🕯️ מי היא אגם ברגר
השיעור נפתח בסיפור שהתרחש ממש באותם ימים, וראוי להכיר אותו לפני שנכנסים ליסוד שהוא בא ללמד. אגם ברגר היא נערה מחולון, שגדלה במשפחה מסורתית ולא דתית. היא ניגנה בכינור, אהבה מוזיקה וטבע, והצטרפה למכינה קדם־צבאית מתוך רצון לשליחות ולאחריות.
משם הגיעה לשירות צבאי, בתפקיד של תצפיתנית לאורך גבול עזה. היא הגיעה לעמדתה רק יומיים לפני שפרץ האסון הגדול, בשמחת תורה תשפ"ד. היא התקשרה אל אמה ובכתה: הפרידו אותי מכל החברות שלמדתי איתן, וכולן הלכו למקום אחר, ורק אותי שיבצו כאן. אמרה לה אמה משפט שהלך איתה כל הדרך: בורא עולם שם כל אדם במקום שבו השליחות שלו.
ואכן, יומיים לאחר מכן, בבוקרו של השביעי באוקטובר, היא נחטפה לעזה. היא הייתה הצעירה ביותר בקבוצת החטופות שהוחזקה יחד, ולמרות זאת, בתוך זמן קצר מאוד, הפכה בפועל לזו שהחברות פנו אליה בשאלות של אמונה.
נערה מחולון, ממשפחה מסורתית ולא דתית, הגיעה לעמדתה הצבאית יומיים לפני שנחטפה בשמחת תורה.
🕯️ השבת שלא חילצה
בתוך הכלא, בתנאים הקשים ביותר שאפשר לדמיין, היא החליטה לשמור שבת ככל שידעה. היא לא הדליקה אש, לא נגעה בטלוויזיה, וסירבה לבשל כשהתבקשה לעשות זאת בשבת. בהתחלה החוטפים התרעמו עליה, לא הבינו למה היא מתעקשת על דבר שלא ברור להם בכלל. הם לעגו לה.
אבל במשך הזמן קרה דבר מפתיע. במקום לכעוס עליה שאינה משתפת פעולה, הם התחילו לכבד אותה. הם אמרו לה: את לפחות מאמינה, זה יותר טוב ממי שלא מאמין בכלל. ויש עדות מרגשת מיוחדת: היו ימים שבהם החוטפים עצמם הביאו לה נרות לכבוד כניסת השבת, כשראו שהשעה מתקרבת.
זהו תיאור שקשה לתפוס במילים: אדם שבוי בתוך מלחמה בוחר לא לחלל שבת, ודווקא מתוך כך, שוביו עצמם מתחילים לראות בה דבר שיש לכבד אותו.
בתוך השבי החליטה לשמור שבת ככל יכולתה, והחוטפים עברו מלעג לכבוד.
📖 הסידור שהגיע במקרה
היא נורא רצתה סידור. לעמוד בלב עזה בלי שום דבר כתוב, ולנסות להתפלל רק מן הזיכרון ומן הפה, זה קשה מאוד. כמה זמן אפשר להתפלל כך, חמש דקות, חצי שעה?
ואז קרה דבר שהיא עצמה מתארת כנס: באחד הימים, כשחיילים שהיו באזור עזבו בפתאומיות את המקום שבו שהו, הם השאירו מאחוריהם תיק. בתוך התיק היה סידור. החוטפים שמצאו אותו, מסיבה כלשהי, בחרו להעביר אותו אליה, בלי שהתכוונו לכך בכלל.
היא לא האמינה. היא הרגישה שזה אינו מקרה, אלא תשובה ישירה לתפילתה. מאותו רגע היא הרגישה שהיא מדברת עם מישהו ששומע, ושהקשר אינו רק בכיוון אחד. בהמשך הדרך הגיעו אליה גם קיצור שולחן ערוך וקמח תירס לפסח, כדי שתוכל להימנע מחמץ, וכל פריט כזה חיזק אצלה את ההרגשה שהיא לא נשארה לבד.
סידור שחיילים שכחו בתיק הגיע אליה דווקא כשהתפללה עבורו, ומאז הרגישה קשר ישיר.
