📚 כל השיעורים

🍭 האיש שבנה עיר של תורה

חייו ופועלו של הרב אליהו רוטנברג זצ"ל, שהקים בקרית אתא תלמוד תורה, כולל וישיבה – בלי ליטול לעצמו דבר

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · שורשים ודרך

🌟 דמות שיש ממנה ללמוד

שני שיעורים מסר הרב בבית המדרש לגמלאים בקרית אתא, בימים שאחרי פטירתו של הרב אליהו יצחק רוטנברג זצ"ל. הוא פתח ואמר: אנחנו רוצים לספר על דמות שהייתה כאן בעיר, ויש לנו הרבה מאוד מה ללמוד ממנה. לא רק היסטוריה – אף שיש כאן הרבה היסטוריה של העיר – אלא בעיקר מוסר ויראת שמיים, ודברים מעשיים שכל אחד יכול לקחת לחייו.

השיעורים היו חיים ומשותפים. רבים מן היושבים הכירו את הרב רוטנברג עשרות שנים, וכל אחד הוסיף פרט, תיקן תאריך או נזכר במקום. אחד סיפר שהכירו עוד משנות השבעים, אחר זכר את הבניין שבו התחיל הכל. מתוך כל הזיכרונות האלה נבנתה תמונה של אדם אחד, שבמשך כחמישים שנה החזיק על כתפיו את עולם התורה של עיר שלמה.

בספר הזה ננסה לספר את הסיפור לפי הסדר: מאין בא, מה הקים, איך החזיק, ומה היה הסוד שלו. ובכל שלב נעצור לשאול: מה אפשר ללמוד מכאן לחיים שלנו?

סיפור חייו של הרב רוטנברג אינו רק היסטוריה של עיר, אלא שיעור במוסר וביראת שמיים.

פרק א · שורשים ודרך

🌊 ילדות בחיפה

הרב אליהו יצחק רוטנברג נולד בחיפה, בחג הסוכות, להורים שעלו לארץ לפני השואה. המשפחה הייתה נצר לבית האדמו"ר מראדומסק, בעל ה"תפארת שלמה". הרב סיפר שכאשר מחפשים את השם הזה, אליהו יצחק רוטנברג, מוצאים אותו בדיוק בין צאצאי אותה משפחה. ובספר שיצא על אחד ממייסדי שכונת "חלקת שלמה" בחיפה קרא פעם שהם היו לומדים יחד בשבתות.

צריך לזכור באיזו תקופה מדובר. לפני קום המדינה ובשנים הראשונות שאחריה כמעט לא היה ציבור חרדי בארץ. בחורי ישיבות היו מעטים מאוד. רוב הציבור שומר המצוות היה דתי לאומי, ומוסדות התורה היו קטנים ודלים. כדי להמחיש, הזכיר הרב שבבית הספר "יבנה" בקרית אתא, שאותו ניהל סבו, למדו בתקופה מסוימת מאות רבות של ילדים, ואילו בתלמוד התורה למדו פחות ממאה.

הילד אליהו למד שלוש שנים בתלמוד התורה "תורת אמת" בחיפה, ואחר כך עבר לבית הספר "יבנה" בחיפה. שם למד יחד עם אחיו של הרב שלזינגר, רבה של קרית אתא לימים. אותו אח נעשה תלמיד חכם עצום בבני ברק ודרשן מפורסם מאוד. רבים מבוגרי "יבנה" חיפה של אותה תקופה נעשו אחר כך תלמידי חכמים גדולים.

הוא נולד בחיפה להורים שעלו לפני השואה, נצר למשפחה חסידית מיוחסת.

פרק א · שורשים ודרך

🎖️ חייל, רואה חשבון, גזבר

אחרי שנות הלימוד הלך אליהו לצבא. הוא שירת כחובש קרבי, נלחם במלחמת ששת הימים ואף נפצע בה. אחרי השיקום התחתן, גר שלוש שנים בחיפה, ובשנת תשל"א, 1971, עבר עם משפחתו לקרית אתא.

