📚 כל השיעורים

🍭 הרב שלא חזר

סיפורו של הרב יוסף משאש, שבא לביקור בארץ ונשאר בה כדי שלא תצא דיבה על הארץ, והעיון ההלכתי שבעקבותיו: לא רק להימנע מדיבור רע, אלא לדאוג שגם אחרים לא יבואו לידי תרעומת על ארץ ישראל

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · הרב ממקנס

🕌 רב אהוב במקנס

השיעור עסק בסיפור אחד מן הסיפורים המעניינים על עלייתם של גדולי ישראל לארץ. זהו סיפור שמתפרסם גם בחומרי לימוד, והוא מלמד דבר חשוב בהלכות דיבת הארץ.

בעיר מקנס שבמרוקו חי רב גדול וצדיק, הרב יוסף משאש. הוא היה אהוב על כל תושבי העיר, יהודים וגויים כאחד. אחד המשתתפים בשיעור, שהכיר את אווירת הימים ההם, סיפר שהאהבה אליו הייתה דבר שקשה לתאר. אנשים שראו אותו בקצה הרחוב היו רצים אליו כדי לנשק את ידו, צעירים ומבוגרים כאחד.

במקנס לא היו מעט רבנים, וכולם היו תלמידי חכמים חשובים. אבל הרב משאש בלט באהבה שהקהל רחש לו ובאהבה שהוא עצמו רחש לכל יהודי.

ובכל זאת, בליבו נשא כל השנים דבר אחד: את ארץ ישראל הקדושה. בכל יום התפלל ושאל מתי יזכה לעלות לארץ הקודש. המדינה כבר הוקמה, עברו שנים רבות, והוא עדיין ישב במרוקו עם קהילתו. רק בשנת תשכ"ד, בערך, הגיע הרגע.

הרב יוסף משאש היה אהוב על כל העיר, ובליבו נשא תמיד געגועים לארץ ישראל.

פרק א · הרב ממקנס

🧳 ביקור, לא עלייה

יום אחד נתאפשר לרב לבוא לביקור בארץ ישראל. חשוב לשים לב: הוא לא בא לעלות. הוא בא לבדוק ולראות. רב של קהילה אינו יכול פשוט לקום ולעזוב. היה עליו לבדוק אם מתאים לו לעלות, מה יעשה כאן, איפה יגור, ואחר כך לחזור למרוקו, להיפרד מקהילתו ולסדר את ענייניו.

הוא הגיע כמו שמגיעים לביקור, עם מעט חפצים. הספרים שלו, המשפחה שלו, הקהילה שלו, הכל נשאר מאחור. התוכנית הייתה פשוטה והגיונית: לראות, לחזור, להתארגן, ורק אחר כך לעלות.

אבל אז קרה דבר מפתיע. הידיעה שהרב משאש הגיע לארץ הגיעה גם אל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. כנראה שהרב היה אדם מפורסם מאוד, ובן גוריון החליט שהוא חייב לפגוש אותו.

הרב, שבא לביקור פרטי, הופתע לשמוע שראש הממשלה מבקש לראות אותו. מה כבר יש לראש הממשלה לומר לרב שבא לכמה ימים? הפגישה נקבעה, והרב הגיע לשמוע.

הרב בא רק לראות את הארץ, ותכנן לחזור למרוקו ולהיפרד מקהילתו.

פרק א · הרב ממקנס

🗣️ "אל תהיה כמו המרגלים"

בפגישה אמר בן גוריון לרב: כבוד הרב, אל תהיה כמו המרגלים. בן גוריון הכיר היטב את התנ"ך, והוא בחר במילים האלה בכוונה.

הרב הופתע ושאל למה הוא מתכוון. והסביר לו בן גוריון: אם תחזור עכשיו למרוקו, אפילו רק כדי להיפרד, אנשים יגידו שגם אתה לא מצאת את הארץ טובה. לא כולם יודעים שבאת רק לביקור ושאתה חוזר להתארגן. הם יראו רק דבר אחד: הרב הגדול נסע לארץ ישראל, וחזר.

