יום הדין. כולם יודעים שבראש השנה הקדוש ברוך הוא כותב ובודק כל אחד ואחד, כמו במשפט. אבל יש בו עוד בחינה, ועליה רצה הרב לדבר בשיעור הזה: יום המלכות. היום שבו אנחנו מכתירים את ה' למלך.
ונשאלה השאלה: מה זה בדיוק להכתיר את ה' למלך? איך עושים את זה? והאם זה בכלל בידיים שלנו? הרי הקדוש ברוך הוא הוא המלך גם בלעדינו. על השאלות האלה בנוי השיעור כולו.
והרב הקדים: את החשבון של הדין, את התשובה והחרטה, כולם מכירים. אבל דווקא הבחינה של המלכות, שהיא אולי העיקר של ראש השנה לפי נוסח התפילה, פחות מוכרת. ולכן כדאי להתעכב עליה, ולהבין שיש לנו בה תפקיד אמיתי, שאיש אחר אינו יכול לעשות במקומנו.
ראש השנה מיוחד: יש בו שתי בחינות – יום הדין ויום המלכות.
📯 שני קולות בשופר
גם בשופר, הסביר הרב, אפשר לשמוע את שתי הבחינות. אנחנו תוקעים שני סוגי קולות. מצד אחד – תקיעה. מצד שני – תרועה ושברים.
הוא שאל את הילדים: התקיעה, למה היא מזכירה לנו – לדין או למלכות? והם ענו: למלכות. כי התקיעה היא קול חזק, יציב וישר, כמו משהו אדיר וחזק, כמו מלך. כשמכתירים מלך, תוקעים לפניו בחצוצרות.
ומה מזכירים התרועה והשברים? את הדין, ואת החזרה בתשובה. קול שבור, רועד, כמו לב שמתחרט ורוצה לתקן.
כך כבר בשופר אנחנו שומעים את מה שעושים בראש השנה: גם מכתירים את המלך בשמחה, וגם חוזרים בתשובה לפני הדין. והשיעור הזה, כאמור, מתמקד בצד הראשון: איך מכתירים את המלך.
גם בשופר יש שני סוגי קולות: תקיעה חזקה של מלכות, ותרועה ושברים של תשובה.
🤴 מלך ומושל
הרב הביא פסוק מהתהלים: "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה, וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם". וגם את דברי האחים ליוסף: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?" מה ההבדל בין מלך למושל?
אחד הילדים הציע: מלך הוא מעל כולם, ומושל הוא מי שמחליט. הרב אמר שזה בכיוון, ואז הסביר.
מושל הוא בוס חזק. הוא מקבל כוח, וכולם חייבים לציית לו. לא צריך שיאהבו אותו. הוא מחליט, ולא שואל אף אחד. מי בחר בו? לא אנחנו. איש לא שאל אותנו.
ומלך? מלך הוא מי שהעם בחר בו, והמליך אותו עליו מרצונו. נתנו לו כתר מלוכה כי רצו בו. כמו שאומרים בתפילת ערבית: "וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם". מלך נבחר באהבה; מושל שולט בלי לשאול.
כדי להבין טוב יותר, הציע הרב לשחק משחק.
מלך הוא מי שהעם בחר בו ורוצה בו; מושל הוא מי ששולט בכוח, בלי לשאול.
🎲 המשחק: מלך או מושל?
הרב הציג לילדים רשימה של בעלי תפקידים, וכל ילד, בתורו ועם אצבע מורמת, אמר אם זה מלך או מושל.
המנהלת – מושל. לא בחרנו בה. ראש העיר – מלך, כי בחרו בו בבחירות. חבר כנסת – כאן התלבטו, והרב אמר שזה "לא מדויק", כי בחרו בו בפריימריז של מפלגתו. ועד ההורים – תלוי איך נבחר. נציג תורן שהוכרע בהצבעה – מלך. רכז תנועה שמונה על ידי המנהלת – מושל. המפקח שמגיע לבדוק – מושל. אחראי כיתה שהמורה מינתה – כלפי הילדים הוא מושל, כי המורה בחרה בו ולא הם. שופט במשחק כדורגל – מושל. קפטן הקבוצה שהילדים בחרו – מלך. יושב ראש מועצת התלמידים – מלך. שוטר ברחוב – מושל.