במקצועו היה רואה חשבון. תחילה שימש מבקר מטעם משרד הדתות על המועצות הדתיות באזור הצפון, ואחר כך נעשה הגזבר של המועצה הדתית בחיפה. זה תפקיד של אחריות גדולה: תקציב של מיליונים, וכל הצ'קים וההעברות עוברים דרכו. הוא היה עובד שם במשרה מלאה, משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, יום יום.

ושימו לב לנקודה שהרב הדגיש: בכל השנים האלה, עם כל מוסדות התורה שהקים בקרית אתא, הוא מעולם לא העביר שקל אחד מתקציב חיפה לקרית אתא. "מה פתאום? זה תקציב של חיפה! אסור", כך היה אומר. הוא היה ישר כמו סרגל. הכסף של מוסדותיו בא מתרומות בלבד, ולא מן הקופה הציבורית שהופקדה בידיו.

הוא שירת כחובש קרבי ונפצע במלחמת ששת הימים, ואחר כך עבד בתפקידי כספים במערכת הדתית.

פרק א · שורשים ודרך

⚖️ הפרדת רשויות במשחטה

דוגמה אחת ממה שעשה כגזבר מלמדת הרבה על האיש. באותם ימים היה קשה מאוד להחזיק את המשחטה בחיפה. סוחר בהמות היה מביא, נניח, שמונה בהמות. שוחטים ובודקים, ושתיים נמצאות טריפה. אומרים לו: את אלה אי אפשר למכור ככשרות. והוא מתחיל לצעוק: מה פתאום? הבהמה הייתה בריאה! אתם סתם מחמירים! ואז השוחט מתחיל לפחד. אולי לא היה צריך להחמיר? כך עמד כל פסק הלכה תחת לחץ.

רב המשחטה הודיע שאינו מוכן להמשיך לנהל אותה בתנאים כאלה, אלא אם כן יבוא הרב רוטנברג ויסדר את העניין. הוא הגיע ואמר: נגמר הסיפור, מהיום יש הפרדת רשויות. הסוחר מביא בהמות, ומקבל צ'ק על כל הבהמות שהביא, מן המועצה הדתית. אין לו שום עניין במה שיצא בבדיקה. המשחטה מטפלת בבשר, והחשבון הוא בינה לבין המועצה.

כך השוחט נעשה רגוע. אף אחד לא "יאכל אותו" אם יאמר שיש בעיה. הוא יכול לחשוב רק מה אומרת ההלכה. זה היה הרב רוטנברג: אדם ישר, חכם ומעשי, שמצא איך לעזור בלי לחרוג מן הכללים, וכולם אהבו אותו.

בחכמה וביושר הוא סידר את המשחטה כך שהשוחט יוכל לפסוק בלי פחד.

פרק ב · תלמוד תורה וכולל

🌱 עיר שהייתה זקוקה לאור

כדי להעריך את מה שעשה, צריך לדמיין את קרית אתא בשנת 1971. הרב שלזינגר הגיע לעיר כרב צעיר מאוד. התלמוד תורה שהיה בעיר היה במצב קשה. כדי להחזיק מעמד הוא קיבל כל ילד, בלי שום סינון, הרבה מעולים חדשים, ילדים מבתים שומרי שבת ושאינם שומרי שבת. המצב הרוחני היה חלש מאוד, והציבור התורני הלך והתמעט.

קבוצה של הורים, שאכפת היה להם מאוד שילדיהם יגדלו שומרי תורה ומצוות וימשיכו אחר כך לישיבות, החליטה להקים חיידר חדש, תורני יותר. הרב רוטנברג היה אחד המרכזיים בהם. הם פתחו אותו ברחוב יהודה הנשיא, בקומת מרתף מתחת לאחד הבתים, ירידה של כמה מדרגות. רבים מן היושבים בשיעור עוד זכרו את המקום.

החיידר נפתח, בסביבות שנת 1974, עם שישה ילדים בלבד. שישה. כך מתחילים דברים גדולים: לא בבניין מפואר, אלא במרתף, עם קומץ ילדים ועם אמונה שזה מה שצריך לעשות.

בתחילת שנות השבעים היה מצבה התורני של קרית אתא קשה מאוד.