והרב בשיעור הוסיף שפרידה אינה עניין של יום או יומיים. עד שמוכרים, עד שסוגרים את כל העניינים, זה יכול להימשך שנה ואפילו שנתיים. ובכל אותו זמן הרב יושב במרוקו, וכולם רואים אותו שם.

ומה יגידו? הארץ לא מצאה חן בעיניו. ייצא שהרב, בלי שאמר מילה אחת, יגרום לדיבת הארץ. אבל אם תישאר עכשיו, אמר בן גוריון, תהיה דוגמה טובה לכל היהודים.

בן גוריון טען שאם הרב יחזור, אפילו רק כדי להיפרד, יאמרו שגם הוא לא מצא את הארץ טובה.

פרק א · הרב ממקנס

✨ ההחלטה

נסו לדמיין את המצב. אדם הגיע לביקור עם חבילה קטנה. כל עולמו נשאר בחוץ לארץ. ופתאום הוא נדרש להחליט, שם במקום, אם להישאר. אין לו משרה ואין לו תפקיד. ויותר מזה, רב אינו נפרד כך מקהילתו.

וההחלטה לא הייתה רק שלו. באותה תקופה עוד ישבו במרוקו יהודים רבים שהתלבטו אם לעלות. אחד המשתתפים בשיעור, שעלה ממרוקו באותן שנים, סיפר שהעלייה נמשכה עוד כמה שנים. הרב ידע שמה שיחליט ישפיע על המוני יהודים.

הוא התלבט ארוכות. ובסוף אמר לבן גוריון: אתה צודק. לא אחזור למרוקו. אשאר כאן בארץ הקודש, ואהיה דוגמה טובה לכל היהודים.

והוא נשאר, בלי שקיבל עדיין שום תפקיד, רק כדי שלא תצא דיבה על ארץ ישראל. כעבור כמה שנים, לפי מה שסופר בשיעור, ביקש ממנו ראש עיריית חיפה, אבא חושי, לכהן כרב העיר, והוא נתמנה לרב בחיפה.

הרב החליט להישאר מיד, בלי משרה ובלי תפקיד, כדי שלא תצא דיבה על הארץ.

פרק ב · האם יש כאן איסור?

⚖️ חזרה אינה דיבור

אחרי הסיפור עבר הרב לשאלה ההלכתית. אם הרב משאש היה חוזר למרוקו כדי להיפרד מקהילתו, האם היה בזה איסור? האם היה עובר על דיבת הארץ?

התשובה ברורה: לא. אין בזה שום איסור. ראשית, בסופו של דבר הוא היה חוזר לארץ. ושנית, אדם אינו יכול לשלוט על כל מה שאחרים חושבים ואומרים. האיסור הוא להוציא דיבה מן הפה, לומר דברים שיוצרים רושם רע על הארץ. אבל אם אני לא אמרתי דבר, ואחרים מסיקים מן המעשים שלי מסקנה לא נכונה, זו אינה דיבת הארץ שלי.

אם כן, למה בן גוריון אמר לו "אל תהיה כמו המרגלים"? ולמה הרב קיבל את דבריו? הרב הסביר שלמרות שאין כאן איסור, יש כאן עניין גדול, ויש לו מקור מפורש בגמרא.

והעניין הזה רחב יותר מן האיסור עצמו. לא רק לא לדבר רע על הארץ, אלא גם לדאוג שאחרים לא יבואו לידי כך.

מי שחוזר לחוץ לארץ לסדר את ענייניו אינו עובר על איסור דיבת הארץ, גם אם אחרים יחשבו עליו רעה.

פרק ב · האם יש כאן איסור?