📅 לדעת מתי תשעה באב
היא ביקשה לדעת את התאריך העברי כדי לדעת מתי לצום ביום הכיפורים, בתשעה באב ובתענית אסתר, אף על פי שלא הייתה מחויבת לכך בשבי. על יום הכיפורים ידעה, אבל על תשעה באב לא היה לה מושג, שכן מעולם לא צמה בו קודם לכן בחייה.
ואז, יום אחד, במקרה הצליחה להציץ במסך טלוויזיה שהופעל במקום, ובו הופיע תאריך עברי שהוזכר באיזו כתבה. היא ראתה את התאריך, חישבה, והבינה שתשעה באב מתקרב. היא שמחה שמחה גדולה על שיש לה בכלל את האפשרות לצום.
בעזרת השעון הדיגיטלי שנתנו לה חוטפיה, ובעזרת שברירי מידע מרדיו ומטלוויזיה שהופעלו סביבה, היא בנתה לעצמה לוח שנה עברי משלה, ועקבה אחריו בקביעות. מישהי שלא ידעה מעולם מה זה תשעה באב, מצאה את עצמה שומרת אותו בשבי מתוך שמחה, לא מתוך כפייה.
ביקשה לדעת תאריכים כדי לצום בהם, ומצאה אותם בדרכים בלתי צפויות.
🌙 לבד שלושה שבועות
מתוך קבוצת התצפיתניות שהוחזקו יחד, היא הייתה האחרונה שהשתחררה. שלושה שבועות היא נותרה לבדה, בלי אחת מהחברות שהיו עמה. היא מספרת שדווקא בתקופה הזאת היא התחזקה עוד יותר. היא התחילה לדבר אל עצמה בקול, לשיר לעצמה זמירות שבת, ולפנות אל הקדוש ברוך הוא מתוך הדממה.
היא ניסתה להפוך את הבדידות למרחב פנימי של קרבה. היא כתבה מכתבים בלב, אמרה פרקי תהלים מן הזיכרון, ושרה בלחש. היו ימים שבהם היא בכתה בשקט ושאלה: למה, למה עכשיו, למה בכלל. ולמרות זאת היא לא עזבה את מקום השאלה. היא אמרה לעצמה: גם אם אין לי תשובה, אני לא לבד.
זו נקודה חשובה להבנת כל הסיפור: השאלה אינה הפך האמונה. מי ששואל מתוך קרבה, ולא מתוך נטייה לעזוב, ממשיך להחזיק באמונה בתוך השאלה עצמה.
כשנותרה אחרונה מקבוצת התצפיתניות, מצאה בבדידות מרחב פנימי של תפילה ושירה.
🎗️ המגן דוד, והשחרור ביום חמישי
פעם אחת דרשו ממנה חוטפיה להסיר את שרשרת המגן דוד שעל צווארה. היא סירבה. אמרה להם: זה מי שאני. היא גם לא הסכימה להצטלם כשהתבקשה, ולא הייתה מוכנה לאכול בשר שחששה שאינו כשר, אפילו כשהדבר אילץ אותה לשבת ימים שלמים על אורז, לחם וקצת ירקות.
משפחתה, מצדה, ביקשה בקשה מיוחדת: שלא יחללו שבת בשבילה בשעת השחרור, לא בתקשורת ולא בשום דרך אחרת. בתחילה לעגו לבקשה הזאת, כי שבת אחר שבת עברה ובתם לא שוחררה. אבל בסופו של דבר, מתוך כל קבוצת התצפיתניות, היא היחידה ששוחררה ביום חול, ביום חמישי, ה-30 בינואר 2025.
היא יצאה מחרבות עזה עם שלט שעליו כתוב: "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי". מאז היא מדברת בפומבי, בלי לנקוט בעמדה פוליטית, ומבקשת רק דבר אחד: שכל אחד יזכור את הזהות היהודית שלו, גם מי שלא שומר תורה ומצוות. היא כתבה שבשבי למדה תורה שלא הכירה קודם, ושהלוואי שכולנו נלמד אותה גם כשאנחנו חופשיים.
סירבה להסיר את שרשרת המגן דוד, ושוחררה ביום חול כדי שלא יחללו שבת בשבילה.