פרק ב · תלמוד תורה וכולל

🏠 "חיידר תלמוד תורה"

כעבור כשנתיים נסגר התלמוד תורה הישן מחוסר ילדים, והחיידר החדש עבר למקומו. כך נולד בקרית אתא מושג שלא היה כמותו במקום אחר: "חיידר תלמוד תורה". הרב, שלמד שם בעצמו כילד, סיפר שהלימוד היה רציני גם בלימודי הקודש וגם בלימודי החול: דקדוק, גיאוגרפיה, היסטוריה ואנגלית, הכל כמו שצריך.

ממוסד של שישה ילדים גדל המקום למאה, למאה וחמישים, והיום לומדים בו כשלוש מאות ילדים, במבנה גדול יותר שאליו עבר. ויש בזה סגירת מעגל יפה: כאשר המנהל הוותיק הזדקן וחיפשו מי שימשיך, הביאו מחוץ לארץ את בנו של הרב רוטנברג, והוא מנהל את התלמוד תורה עד היום. המוסד שאביו היה בין מקימיו, הבן עומד בראשו.

ולפני כשמונה שנים הוקמו בעיר עוד שני תלמודי תורה. היו אז חששות גדולים: "הכל יקרוס, לא יהיה לא לזה ולא לזה". הלכו לרבנים, הרבנים הורו שיקימו, וברוך ה' כולם גדלו, ואין בהם מקום פנוי. מה שהתחיל בשישה ילדים במרתף נעשה רשת שלמה של תלמודי תורה.

מחיידר של שישה ילדים צמח מוסד שבו לומדים היום מאות.

פרק ב · תלמוד תורה וכולל

📖 למה עיר צריכה כולל

המוסד הבא היה הכולל. בסביבות שנת תש"ל, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, החליט הרב שלזינגר שאם הוא רוצה שקרית אתא תהיה עיר תורנית, חייב להיות בה כולל. והרב הסביר את ההיגיון: רב אחד לא יכול להחזיק עיר שלמה. הוא צריך סביבו אנשים שלומדים כל היום, שיגיעו להוראה, שיוכלו למסור שיעורים, לענות על שאלות, להחזיק בתי כנסת.

עיר שאין בה קבוצה חזקה של לומדי תורה אינה עיר תורנית. כולל בעיר נותן דמות, נותן מי שילמד ומי שידבר, ובמקומות רבים הוא היה הבסיס לכל הצמיחה. הרב שלזינגר אסף כמה אנשים שהתחייבו לעזור, והרב סיפר שיש בידו עדיין המסמך של אותה התחייבות.

אבל אחרי ארבע או חמש שנים התברר שאין כסף לשלם לאברכים. הכולל עמד להיסגר. ואז פנה הרב שלזינגר אל הרב רוטנברג, שראה בו אדם יוזם ונאמן לתורה, וביקש ממנו: תעזור לי להחזיק את הכולל. בהתחלה זו הייתה עזרה, ובסוף זה נעשה הכל: כל המלגות, כל התשלומים, כל האחריות – עליו.

עיר נעשית עיר של תורה רק כשיש בה קבוצה חזקה של לומדי תורה.

פרק ב · תלמוד תורה וכולל

🚪 מדלת לדלת בערבים

ואיך מחזיקים כולל? הרב סיפר מה ששמע כמה פעמים מסבו, שהיה מנהל בית הספר "יבנה" בעיר, ושכולם הכירו אותו. הרב רוטנברג בא אליו ואמר: בוא נעזור להחזיק את הכולל. ושניהם, בוגרי הציבור הדתי, היו הולכים בערבים מבית לבית, בעיקר בציבור הדתי, שהיה אז הרוב בין שומרי המצוות בעיר, ומסבירים כמה חשוב שיהיה בקרית אתא כולל.

לא נסעו לחוץ לארץ, לא פנו לקרנות. הכל מתושבי העיר עצמה. אנשים הכירו את שניהם, סמכו עליהם ונתנו. כך הוחזק הכולל במשך שנים. בהמשך גדל מספר האברכים, מעשרה לעשרים, והתרומות המקומיות כבר לא הספיקו. אז התחיל הרב רוטנברג לנסוע לחוץ לארץ.

ויש כאן לימוד גדול: הכולל של העיר לא נבנה על ידי גביר אחד, אלא על ידי ציבור שלם שהבין שהתורה שבתוכו היא שלו. כל משפחה שנתנה סכום קטן נעשתה שותפה.