מן המשחק התברר הכלל: מלך הוא מי שהאנשים בחרו בו, מרצונם. מושל הוא מי שהוטל עליהם מלמעלה, ואין להם ברירה אלא לציית.
ועכשיו, אמר הרב, אפשר לשאול את השאלה הגדולה: בראש השנה אנחנו ממליכים את ה'. אבל האם יש הצבעה? יש מועצה? איך בדיוק עושים "בחירות" למלך העולם?
בכל תפקיד בודקים: האם בחרו בו מרצון, או שמינו אותו מלמעלה?
🏫 גם מורה יכולה להיות מלכה
מן המשחק עולה עוד רעיון מעניין. ההבדל בין מלך למושל אינו רק באופן שבו האדם קיבל את תפקידו, אלא גם ביחס של האנשים אליו. המנהלת, למשל, מונתה מלמעלה; הילדים לא בחרו בה. אבל אם הילדים אוהבים אותה, מכבדים אותה ושמחים לשמוע בקולה, הרי שבלב שלהם היא כבר יותר ממושל.
וכך גם להפך: מי שנבחר בבחירות, אבל אנשים כבר אינם רוצים בו ורק מצייתים לו כי אין ברירה, הפך בעיניהם למושל.
וזו בדיוק הנקודה של ראש השנה. הקדוש ברוך הוא לא "נבחר" על ידינו; הוא הבורא, והוא שולט בכל. אבל השאלה היא מה קורה בלב שלנו. האם אנחנו מצייתים לו רק כי חייבים, או שאנחנו שמחים בו, אוהבים אותו, ובוחרים בו מחדש? מי שבוחר בו – ממליך אותו.
גם מי שמונה מלמעלה יכול להפוך ל"מלך" כשאוהבים אותו ובוחרים לשמוע לו.
❤️ אי אפשר להכריח אהבה
התשובה, הסביר הרב, היא בבחירה שלנו, באהבה שלנו ובתפילה שלנו. יש דבר אחד שה' לא יכול להכריח אותנו לעשות.
הקדוש ברוך הוא יכול להכריח אדם הרבה דברים. אבל האם הוא יכול להכריח אותך לאהוב אותו? אם יאמר: "אתה חייב לאהוב אותי עכשיו, ואם לא – אעניש אותך", האם זה יעזור? לא. אהבה אי אפשר להכריח. היא חייבת לבוא מן הלב, מבחירה.
ולכן, אמר הרב, על כל העולם הקדוש ברוך הוא יכול להיות מושל. הוא קובע מה יקרה במדינות, במלחמות, בטבע. אבל להיות מלך עליך – את זה הוא לא יכול לעשות לבד. רק אתה יכול להחליט להמליך אותו. אם אתה אוהב אותו ושמח בו, הוא המלך שלך. ואם לא, הוא "רק" מושל.
וזה התפקיד שלנו בראש השנה: לבחור בה' כמלך. כי בלי שנבחר בו מרצון, הוא לא יהיה מלך עלינו, אלא מושל. וזה דבר שרק עם ישראל יכול לתת לו.
ה' יכול לשלוט בכל דבר – חוץ מהלב שלנו; את האהבה רק אנחנו יכולים לתת.
🌍 מושל על העולם, מלך עלינו
הרב הרחיב: הקדוש ברוך הוא אינו צריך את הסכמתנו כדי לנהל את העולם. בראש השנה הוא קובע מה יהיה בכל מקום – מה יקרה במדינות, במלחמות, בגשמים ובפרנסה. על כל אלה הוא מושל, ואין שואלים אותנו.