🧭 להכין, לא להרתיע

בשיעור עלתה שאלה מעשית בעקבות זה. מה עם מי שמספר על קשיים אמיתיים? הרב הביא דוגמה: אדם שבא מארץ קרה לביקור בארץ ישראל, וחוזר לביתו. אם הוא מסכם את המסע ואומר שקשה לגור בארץ, שהחום מעיק מאוד ואי אפשר לחיות שם, יש כאן בעיה של דיבת הארץ. הוא לקח את כל הארץ וסיכם אותה במשפט רע אחד.

אבל הרב הדגיש שאין הכוונה שעליו להעלים את החום. אם הוא מספר כמה דברים טובים יש בארץ, ומוסיף שיש גם חום ושקשה בתקופות מסוימות, אין בזה בעיה. השומע מקבל תמונה כללית נכונה. ואם מכר שלו מתכונן לעלות, אדרבה, כדאי לומר לו שיתכונן לחום. זו הכנה, לא הרתעה.

וכל שכן מי שגר בארץ. אם הוא אומר לחברו "חם היום" או "קר היום", אין בזה שום איסור. זו שיחה רגילה על מזג האוויר, ואין בה סיכום רע על הארץ.

ההבדל, אם כן, הוא בין מי שמתאר מה שקורה לבין מי שמסכם את הארץ כולה כמקום רע. התיאור מותר. הסיכום השלילי, שגורם לשומע לא לרצות לבוא, הוא הבעיה.

מותר לספר גם על הקושי, כל עוד הסיכום הכללי אינו שאי אפשר לחיות בארץ.

פרק ג · שיהיה נעים בארץ

🌳 מן השמש אל הצל

המקור הוא הגמרא במסכת כתובות, שמספרת על רבי אמי ורבי אסי שהיו עוברים עם תלמידיהם מן השמש אל הצל ומן הצל אל השמש. רש"י מסביר: בימות החמה היו עוברים מן השמש אל הצל, ובימות הקור מן הצל אל השמש. ולמה עשו זאת? כדי שלא יבואו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל, שלא יאמרו כמה חם או כמה קר בארץ.

וכאן שאל הרב שאלה. מי שאומר "כמה חם היום", הרי אין בזה איסור. זו אמת, והוא אינו מוציא דיבה על הארץ. הבעיה מתחילה רק כשמישהו מסכם את כל הארץ כך, למשל אדם שחוזר לחוץ לארץ ואומר שאי אפשר לגור בארץ מרוב חום. ואם כן, ממה חששו רבי אמי ורבי אסי?

הרב הצביע על דבר חשוב: הגמרא הזאת אינה מופיעה בסוגיית דיבת הארץ, שנמצאת במסכת ערכין בעניין לשון הרע. היא מופיעה בסוף מסכת כתובות, בסוגיה של חיבת הארץ, יחד עם החכמים שנישקו את אבני הארץ.

ומכאן הלימוד: אין כאן איסור, אלא מידה של אהבה. מי שאוהב את הארץ דואג שאחרים לא ידברו עליה רעה, גם כשאין בדבריהם איסור. וזה בדיוק מה שאמר בן גוריון לרב משאש.

רבי אמי ורבי אסי לא חיכו לתלונה; הם דאגו מראש שלא תהיה תרעומת על הארץ.

פרק ג · שיהיה נעים בארץ

❄️ "מזגן דרבי אמי ורבי אסי"

הרב סיפר סיפור יפה על הגמרא הזאת. מישהו נכנס פעם לבית אחד, וראה על המזגן שלט: "מזגן דרבי אמי ורבי אסי". הוא שאל את בעל הבית: איזו חברה זאת? לא שמעתי עליה מעולם.

בעל הבית הסביר לו: אני סובל מאוד מן החום. התלבטתי אם לקנות מזגן, כי פעם זה היה הוצאה גדולה. ובסוף החלטתי לקנות אותו, כדי שלא אתרעם על ישיבת ארץ ישראל. כדי שלא אמצא את עצמי אומר כמה חם בארץ. ולכן תליתי עליו את השלט: מזגן של רבי אמי ורבי אסי. בגלל הגמרא שלהם קניתי אותו.