👓 חוברת שנכתבה בתוך המצור
לאחר שסיפר את הסיפור, המשיך הרב אל השיעור עצמו, על הפסוק מתהלים שאגם ברגר כתבה: "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי, מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי". דוד המלך מתפאר שהוא בחר בדרך אמונה, ומכאן יסוד ראשון: אם זה היה דבר פשוט, שמירת תורה ומצוות בלבד, לא היה מקום להתפאר בבחירה. יש כאן, אם כן, משהו שנתון לבחירתו של האדם, ולא כל אחד בוחר בו.
כדי להבין מה פירוש "לראות אמונה", הביא הרב יסוד נפלא, שמקורו ברב חיים פרידלנדר, בעל "שפתי חיים". הרב פרידלנדר כתב חוברת קטנה בשם "נראה את יד ה' יתברך" בעת שהיה נתון במצור על ירושלים בתש"ח, כאשר פגזים נפלו בעיר בלי הפסקה.
החוברת נפתחת במשפט מפורסם: כפי מידת האמונה של האדם, כך מידת ההשגחה שהוא רואה. יש אדם שמספרים לו סיפורים בלי סוף על ניסים ונפלאות, והוא עומד נדהם. ואחרים, שאותם דברים עצמם לא מרגשים אותם כלל.
הרב חיים פרידלנדר כתב בירושלים הנצורה שמידת ההשגחה שאדם רואה תלויה במידת אמונתו.
👓 לא תלוי בצדיקות, אלא בהרגשה
ומה הדבר תלוי בו, שואל הרב פרידלנדר? לא באם האדם צדיק או רשע, ולא באם למד הרבה תורה או מעט. זה תלוי בעיקר בשאלה האם האדם חי את ההרגשה שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, מנהיג אותו בכל פרט ופרט. אדם עשוי להיות תלמיד חכם גדול, ובכל זאת לא להרגיש את ההנהגה הזאת בחייו, ואדם פשוט יחסית עשוי לחיות אותה בעוצמה. זו אינה מדרגה שתלויה בלימוד בלבד, אלא בהרגשה פנימית שאפשר לכל אדם לטפח בעצמו.
כשאדם מאמין בכך וחי את ההרגשה הזאת, הקדוש ברוך הוא גם מנהיג אותו בצורה שהוא רואה דברים רבים כהשגחה גלויה. לא בגלל שהוא מקבל משקפיים מיוחדים שמראים לו דברים חדשים, אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא באמת מתנהג איתו כך, בצורה שרואים בה ניסים ונפלאות.
לעומת זאת, אדם שחי בהרגשה שהכל קורה בדרך הטבע והמקרה, הקדוש ברוך הוא מנהיג אותו בצורה שנראית כביכול טבעית וסתמית. האמונה, אם כן, היא כמו משקפיים: מי שבוחר לשים אותם, חי בעולם אחר לגמרי, כביכול באטמוספירה שונה.
ההשגחה שאדם רואה תלויה בכך שהוא חי בהרגשה שה' מנהל את עולמו, ולא במעלתו הרוחנית.
👓 משקפיים של אמונה בתוך השבי
וכאן חוזר הרב לסיפור שנפתח בו. מי שרואה את מה שקרה לאגם ברגר מבחוץ, יכול לומר: זה מקרה, הסידור הגיע במקרה, התאריך הופיע במקרה בטלוויזיה. אבל מי שבוחר לשים את משקפי האמונה, רואה בדיוק את אותם אירועים כתשובה ישירה לתפילה.
ויש כאן גם הסבר למה דווקא במצבים כאלה, שאין בהם שום יכולת לבחור ולהחליט, קל יותר לראות את יד ה'. ביום רגיל, אדם מרגיש שהוא עצמו המחליט: אני בוחר לבוא לכאן, אני בוחר ללכת לשם. התחושה הזאת של עצמאות מקשה עליו לראות את ההנהגה שמעליו.
אבל מי שנתון במקום שאין לו שם שום בחירה, ואין לו שום דרך להשפיע על גורלו בכוחות עצמו, נשארות לו שתי אפשרויות בלבד: או שהוא מאמין שהכל מסור לשלטון שוביו, או שהוא פונה לקדוש ברוך הוא ומבקש ממנו. ולכן, במצבים הקשים ביותר, לפעמים מתגלה האמונה החזקה ביותר.
דווקא כשאין שום אפשרות לבחור, קל יותר להרגיש שמישהו אחר מנהל את הדברים.