אבל יש מקום אחד שבו הוא "מחכה" לנו: הלב שלנו. שם הוא אינו כופה. הוא רוצה שנבחר בו, שנאהב אותו, שנשמח במלכותו. ולכן הפסוק אומר: "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה" – אצל ישראל, שבוחרים בו, הוא מלך; "וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" – אצל מי שאינם בוחרים בו, הוא שולט ככל יכול.
ולעתיד לבוא, כך אנו מתפללים, גם כל העמים יכירו בטובו ויבחרו בו, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ". אבל זה מתחיל אצלנו, אצל כל ילד וילדה שבוחרים לתת לו כתר.
על הטבע והמדינות ה' מושל, אבל המלכות עלינו תלויה בבחירתנו.
🎶 תפילה עם שירה
כדי להמחיש את ההבדל, הראה הרב לילדים שתי תפילות: תפילה במסגד, ותפילה בבית כנסת בראש השנה. ושאל: מה ההבדל?
בתפילה הראשונה ראו הרבה השתחוויות, אבל לא שירה. הרב הסביר שבתפילה הזו אלוקים נתפס כמשהו גדול ועצום שצריך להשתחוות לפניו, אבל לא כאבא אוהב. ואילו בתפילה בבית הכנסת, הילדים ראו מיד: שרים! כולם שרים בראש השנה, לאט, בהתלהבות.
למה? כי אצלנו ה' הוא מלך שאנחנו אוהבים, ואבא שלנו. הרב הראה לילדים את לשון התפילה, שבה נאמר שאנחנו מביעים רננות לפני ה'. אנחנו לא רק אומרים מילים; אנחנו שרים, כי אנחנו אוהבים.
אבל, שאל הרב, אם רק מתפללים, האם כבר המלכנו את ה'? גם אחרים מתפללים. מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לתת לו כתר? ועל זה עונות שלוש הדרכים.
מה שמבדיל את התפילה שלנו הוא שאנחנו לא רק משתחווים – אנחנו שרים לה' באהבה.
😊 הדרך הראשונה: מצווה בשמחה
הדרך הראשונה לתת כתר למלך היא לעשות מצוות בשמחה. לא כי אין ברירה, לא כי אמא אמרה או המורה אמרה, אלא כי אני רוצה, כי אני אוהב.
הרב נתן דוגמה מן התפילה. יש מי שבא להתפלל כי אמא אמרה, כי המורה אמרה, כי סבא ביקש. ויש מי שבא כי הוא רוצה. וסיפר שבאחד מימי הסליחות החליט לא להעיר את אחד מבניו, ילד בכיתה ד, כדי שיישן קצת. וכשהגיע לסליחות – מצא אותו כבר שם, לפניו. איש לא הכריח אותו; הוא רצה בעצמו.
ועוד דוגמאות: יש מי שעושה קידוש בשבת כי "צריך", ויש מי שנהנה מן ההזדמנות לקדש את השבת. ובבית: כשאמא מבקשת לעזור, יש מי שאומר "למה אני? כבר עזרתי אתמול, תבקשי ממנה", ויש מי שאומר "בשמחה, אמא, לכבוד שבת".
מי שעושה את רצון ה' בשמחה, מראה שה' הוא המלך שלו. מי שעושה רק כי אין ברירה – אצלו ה' הוא עדיין מושל. ההבדל אינו במעשה עצמו, אלא בלב שבו עושים אותו.
מי שעושה מצווה כי הוא רוצה, ולא רק כי אין ברירה, ממליך את ה'.
🙏 הדרך השנייה: להודות
הדרך השנייה היא להודות לה'. אדם מחפש דברים טובים שקרו לו, ומודה עליהם. מספר כמה הקדוש ברוך הוא טוב, כמה עזר לו, מספר ניסים ונפלאות.
הרב נתן דוגמה מן השנה ההיא: למרות המלחמה, הכלכלה בישראל הצליחה מאוד, יותר ממקומות רבים בעולם. איזה פלא! וכל אחד, אמר, יכול למצוא בחייו הרבה דברים שבהם הקדוש ברוך הוא היה טוב אליו.