הסיפור הזה משעשע, אבל הוא מבטא בדיוק את רוח הגמרא. רבי אמי ורבי אסי לא חיו בימים של מזגנים, ולכן עברו מן השמש אל הצל. מי שחי היום, ויש לו אפשרות, יכול לעשות את אותו הדבר בדרך אחרת.

המטרה זהה: שהישיבה בארץ ישראל תהיה נעימה, ושלא תהיה סיבה להתרעם עליה.

יהודי קנה מזגן כדי שלא יתרעם על ישיבת הארץ, וכינה אותו על שם רבי אמי ורבי אסי.

פרק ג · שיהיה נעים בארץ

🏡 שיהיה להם הנאה מן הארץ

הרב הביא את פירושו של הרי מיגאש על אותה גמרא, והגדיר אותו כחידוש עצום. לפי פירושו, רבי אמי ורבי אסי עשו זאת מחמת חביבותה של ארץ ישראל עליהם. הם לא רצו רק שלא יבואו להתרעם, אלא שתהיה להם הנאה מישיבת ארץ ישראל, שירגישו כמה טוב לשבת בארץ.

ומכאן, אמר הרב, יוצא חידוש גדול: יש עניין שאדם יגור בארץ ישראל במקום טוב ונעים. מי שיש לו אפשרות, ובונה לעצמו בית טוב ויפה, עם חצר, כדי שיהיה לו נעים בארץ, אינו עוסק רק בצורכי עצמו. הוא מקיים עניין של חיבת הארץ.

וכך מסופר על האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. אחרי השואה הוא חי שנים רבות בארצות הברית, ושם גר בחדר בתוך בניין הישיבה. כשעלה לארץ, בא לבקרו אדמו"ר מארצות הברית, ולא האמין למראה עיניו: האדמו"ר שגר בחדר קטן בישיבה, בנה לעצמו בארץ בית גדול ומרווח.

וכך הסבירו לו: בחוץ לארץ, כמה שפחות. שם האדם צריך להרגיש שהוא דר עראי. אבל בארץ ישראל יש מצווה ליהנות מן הארץ ולאהוב אותה כמה שיותר.

לפי הרי מיגאש, יש ערך בכך שאדם ייהנה מישיבתו בארץ ישראל.

פרק ד · עדיף לוותר

📦 קופסת הטבק של הרבי

עד היכן מגיעה הדאגה הזאת? הרב סיפר על האדמו"ר מסלונים. הייתה לו קופסת טבק עשויה כסף, חביבה עליו מאוד. בדורות ההם, קופסת הטבק של אדמו"ר הייתה חפץ אישי וחשוב. לפי מה שסופר, היא הייתה גם ירושה.

יום אחד הקופסה נעלמה. עברו כמה שנים. יום אחד הגיע חסיד וסיפר לאדמו"ר שביקר בארץ ישראל, ובבית של אדם אחד ראה את הקופסה. הוא זיהה אותה בוודאות, זו הקופסה של הרבי.

החסיד הציע ליצור קשר עם אותו אדם בשם האדמו"ר, ולבקש שיחזיר את הקופסה. והאדמו"ר השיב: לא. אל תתקשר, ואל תספר לאף אחד.

החסיד לא הבין. הקופסה הזאת כל כך חביבה על הרבי, היא עשויה כסף, והיא ירושה. למה לוותר עליה? והאדמו"ר הסביר: אם תתקשר, מה יגידו אנשים? יגידו שהיהודים בארץ ישראל גנבים. וכי אני צריך שבגללי ייצא שם רע על ארץ ישראל? עדיף לוותר על הקופסה, ושלא ייצא דבר רע על הארץ.

זו מידה של מי שארץ ישראל חביבה בעיניו. הוא מחפש תמיד איך לספר בשבחה, ונזהר אפילו מדבר אמת שעלול להביא לשם רע עליה.