🔑 מאמין, או חי באמונה
בהמשך לשיעור עלתה שאלה שחידדה את הנקודה עוד יותר: מה בכלל ההבדל בין אדם שמאמין לבין אדם שחי באמונה? הרי, כמעט כל אדם, אם תשאל אותו, יאמר שהוא מאמין שיש בורא עולם. במה זה אם כן תלוי, הבחירה שעליה דיבר דוד המלך?
התשובה שהתבררה בשיעור: אדם שמאמין בלבד מקבל את העולם כמו שהוא, בצורה פסיבית. הוא מודה בשכלו שיש בורא, אבל זה נשאר שם, בשכל, ולא יוצא משם לחיים. ואילו אדם שחי באמונה, מחפש את הקדוש ברוך הוא במציאות עצמה, בכל אירוע, ויודע לראות אותו שם.
ההבדל הזה הוא ממש ההבדל בין מי שיודע שיש אבא בעולם, לבין מי שחי כל יום מתוך ההרגשה שהאבא הזה איתו, אוהב אותו ומדריך אותו. אגם ברגר לא הייתה שומרת מצוות קודם, ובכל זאת הגיעה, בתוך השבי, למקום שבו היא חיה את האמונה ולא רק מאמינה בה.
כל אדם מאמין שיש בורא; ההבדל הוא אם הוא חי כל יום מתוך ההרגשה הזאת, או שהאמונה נשארת בשכל בלבד.
❓ איפה כתובה המצווה להאמין בהשגחה
לפני שהמשיך הרב לדוגמאות נוספות, שאל שאלה יסודית: איפה בכלל כתובה המצווה להאמין שכל מה שקורה בעולם מגיע מהקדוש ברוך הוא, ואינו מקרה? לא כל דבר שאנחנו מאמינים בו כתוב בפסוק מפורש.
והתשובה שהביא נמצאת, לדבריו, בדברי הרשב"א, שנשאל להסביר מה המינימום שצריך לכוון בקריאת שמע בכל יום. כל אחד אומר בכל יום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד", ולא כולם שמים לב לכמה שהמילים הללו טעונות.
הרשב"א מסביר שבאמירת "ה' אֱלֹקֵינוּ" אנחנו מצהירים על שלושה עיקרים של אמונה, לא רק על עיקר אחד. וביאור שלושת העיקרים האלה הוא שמביא, כפי שהביאו בשיעור, את עיקר מצוות האמונה בהשגחה פרטית. חשוב להבין: אין כאן חידוש של רעיון חדש שלא היה קודם, אלא גילוי של מה שכלול כבר במילים שכל יהודי אומר פעמיים ביום, מאז שהוא קטן, בלי לשים לב בדרך כלל לעומק שבהן.
השיעור שאל: איפה בכלל כתוב שיש מצווה להאמין שכל מה שקורה מגיע מה'?
📖 שלושה עיקרים במילים "ה' אלוקינו"
העיקר הראשון שמביא הרשב"א: ה' משגיח עלינו, על עם ישראל, באופן פרטי, על כל מעשה ומעשה. למה בדווקא? כי אם המילה "אלוקינו" הייתה מתפרשת רק "מי שברא אותנו", הרי הוא ברא גם את כל הגויים ואת כל הבהמות. אבל כשאומרים "אֱלֹקֵינוּ", הכוונה שהוא משגיח עלינו באופן מיוחד, מעבר להשגחה הכללית שיש על כל הנברא.
העיקר השני: הוא עושה זאת בעצמו, לא על ידי שליח או מלאך. העיקר השלישי: הוא בחר בנו והבדיל אותנו לעבודתו. שלושת העיקרים האלה, אומר הרשב"א, הם תוכן המצווה שאנו מקיימים בכל יום באמירת "שמע ישראל".
ובאותה רוח כותב גם הרמב"ן בפרשת בוא: כוונת כל המצוות היא שנאמין בה' ונודה לו שהוא בראנו, ושאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו, כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם.
הרשב"א: המילה "אלוקינו" מלמדת שה' משגיח על עם ישראל באופן פרטי ובעצמו, ולא רק כבורא הכל.