כשאדם מודה, הוא מראה שהוא רואה בה' מלך אוהב, שדואג לו ומיטיב איתו. הוא לא רק מקבל; הוא מכיר טובה. וההכרה הזו בונה את האהבה, והאהבה היא הכתר.
ולכן מי שרוצה להתכונן לראש השנה, יכול לעשות תרגיל פשוט: לחפש כל יום דבר טוב אחד שקרה לו, ולומר עליו "תודה רבה, ה'". כך הוא מכתיר את המלך יום אחר יום. ומי שמתרגל לכך לפני ראש השנה, יגלה שהעיניים שלו נפתחות, והוא רואה יותר ויותר טוב סביבו.
מי שמחפש את הטוב שה' עשה לו ומודה עליו, ממליך אותו.
🎵 הדרך השלישית: לשיר
הדרך השלישית היא לשיר לה'. כשאדם שר שירים שמבטאים כמה הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, הוא מראה את זה בצורה הכי ברורה.
השירה, כפי שראינו, היא מה שמבדיל את התפילה שלנו. מי ששר לה' אינו מתפלל מתוך פחד בלבד, אלא מתוך שמחה. ובראש השנה כולם שרים, לאט ובהתלהבות, כי זה יום ההכתרה. ומי ששר, מרגיש את השמחה גם בגוף ובקול, ולא רק במחשבה.
בשיעור הושמע שיר שמסכם את הרעיון כולו, והילדים הקשיבו. והרב אמר: כשאתם שרים לה' באמת, מן הלב, אתם נותנים לו כתר.
שלוש הדרכים – מצווה בשמחה, הודיה ושירה – אינן דורשות כוחות מיוחדים. כל ילד יכול לעשות אותן, בבית, בבית הספר ובבית הכנסת. וכל אחת מהן היא דרך לומר לה': אני בוחר בך כמלך. ומי שעושה את שלושתן יחד, בונה לעצמו קשר של אהבה עם הקדוש ברוך הוא, שילווה אותו כל השנה.
שירה מבטאת את האהבה למלך יותר מכל מילה.
📔 יומן הכתר
כדי שהדברים לא יישארו רק דיבור, הציע הרב לילדים משימה לקראת ראש השנה: יומן בשם "ויתנו לך כתר מלוכה". ביומן יש שלושה חלקים: "אני עושה מצווה בשמחה", "אני שר למלך", ו"אני אומר תודה באהבה". בכל יום אפשר לרשום מה עשיתי באחד מהם, או בשניים, או בשלושה.
ונוסף "מבצע": מי שימלא את הדף עד יום ראשון, יוכל להביא אותו לחלוקת הדבש שתיערך בבית הספר באותו יום.
אבל הרב הדגיש נקודה חשובה: המשימה היא רק למי שרוצה. "אם אכריח אתכם", אמר, "מה יהיה? זה יהיה מושל, ולא הרווחתי כלום". כל הרעיון הוא שהקדוש ברוך הוא מחפש שנביא לו את הלב, מרצון. ולכן מי שבוחר – לוקח דף, ממלא אילו דברים עשה בשמחה ובאהבה, וכך מכתיר את המלך.
יש כאן לימוד יפה על חינוך: גם בחינוך למצוות, כשרוצים שהילד ימליך את ה', אי אפשר לכפות. אפשר להזמין, לעורר, לתת דוגמה – והבחירה נשארת שלו. וכשהילד בוחר מעצמו, המצווה נעשית שלו באמת, והיא נשארת איתו גם כשאיש אינו מסתכל.
התכוננות לראש השנה: לרשום כל יום מצווה בשמחה, שיר ותודה.
🏛️ הסנטורית בשמחת תורה
בסוף השיעור, בדקות שנותרו עד הצלצול, סיפר הרב סיפור שממחיש את הכל. בארצות הברית הייתה אשת ממשל בכירה, שעזרה מאוד ליהודים. היהודים רצו להודות לה. אבל מה נותנים לאישה כזו? כסף לא חסר לה. מה יוכלו לתת?