האדמו"ר מסלונים ויתר על קופסה יקרה לליבו, כדי שלא יאמרו שבני הארץ גנבים.

פרק ד · עדיף לוותר

✈️ לחזור דווקא עכשיו

הרב ראה תיקון לחטא המרגלים גם במה שקרה במלחמה האחרונה, מלחמת שנים עשר הימים. השמיים נסגרו, הטיסות הופסקו, ויהודים רבים נשארו בחוץ לארץ. אפשר היה לומר להם: שבו בשקט, תהנו שם, למה לכם לבוא עכשיו אל תוך הטילים?

אבל יהודים רבים לא הסכימו לוותר על הארץ. הם חיפשו כל דרך לחזור. היו שהגיעו דרך הים, היו שהגיעו דרך ירדן, והיו שהגיעו דרך סיני ועקבה. הרב הזכיר שאפילו אדמו"ר אחד נחת במטוס פרטי בעקבה, ומשם המשיך במונית לארץ ישראל.

המרגלים לא רצו להיכנס לארץ אף שה' הבטיח להם אותה. והנה, בדור שלנו, כשהכניסה לארץ הייתה קשה ומסוכנת, יהודים עשו הכל כדי להגיע אליה. זה ההפך הגמור מחטא המרגלים.

ובגמרא מבואר שחטא המרגלים היה בליל תשעה באב, ושמאותו בכי של חינם נקבעה בכייה לדורות. ומובא בראשונים שהגאולה תלויה הרבה בתיקון החטא הזה. כשידברו על הארץ ההפך מן המרגלים, ויאהבו אותה, יתוקן החטא.

בזמן מלחמה, כששמי הארץ נסגרו, יהודים חיפשו כל דרך לחזור אליה.

פרק ה · אהבה שמקרבת גאולה

🌅 באיזו זכות?

הרב חזר לדברי הכוזרי, שהחורבן התחיל בדיבת הארץ, והגאולה תבוא כשנאהב את הארץ: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". עם ישראל יאהב את הארץ לא רק בבניינים מפוארים, אלא גם באבנים ובעפר.

והרב הוסיף: דבריו אינם רק נבואה לעתיד. אפשר לומר שהם כבר התקיימו, לפחות בחלקם. אלפיים שנה לא הייתה ליהודים אפשרות לבוא לארץ בהמוניהם. ופתאום קרה מהפך, והיהודים יכלו לחיות בארצם ולהחליט בה בעצמם. רבנים רבים ראו בזה חלק מן הגאולה.

ובאיזו זכות? הרמב"ם כותב שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה. מה הייתה הזכות של אותו דור?

הרב השיב שדבר אחד היה ברור באותו דור: האהבה לארץ ישראל. יהודים באו באש ובמים, בלי סל קליטה ובלי שום הבטחה. היו שגורשו לקפריסין, וחיו במעברות, ובכל זאת לא התחרטו לרגע. וזו אולי הזכות.

הרב תיאר עולה אחד מאותו דור: כשהגיע לחופי הארץ, קיבלו אותו הבריטים בגז מדמיע, ואחר כך גירשו אותו לקפריסין. כשסוף סוף הגיע לארץ, לא חיכו לו דירה ולא עבודה, אלא מעברות ונדודים ממקום למקום. ובכל ימי חייו לא הסכים לחזור לחוץ לארץ, אפילו לא לביקור, גם כשהציעו לו כרטיס טיסה בחינם. הוא אמר: באתי לכאן כדי להיות כאן. זו אהבה שאינה מחפשת נוחות, והיא ההפך הגמור מן המרגלים.

ככל שהאהבה הזאת תגבר, אמר הרב, לארץ, לציון ולירושלים, כך נזכה בעזרת ה' לגאולה השלמה במהרה בימינו.

דברי הכוזרי על אהבת אבני הארץ כבר התקיימו, לפחות בחלקם, בדור שלנו.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: הרב שלא חזר