🕊️ הגויים אומרים "רם", עם ישראל אומר "אלוקינו"
בשיעור הוזכרה גם הבחנה יפה, שאפשר לראותה בפסוק "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ". הגויים מתארים את ה' כ"רם": גבוה, מרומם, נמצא רק במרומים, מנותק מן העולם. ואילו כשמגיעים לעם ישראל, הפסוק משתמש בביטוי "הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת". גם כשהוא גבוה, הוא פונה כדי לראות, להתעניין, להיות מעורב.
ומכאן הסביר הרב את מה שכתב אחד מגדולי המחנכים: אצל הגויים אין מי שיוצר קשר אישי אמיתי עם הבורא. הם רואים אותו כבעל הבית שצועק ממעלה, שאסור להקל ראש בו, אבל אין קשר של אהבה. לעומת זאת, אצל עם ישראל, מיד לאחר "ה' אֱלֹקֵינוּ" מופיע "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ".
זו, אמר הרב, הסיבה שמעולם לא נמצא סיפור כמו סיפורה של אגם ברגר אצל אומה אחרת: לא רק הכרה בבורא, אלא קשר אישי של אהבה, שמתחזק דווקא בתוך הקושי.
לעמים אחרים ה' נראה גבוה ומרוחק, ואילו עם ישראל זוכה ליחס של אהבה וקרבה.
🍃 האם יש השגחה גם על עלה ועל תולעת
בשיעור הועלתה גם שאלה מעניינת: עד כמה מגיעה ההשגחה הפרטית? האם היא נוגעת רק לבני אדם, או גם לכל פרט בטבע, כמו עלה שנושר מעץ או תולעת קטנה?
הדעה המקובלת ברוב הראשונים, כך הוסבר, היא שההשגחה הפרטית המדויקת חלה בעיקר על בני אדם, ובפרט על עם ישראל. אם חתול תופס עכבר, אין בהכרח גזרה מיוחדת מלמעלה על אותו עכבר עצמו; הקדוש ברוך הוא נתן לטבע לנהוג כדרכו.
לעומת זאת, יש שיטה חסידית מפורסמת, שמקורה מיוחס לבעל שם טוב, שמספרת על תולעת קטנה ומסכנה שבכתה לפני בוראה שאין לה מה לאכול, ומלאך שלח רוח שהפילה בשבילה עלה מן העץ. לפי השיטה הזאת, ההשגחה נוגעת לכל בריה ובריה, גם הקטנה ביותר.
הרב לא הכריע בין השיטות, אלא הביא אותן כדי להראות שגם בתוך עולם האמונה יש דרגות ואופנים שונים להבין את עומק ההשגחה, אבל כולם מודים שלעל עם ישראל יש השגחה פרטית ומיוחדת, כדברי הרשב"א.
יש מחלוקת בין הראשונים אם ההשגחה הפרטית חלה על כל בריה, או בעיקר על בני האדם ועם ישראל.
🚀 הטילים שלא פגעו
הרב הביא דוגמה מתוך המלחמה האחרונה עצמה, כעדות לאותה השגחה. אלפי טילים וקטיושות נורו על ישובי הארץ, חלקם נפלו באזורים מיושבים צפופים, ולמרות זאת מספר הנפגעים היה נמוך בצורה שאינה מתקבלת על הדעת מבחינה סטטיסטית גרידא.
הרב סיפר על כמה מהמקומות שבהם נפלו טילים ולא נגרם נזק לנפש, ועל מקרים שבהם הנזק הפיזי היה עצום ואף אחד לא נפגע. הוא הדגיש שאינו מתכוון לקבוע קביעה הלכתית או מדעית, אלא רק להראות שיש כאן תמונה שמזמינה להסתכל בעיניים של אמונה.
מי שבוחר להסתכל על הדברים בעיניים טבעיות יגיד: כך נפלו הדברים, זה מזל, זה מקצוע הביטחון שהשתפר. ומי שבוחר להסתכל בעיניים של אמונה, לפי אותו יסוד של הרב פרידלנדר, יראה בזה עוד ביטוי לאותה השגחה פרטית שעם ישראל זכה לה, בדיוק כמו שראתה אותה אגם ברגר במקרים הקטנים שעברו עליה בשבי.
במלחמה האחרונה נפלו אלפי טילים וקטיושות, ובכל זאת מספר הנפגעים היה נמוך באופן בלתי מוסבר.