בשנים הראשונות הוחזק הכולל רק מתרומות של תושבי העיר עצמה.

פרק ב · תלמוד תורה וכולל

🕍 הכולל היחיד בעיר

הכולל ישב רוב השנים ברחוב שלום עליכם, בבית הכנסת שליד "אל המעיין". ובמשך כשלושים שנה, משנת 1970 ועד שנות האלפיים, הוא היה הכולל היחיד בעיר. רק אז התחילו להיפתח כוללים נוספים, ואחר כך עוד ועוד.

ומכיוון שהיה היחיד, כל מי שרצה ללמוד בא אליו. ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, חרדים יותר וחרדים פחות – כולם ישבו יחד. גם אביו של הרב, שהיה מורה בבית הספר "נועם", למד שם שנים רבות בשעות הפנויות, והרב עצמו למד בו שנים רבות.

מעניין גם סיפורו של הרב ישראל גפני, שהיה מחנך ותיק של כיתות י"ב בישיבה התיכונית בקרית שמואל, מחנך עליון שהטיל יראה. כל השנים דיבר אל התלמידים על חשיבות הלימוד בישיבה, על כך שאדם צריך לזכור מה התכלית בחייו. כשראה שקשה להמשיך שם, עבר ללמד בכולל, ולימד בו שנים רבות. כך נעשה הכולל מקום שבו נפגשו כל זרמי הציבור סביב התורה.

במשך כשלושים שנה היה זה הכולל היחיד בקרית אתא, ולמדו בו אנשים מכל הציבורים.

פרק ג · הישיבה לצעירים

🏫 שאלה לגדול הדור

כעשרים שנה אחרי שהחל להחזיק את הכולל, החליט הרב רוטנברג שצריך להקים בעיר עוד מפעל של תורה: ישיבה לצעירים. יחד עם הרב פוסטבסקי ישבו להתלבט. מצד אחד, רצו מאוד שיהיה בקרית אתא עוד לימוד תורה, עוד אור. מצד שני, כבר היו ישיבות בסביבה: ברכסים, בחיפה, בכרמיאל. אולי ישיבה נוספת תפריע לאחרות?

שאלה כזו לא מכריעים לבד. הם נסעו לרב שך זצ"ל, שעמד אז בראש עולם הישיבות. הוא שאל ובירר: כמה תלמידים יש, כמה ישיבות יש באזור, מה המצב. ובסוף אמר: אפשר לפתוח, אין בעיה. ובסביבות שנת תשנ"ג נפתחה הישיבה לצעירים בקרית אתא.

יש בזה לימוד חשוב: גם מעשה טוב, גם הקמת מקום תורה, צריך לעשות בדרך הנכונה, בלי לפגוע באחרים ומתוך שאלת חכם. מי שבונה בדרך כזו, בניינו עומד.

לפני שהקימו ישיבה לצעירים, נסעו לשאול את הרב שך אם אין בזה פגיעה בישיבות אחרות.

פרק ג · הישיבה לצעירים

🧱 מרחוב יהודה הנשיא לבניין פורת יוסף

הישיבה התחילה בבניין קטן בן קומה אחת ברחוב יהודה הנשיא. אחר כך עברה לבניין בפינת רחוב הציונות, במקום שבו יש היום גינה, ושם שהתה כמה שנים. בהתחלה היו צריכים כמעט להתחנן לכל בחור שיבוא. אבל הישיבה גדלה והצליחה.

בעיר היה בניין ישן שבו פעלה פעם ישיבה של "פורת יוסף". היא נסגרה לפני שנים רבות, ומעטים מאוד זוכרים שהייתה קיימת. במשך שנים עמד הבניין שומם, ובחלקו התחתון פעל בית כנסת. בסביבות שנת 2000 קנו את הבניין כולו, והישיבה לצעירים עברה אליו.

בהמשך היה ביקוש גדול לישיבה, ועד היום היא קיימת ופורחת. בניין שבו כבר למדו פעם תורה, ונעזב, חזר להיות מלא קול תורה. ועכשיו צריך לזכור: על כתפיו של אדם אחד עמדו באותו זמן שני מוסדות – גם הכולל וגם הישיבה – ושניהם צריכים תקציב, אוכל, מלגות ומשכורות.