לבסוף החליטו: יזמינו אותה לבית הכנסת, ביום הכי שמח בשנה. הרב שאל את הילדים: מה היום הכי שמח בבית הכנסת? והם ענו: שמחת תורה! היום שבו כולם באים, ואין מקום בעזרת הנשים, וגם ילדים בני שלוש מגיעים.
הכינו לה מקום מיוחד, מכובד, שממנו תוכל לראות את הכל, וביקשו מכולם לא לדחוק. והיא עמדה, הסתכלה, ונראתה מאוד מרוצה.
בסוף החג ניגשו אליה ושאלו: איך היה? והיא ענתה: "היה מדהים. אבל לא הבנתי כלום". מה לא הבנת? "אני אשת ממשל. למדתי באוניברסיטה שנים רבות, קיבלתי תארים רבים. ואף פעם, בחיים שלי, לא ראיתי סטודנט לוקח את ספר החוקים של המדינה ומתחיל לרקוד איתו. מה יש לכם בספר הזה, שאתם רוקדים איתו?"
אשת ממשל אמריקנית לא הבינה למה יהודים רוקדים עם ספר החוקים שלהם.
📜 למה רוקדים עם התורה
ומה ענו לה? הרב הסביר לילדים: בשביל מה נועדו ספרי החוקים של המדינה? כדי שאתה לא תפגע בי ואני לא אפגע בך. שלא יגנבו, שלא יסעו מהר מדי, שאפשר יהיה לחיות כאן בשקט. אלה חוקים של מושל: הם שומרים מפני הרע.
אבל מה המטרה של התורה? התורה ניתנה בשבילך – כדי שיהיו לך חיים נפלאים, מלאים, חיים שכיף לחיות בהם. התורה מלמדת את האדם איך לחיות בשמחה, באהבה, עם משמעות. ולכן בשמחת תורה שמחים בה. כי אנחנו מרגישים שהתורה היא החיים שלנו, מתנה מן המלך שאוהב אותנו.
עם חוקים של מושל לא רוקדים. אבל עם מתנה ממלך אהוב – רוקדים בכל הכוח.
וזה מסכם את השיעור כולו. בראש השנה אנחנו לא רק מרגישים שה' הוא מושל, שקובע וגוזר. אנחנו ממליכים אותו, באהבה ובשמחה. וכל אחד ואחד יכול לבחור לתת לו כתר: במצווה בשמחה, בתודה, ובשיר. אף אחד לא יכול להכריח אותו – ודווקא בגלל זה, זה כל כך יקר בעיני הקדוש ברוך הוא, ואהוב לפניו.
חוקי המדינה נועדו למנוע רע; התורה ניתנה כדי לתת לנו חיים מלאי שמחה.
🍯 מה לוקחים לראש השנה
אפשר לסכם את השיעור במשפט אחד: בראש השנה אנחנו יכולים לבחור אם ה' יהיה אצלנו מושל או מלך. ואת הבחירה הזו עושים לא רק בתפילה של החג, אלא בכל הימים שלפניו.
ילד שעוזר בבית בשמחה, שמודה לה' על דבר טוב שקרה לו, ששר בבית הכנסת מכל הלב – הוא כבר מכין כתר. וכשיגיע ראש השנה, ויתקעו בשופר את התקיעה החזקה של ההמלכה, הוא יוכל להרגיש שהוא שותף בהכתרה, ולא רק צופה בה.
וגם בתרועה ובשברים, כשהלב רועד לקראת הדין, יש לו נחמה: מי שאוהב את המלך ובחר בו, יודע שהמלך אוהב אותו. והרב איחל לילדים שנה טובה ומתוקה, ושיזכו להכתיר את ה' באהבה ובשמחה.
להגיע לראש השנה עם כתר מוכן: מצוות בשמחה, תודות ושירים.