🌍 מי שחושב שה' עזב את הארץ
השיעור נגע גם בפסוק שבו רש"י מפרש את דברי אותם אנשים האומרים "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ". מי הם האנשים האלה, ולמה הם חושבים כך? רש"י מבאר שהם מביטים בעיניים ארציות בלבד. הם מתעסקים רק בדברים הגשמיים והנראים לעין, ולכן אינם חיים דברים נצחיים, ואינם רואים את מה שעומד מעבר להם.
מכאן גם מובן מדוע לדעתם הקדוש ברוך הוא "רם": הוא רחוק מהם, לא נוכח בחייהם, כי הם עצמם לא מחפשים אותו שם. מי שלא מחפש, לא מוצא. ולכן המלבי"ם מוסיף ומסביר שאפילו תיאור הגובה של הקדוש ברוך הוא, "הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת", הוא לשון השפלה בשבילו: הוא כל כך גבוה שגם המלאכים הם קטנים לפניו, ועם זאת, כפי שממשיך הפסוק, הוא "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" – פונה ומביט בכל פרט.
התמונה הזאת מסכמת למעשה את כל השיעור. העולם אחד, האירועים אותם אירועים, אבל יש מי שמסתכל עליהם רק בעיניים ארציות, ורואה מקרה ריק; ויש מי שבוחר להסתכל בעיני אמונה, ורואה את ה' נוכח בכל פרט. זו, ולא דבר אחר, היא הבחירה שעליה אמר דוד המלך: "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי".
מי שמביט על העולם רק בעיניים ארציות, חושב שאין כאן השגחה; ומי שמביט בעיני אמונה, רואה שה' כאן.
💼 כשמפטרים אותך מהעבודה
ועכשיו הדגים הרב שאין צורך להגיע לקיצוניות של שבי כדי לתרגל את הדבר הזה. יש אדם שמפוטר מעבודתו ומתמלא כעס: למה עשה לי זאת המנהל, מה לו ולי. הוא שקוע כל הזמן בעוול שנעשה לו.
ויש אדם שעובר את אותו דבר, ובמקום לכעוס רק על האדם שפיטר אותו, הוא מבין שגם אם למנהל היה תפקיד בדבר, יש מישהו אחר שמנהל את העולם, ולו יש כוונה בכל זה. הרב סיפר שראה מקרה כזה בעצמו: אדם שפוטר ממקום עבודתו והיה מאוד כעוס, ולאחר חצי שנה מצא מקום אחר, ושם מונה בעצמו למנהל, עם צוות טוב וחברים טובים, מצב טוב בהרבה מהקודם.
זה לא קורה בכל פעם בבת אחת, אבל מי שמחזיק בהרגשה שיש כאן השגחה, גם אם הוא עדיין אינו מבין את כולה, רואה פעמים רבות בחייו איך הקדוש ברוך הוא מוליך את הדברים לטובתו. וגם כשהתוצאה אינה מתבררת, הוא יודע שמישהו כאן מנהל את העניינים.
מי שחי באמונה אינו רק כועס על מי שפיטר אותו, אלא מחפש מה הקדוש ברוך הוא מכוון בכך.
💍 כשיש בעיות בזוגיות
דוגמה נוספת שהובאה: ויכוח בין איש לאשתו. יש אדם שכועס על אשתו וצועק, למה היא עשתה כך, למה היא לא מסכימה. ויש מי שמבין שבורא עולם יודע מה שהוא מנהל, ושיש כאן אולי רמז מסוים, גם אם אינו מבין אותו עדיין.
אדם כזה לא נשאר בתחושה שהוא לבדו צודק. הוא מחפש: מה בורא עולם רומז לי כאן? יכול להיות שאני אבין, ויכול להיות שלא אבין, אבל אני יודע שמישהו כאן מנהל את הדברים. הרב הוסיף שזה גם מביא את האדם ללמוד לוותר, להקשיב, ולהבין שלפעמים גם לצד השני יש צדק משלו.
זה לא פוטר אף אחד מהצורך להתבונן, לשאול, להתייעץ עם מי שראוי. הפסוק אומר "תְּשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". אבל אחרי שהאדם עשה את חלקו, התייעץ והתבונן, הוא יכול לדעת בלבו: אני עושה את שלי, ובורא עולם מנהיג אותי בדרך הנכונה.