הישיבה התחילה במבנה קטן, נדדה, ולבסוף קנתה בניין ישן של תורה שעמד שומם.

פרק ד · בלי ליטול דבר

🤲 בלי אחוזים, בלי משכורת

כאן הגיע הרב לדבר שאמר עליו: "אני לא מכיר כזה דבר, לא מבין איך זה יכול להיות". מקובל היום שמי שנוסע לאסוף כסף בחוץ לארץ עבור מוסד לוקח לעצמו אחוזים ניכרים מן הסכום, לעיתים קרוב לארבעים אחוז. זה מקובל, כי זו עבודה קשה. והרב רוטנברג נסע כל שנה, כשלושה שבועות, במשך שנים רבות – ולא לקח שקל אחד.

חוץ מכרטיס הטיסה – כלום. הוא התארח אצל משפחות שנוהגות לארח אורחים מארץ ישראל. בשנים הראשונות, כדי לחסוך, אפילו נסע שם ממקום למקום באוטובוסים. כשהזדקן, ביקש מאחד מבניו להצטרף אליו, והבן התנה: רק אם נשכור רכב. לא הייתה לו ברירה, והסכים.

וכך היה אומר לתורמים: כל הכסף שאתם נותנים, מאה אחוז ממנו הולך לישיבה. אין הוצאות. במאזן של המוסדות לא היה סעיף של מזכירה, לא היה סעיף של מנהל. הוא עשה הכל מהבית, בלי משרד, בלי פקס, בלי שום הוצאה.

הוא נסע שנים רבות לאסוף כסף בחוץ לארץ ולא לקח לעצמו דבר.

פרק ד · בלי ליטול דבר

⏰ שתי משמרות ביום

ועוד דבר שקשה לתפוס: כל זה נעשה כשהוא עובד במשרה מלאה כגזבר המועצה הדתית בחיפה. בבוקר נסע לחיפה, החתים כרטיס בשמונה ועבד עד ארבע. אחר הצהריים ובערב ישב לנהל את החשבונות של הכולל והישיבה: לסדר, להתקשר, לשלוח צ'קים. שתי עבודות שלמות ביום אחד.

ומתי נסע לחוץ לארץ? בימי החופשה שלו. לעובד יש מספר מוגבל של ימי חופשה בשנה. ואת כולם, שנה אחרי שנה, הקדיש לנסיעות האלה. בדרך כלל נסע בחודש חשוון, אחרי החגים. אחרים נוסעים בחופשה לנוח; הוא נסע לאסוף כסף לתורה.

אחד מבניו סיפר לרב שכאשר אמר לכלתו לעתיד שאביו מחזיק ישיבה וכולל בלי שום רווח, היא לא האמינה. רק אחרי החתונה, כשראתה את המציאות בעיניה, הבינה שזה אמת: אדם שנותן הכל, שנים רבות, ואינו לוקח דבר. הוא היה רואה חשבון, והיה יכול לגבות שכר הוגן על עבודתו. אבל הוא לא רצה.

ביום עבד במשרה מלאה, בערב ניהל את המוסדות, ואת הנסיעות עשה בימי החופשה שלו.

פרק ד · בלי ליטול דבר

✍️ צ'קים בכתב יד בגיל שמונים

גם כשיצא לפנסיה, הוא המשיך לנהל את הכל. לא העביר את העבודה לאחרים ולא לקח מישהו תחתיו. עד יומו האחרון היה מנהל החשבונות העיקרי של הישיבה לצעירים ושל הכולל. היו כמה שעזרו לו בכתיבה ובחתימות, אבל האחריות הייתה שלו. ניהול עמותה בהיקף כזה אינו דבר פשוט כלל.

לא היה לו מחשב בבית. הכל נעשה על דפי נייר: כמה נכנס, כמה יצא, ומה צריך להגיש. עד לפני כשנתיים הוא כתב בעצמו, בכתב ידו, את כל הצ'קים לאברכים ולמלמדים. רק אז שכנע אותו בנו לעבור להעברות בנקאיות. והבן סיפר שזה היה קשה לו, כי הוא אהב לבוא בסוף החודש ולמסור לכל אחד את הצ'ק שלו ביד.