אדם מאמין שרבים עם בת זוגו מבין שה' רומז לו משהו, ומשתדל לקבל ולא רק לכעוס.
🔑 קשה להרגיש השגחה כשיש בחירה
ומכאן יסוד שחוזר ומסביר למה בדיוק דווקא במערה החשוכה ביותר, אנשים מגיעים לאמונה חזקה כזאת. ביום יום רגיל, כל צעד נראה כתוצאה מהחלטה שלנו: קמתי בבוקר, בחרתי לנסוע לכאן, החלטתי ללכת לשם. ההרגשה שאנחנו אלה שמחליטים מקשה עלינו להרגיש שמישהו אחר מנהל את חיינו.
אבל מי שנתון במצב שאין בו שום אפשרות לבחור כלום, כמו בתוך שבי, נשארות לו שתי דרכים בלבד: להאמין שהכל נתון לידי שוביו, או לפנות לקדוש ברוך הוא ולבקש ולהתפלל אליו. ודווקא משום כך קל יותר במצבים כאלה להגיע לאמונה חזקה, ולראות את ההשגחה בבירור.
ההבנה הזאת אינה מתירה לנו לחכות למשברים כדי להתחזק. היא מלמדת אותנו לחפש, גם בתוך הבחירה החופשית שיש לנו ביום יום, את מה שעומד מעבר להחלטה שלנו: מי נתן לנו את היכולת לבחור, ומי נותן לנו כוח לבצע.
בחיי היום־יום קל לייחס את ההחלטות לעצמנו; במקום שאין בו בחירה, קל יותר לפנות לה'.
🧑⚖️ להתייעץ, ואז לדעת שה' מנחה
הרב עבר גם לדוגמאות של החלטות גדולות בחיים: לאיזו דירה לעבור, עם מי להתחתן, לאיזה רב לפנות. יש אנשים שעומדים לפני החלטה כזאת ומרגישים שהם לבדם, ושאין להם שום דרך לדעת מה נכון.
הפסוק אומר: "תְּשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". לכן ההמלצה היא להתייעץ, עם רב, עם חבר טוב, עם מישהו שאינו מעורב רגשית ולכן יכול לראות את הדברים בצורה נקייה יותר. זה לא פוטר את האדם מלחשוב בעצמו, אבל זה עוזר לו לראות זוויות שהוא לבדו לא רואה.
ואחרי שהתייעץ ועשה את שלו, ההמלצה היא שידע: עשיתי את חלקי, ובורא עולם מנהיג אותי בדרך הנכונה. זה מה שאומרים בכל בוקר: "מֵכִין מִצְעֲדֵי גֶבֶר". האדם צועד, אבל מי שמכין את הצעדים הוא הקדוש ברוך הוא. מי שחי כך, רואה לאחר זמן, פעמים רבות, איך ה' באמת הוביל אותו למקום הנכון.
לפני החלטה גדולה כדאי להתייעץ, ואחרי שהתייעצנו ועשינו את חלקנו, לדעת שה' מוביל את התוצאה.
💬 שאלות קשות בלי לעזוב את האמונה
אחת הבנות ששהתה עם אגם ברגר שאלה אותה שאלה שקשה מאוד: אם הקדוש ברוך הוא איתנו, אז למה אנחנו כאן? והיא השיבה תשובה שחוזרת לאותו יסוד: בגלל שאנחנו כאן, הוא איתנו. גם במצב הקשה ביותר, הכל יושב ומונהג מלמעלה.
היא עצמה סיפרה שהיו לילות שבהם שאלה בבכי: למה, למה עכשיו, למה בכלל. אבל אחרי זה הייתה נרגעת ואומרת לעצמה: גם אם אין לי תשובה, אני לא לבד. היא לא חיפשה הסברים פילוסופיים; היא חיפשה קשר. ואמרה: אולי אינני יודעת למה, אבל אני יודעת עם מי אני עוברת את זה.
זה יסוד חשוב להבנת האמונה: היא אינה דורשת מהאדם לדעת את כל התשובות. היא דורשת ממנו לא לעזוב את מקום השאלה. השאלה עצמה, כשהיא נשאלת מתוך קרבה ולא מתוך בריחה, היא חלק מן האמונה ולא הפכה.