והיו תקופות שבהן היה חולה מאוד. היו לו בעיות לב ומחלות נוספות, ופעם במשך תקופה ארוכה הלך עם צינור ושקית. אבל לא ויתר על שום דבר, והמשיך לנהל. הרב סיפר שגם בשנה האחרונה, בגיל שמונים, עוד התקשר אליו לברר עניינים של תקציבים. "נראה לך גמור, בקושי זז, חלש – והוא עדיין מנהל, אחראי, כותב".

עד ימיו האחרונים, חלש וחולה, המשיך לנהל בעצמו את כל החשבונות.

פרק ד · בלי ליטול דבר

🙇 "התביישתי לבקש ממנו"

הרב הביא דבר שסיפר רב העיר, הרב דיסקין. מישהו ביקש ממנו שיפנה לרב רוטנברג ויבקש להכניס עוד אברך לכולל. והרב דיסקין אמר: התביישתי לבקש. אדם בגיל שמונים, מנהל הכל לבד, מארגן את כל התרומות – איך אבקש ממנו עוד?

בשנים האחרונות כבר לא יכול היה לנסוע לחוץ לארץ. הוא בקושי הגיע לבית הכנסת. ובכל זאת, הכולל והישיבה המשיכו להתקיים, והוא המשיך לשאת אותם.

יש כאן תמונה שקשה לשכוח: אדם זקן וחלש, שהגוף שלו כבר כמעט אינו נושא אותו, ועדיין הוא נושא על כתפיו מאות לומדי תורה. הרב הזכיר את מאמר הגמרא: "ארון נושא את נושאיו". מי שנושא את התורה, התורה נושאת אותו. הוא האמין בכל ליבו שאם העיר רוצה להצליח, חייב להיות בה אור תורה, ובשביל זה היה מוכן למסור את נפשו בכל מחיר.

רב העיר סיפר שהתבייש לבקש ממנו להכניס עוד אברך, כי ראה כמה הוא נושא לבדו.

פרק ד · בלי ליטול דבר

🏗️ מוסד שעומד חמישים שנה

הרב עצר כאן והתבונן בתמונה הכללית. בדרך כלל, אמר, מוסדות קמים ונסגרים, קמים ונסגרים. מי שמכיר את עולם המוסדות יודע כמה קשה להחזיק מקום לאורך שנים. כמה מוסדות יש בעיר שהחזיקו מעמד חמישים שנה? ובמיוחד כשאין תקציב רשמי קבוע, והכל נשען על תרומות.

והכולל שהחזיק הרב רוטנברג קיים מאז שנות השבעים ועד היום. הוא עבר כמה מקומות במהלך השנים, וחזר בסוף למקומו הראשון. זה הכולל הראשון בעיר, והוא קיים עד היום. כל זה בזכות אדם שניהל את הכספים בצורה מסודרת להפליא, ביושר ובחסכנות, ובעיקר בסייעתא דשמיא שליוותה אותו.

יש בזה לימוד לכל מי שעוסק בצרכי ציבור: לא מספיק להתחיל. הקמה היא רגע של התלהבות; ההחזקה היא עבודה של שנים, יום אחרי יום, בלי כותרות ובלי מחיאות כפיים. מי שמוכן להתמיד בעבודה השקטה הזאת, בונה דבר שנשאר לדורות.

מוסדות רבים קמים ונסגרים; להחזיק מוסד חמישים שנה מתרומות בלבד הוא דבר נדיר מאוד.

פרק ה · סייעתא דשמיא

📉 חוב של מאה אלף שקל

כשאדם עושה דברים כאלה, אמר הרב, הקדוש ברוך הוא עוזר לו. והוא סיפר סיפור ששמע מפיו של הרב רוטנברג עצמו. יום אחד הגיעו המוסדות לחוב של מאה אלף שקל. ורואה החשבון שבו אמר: כך לא מנהלים עסק. אין הכנסה שתכסה את זה, אין לי מאיפה להביא. אי אפשר להמשיך כך. צריך לסגור.

לפני החלטה כזו נסע להתייעץ עם אחד מגדולי הדור. הוא פרש לפניו את המצב: הרב, אין הכנסה, אני לא רואה איך זה מסתדר, אני לא יכול לקחת על עצמי חובות אדירים כאלה. אולי נסגור? הגדול שאל הרבה שאלות, והבין כמה המקום חשוב – הכולל היחיד בעיר. ואמר לו: נסו עוד קצת.

ואז הוא עצמו התקשר לאחד הנדיבים. יומיים אחר כך התקשר הנדיב לרב רוטנברג ושאל: מה מספר החשבון שלכם? שמעתי שאתם צריכים. והעביר עשרים וחמישה אלף שקל – רבע מן החוב. ומאותו זמן התחילה סייעתא דשמיא. הדברים התחילו להצליח, עד שכל החוב נמחק, והמוסדות המשיכו להתקיים.

כשהגיע למשבר כספי חמור ושקל לסגור, אמר לו גדול הדור לנסות עוד, וה' שלח את הישועה.

פרק ה · סייעתא דשמיא

🛡️ הארגון שקרס

ועוד סיפור, שהרב סיפר מחוויה אישית. פעם הייתה רשת גדולה של כוללים, שהציעה להוסיף לכל אברך סכום חודשי נכבד, בתנאי שהכולל יצטרף אליה ויירשם על שמה. הרב עצמו ניסה לשכנע את הרב רוטנברג: זה כדאי מאוד, יהיה יותר תקציב, אפשר יהיה להכניס עוד אברכים. הוא שוכנע, נסע, דיברו, וסיכמו הכל.

ובערב החתימה נכנסה לו פתאום הרגשה בלב: מה, אני הולך לסגור את העמותה שלי? אם אעביר את כל האברכים, אצטרך לפרק את העמותה, ומי יודע מה יקרה. התקשרו אליו: למה אינך מגיע? והוא ענה: החלטתי שאיני יכול. כולם התפלאו.

כעבור חודשיים קרסה הרשת הגדולה ההיא, ולא נשאר ממנה דבר. אילו היה מצטרף, ייתכן שלא היה נשאר היום זכר לכולל. הרב אמר שהוא מודה על כך עד היום, כי הוא היה בין המשכנעים. הקדוש ברוך הוא נתן בליבו של הרב רוטנברג, ברגע האחרון, לא ללכת. כך שומר ה' על מי שמוסר נפשו על תורתו.

ברגע האחרון חזר בו מלהצטרף לרשת כוללים גדולה, וכעבור חודשיים היא קרסה.

פרק ה · סייעתא דשמיא

🍇 פירות וירקות מן השוק

סיפור נוסף מלמד איך פעל. יום אחד, בשוק בחיפה, פגש שני סוחרים. הוא דיבר איתם על כמה חשוב לתמוך בלומדי תורה, שיהיה להם חלק בתורה. הוא הזכיר את השותפות של יששכר וזבולון: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" – מי שעובד ומפרנס, יש לו חלק בתורה של מי שלומד.

הם השתכנעו. ומאז הם נותנים לישיבה פירות וירקות בלי תשלום, כל מה שהישיבה צריכה. לא רק ירקות פשוטים, אלא גם פירות קיץ יקרים, שבחורים צריכים. כבר שלושים שנה זה נמשך. הזכות עברה בירושה לבנים, והם ממשיכים.

וביום שאחרי הפטירה, סיפר הרב, הם היו מן הראשונים שהגיעו לנחם. שיחה אחת, שנאמרה מן הלב, הולידה שלושים שנה של שותפות בתורה. זו דוגמה לכוח של אדם שמאמין במה שהוא אומר, ולכך שבסייעתא דשמיא אפשר להחזיק דברים גדולים.

בשיחה אחת בשוק שכנע שני סוחרים להיות שותפים בתורה, והם ובניהם נותנים לישיבה פירות וירקות כבר שלושים שנה.

פרק ו · עד היום האחרון

💪 שני דברים חזקים

איך אדם מחזיק כזה דבר, חמישים שנה, בלי פרס? הרב הביא את מה שאמר אחד מבניו: היו לו שני דברים חזקים מאוד. הדבר הראשון – אמונה בקדוש ברוך הוא. זו השליחות שלו, ובורא עולם יעזור לו. הדבר השני – אמונה בצדקת הדרך. היה ברור לו שבקרית אתא חייב להיות מקום תורה, ושרק כך תפרח העיר.

וכשהדבר ברור, לא שואלים "אם", אלא "איך". הגיעו תקופות קשות, וקוצצו התקציבים הממשלתיים לישיבות ולכוללים. מה עושים? אחרים אולי היו אומרים: אין ברירה, נצמצם, אולי נסגור. הוא אמר: עובדים יותר קשה. הוא נסע לעורכי דין ולרואי חשבון באזור, הסביר להם שאין תקציב ושחייבים להחזיק את לומדי התורה, והם תרמו עוד ועוד. גם כשראש הכולל נחלש, לא עלה על דעתו לסגור.

ועכשיו הסתכלו על התוצאה. הוא התחיל עם תלמוד תורה אחד של שישה ילדים. היום יש בעיר שלושה תלמודי תורה מלאים, ישיבה לצעירים וכוללים רבים. איזו מהפכה! והרבה מאוד ממנה בזכותו.

הסוד שלו היה אמונה בה' שיעזור, ואמונה בצדקת הדרך – שבעיר חייב להיות מקום תורה.

פרק ו · עד היום האחרון

📚 לומד עד הערב האחרון

ולא רק החזיק תורה – הוא גם למד. אחרי שיצא לפנסיה, היה הולך כל בוקר ללמוד בכולל לפנסיונרים שבעיר, ברחוב פינסקר. זקן וחלש, צועד לאט לאט לאט, אבל כל יום. ובערב הלך לשיעור הקבוע בדף היומי.

ובערב האחרון לחייו קרה דבר מופלא. אחד מבניו הגיע מבני ברק לבקר אותו, וישב ללמוד איתו. אחרי כרבע שעה אמר לו האב: סליחה, אני צריך ללכת, יש לי שיעור קבוע. והלך לשיעור. כך נראה הערב האחרון של אדם שהתורה הייתה כל חייו.

גם כשהיה קשה לו מאוד, השיעור היה קבוע, והקבוע לא זז. אפילו ביקור של בן אהוב, שבא מרחוק, לא הזיז אותו מן הקביעות שלו. כמה צריך ללמוד מכך: לא רק לבנות מוסדות לאחרים ולדאוג שאחרים ילמדו, אלא לשמור בעצמך על הקביעות בתורה, עד הערב האחרון ממש.

גם בזקנתו למד כל בוקר בכולל לפנסיונרים, ובערבו האחרון עזב את בנו האורח כדי לא להחמיץ שיעור.

פרק ו · עד היום האחרון

🕯️ "ממתי בדרך מצוה"

למחרת בבוקר ירד לתפילת שחרית, עטוף בטלית ותפילין. בית הכנסת היה במרחק קצר מביתו, אבל ההליכה והעלייה כבר היו קשות לו מאוד, ולכן נהג לנסוע ברכב. הוא נכנס לרכב, עם הטלית והתפילין, ושם נפטר.

אחד הרבנים אמר לרב: דע לך, הדרך שבה נפטר היא סימן שהוא היה באמת צדיק. בגמרא אומר רבי יוסי: "יהא חלקי ממתי בדרך מצוה". אדם שנפטר בדרכו למצווה – זה מראה שכל חייו היו מסע של מצווה. ובאמת, יום לפני כן היה בשיעור הדף היומי, ובבוקר יצא לתפילה. כל חייו היו בדרך אל המצווה הבאה.

הרב סיכם: יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. איך אדם יכול למסור את נפשו, איך אפשר לעשות כל כך הרבה גם אחרי גיל הפנסיה, ואיך ממשיכים עד היום האחרון. ברוך ה' יש היום בעיר כל כך הרבה תורה, והרבה מאוד ממנה בזכותו. יהי רצון שזכותו תעמוד לעיר, והתורה בה תמשיך לעלות ולפרוח.

הוא נפטר בבוקר, עטור טלית ותפילין, בדרכו לתפילת שחרית – סימן שכל חייו היו דרך של מצווה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: האיש שבנה עיר של תורה