לשאול "למה" מתוך קרבה אינו עוזב את האמונה, אלא חלק ממנה.
📓 הפנקס של הדברים הטובים
בשיעור הובא גם סיפור קטן שמלמד נקודה חשובה: פעמים רבות תפילה נענית, אבל האדם לא שם לב, כי התשובה לא מגיעה באותו רגע ובאותה צורה שהוא ציפה לה.
אישה אחת הגיעה לרב עם רשימה ארוכה של צרות וקשיים. הרב ראה שהרשימה לא נגמרת, ואמר לה: תעשי דבר אחר. תתחילי לרשום בפנקס את הדברים הטובים שקורים לך, קטנים כגדולים. בהתחלה היא לא הבינה למה זה יעזור, אבל עשתה כדבריו.
כעבור זמן היא סיפרה: אני מסתכלת עכשיו בפנקס, ורואה שחלק גדול מהבעיות שהיו ברשימה הישנה שלי כבר נפתרו, בדרכים שונות, בלי שבכלל שמתי לב לזה. מי שלא עוצר ומסתכל, לא רואה את התפילות שנענו. מי שמתרגל לרשום ולהסתכל אחורה, מתחיל לגלות כמה פעמים כבר ראה בעיניו את יד ה'.
מי שרושם את הדברים הטובים שקרו לו, מגלה פתאום כמה תפילות נענו בלי ששם לב.
🍳 שלושה סירים על האש
בשיעור הובא משל יפה, שאותו שמע מחבר ספרים שעבר בעצמו קשיים גדולים בחייו. דמיינו שלושה סירים על האש, מלאים מים רותחים. בסיר אחד שמים ביצה, בשני תפוח אדמה, ובשלישי פולי קפה. מה קורה לכל אחד?
הביצה, שהייתה רכה, מתקשה ככל שהיא מתבשלת יותר. תפוח האדמה, לעומת זאת, מתרכך ככל שמתבשל יותר. ואילו פולי הקפה, בעודם מתבשלים, לא רק משתנים בעצמם, אלא מפיצים ריח טוב בכל הבית.
אמרה לו אמו: כך זה גם באדם. הקושי הוא אותו קושי לכולם, כמו אותם מים רותחים. אבל מי שלא עבד על אמונתו, הקושי מקשיח אותו, הוא נהיה כמו אבן, ואין מי שמדבר עמו. ומי שחי את האמונה בתוך הקושי, הוא מתרכך ונעשה אדם נעים יותר, ומבין את השני. ויש אנשים שהקושי אפילו הופך אותם למקור השראה לאחרים, שרק לראותם משפיע לטובה.
קושי מבשל כל אדם כמו מים רותחים; הוא יכול להקשיח אותו, או לרכך אותו, או להוציא ממנו ריח טוב.
🎤 ממי שהתקשה לדבר, למרצה מבוקש
הרב הזכיר בשיעור מגיד שיעור ידוע בארץ, שכתב ספר יפה מאוד ומלא בסיפורי השגחה. הוא עצמו עבר בילדותו קשיים גדולים, ובהם קושי משמעותי בדיבור, שהביך אותו וגרם לו להימנע מלדבר בציבור. היום הוא נחשב לאחד המרצים המבוקשים בארץ.
בספרו הוא מתאר שאמו לימדה אותו, בתוך אותם ימים קשים, את משל שלושת הסירים שהוזכר למעלה: הקושי הוא אותו קושי לכולם, אבל הבחירה היא של האדם, אם להתקשות ממנו כמו הביצה, או להתרכך ולהעמיק ממנו כמו תפוח האדמה והקפה.
זה בדיוק מה שקרה גם לאגם ברגר. שתיהן עברו תקופה שבה כל הגיוני היה לצפות שהן יישברו, ושתיהן בחרו, יום אחר יום, לקחת את הקושי ולהפוך אותו לכוח. הרב הדגיש: זו אינה תכונה שרק אנשים מיוחדים נולדים איתה. זו בחירה שעומדת בפני כל אדם שעובר קושי, גדול כקטן.
מגיד שיעור הביא מחייו שלו: מי שעבר קשיים גדולים בילדותו, יכול לבחור אם להישבר מהם או להיבנה מהם.
🧭 מי שיש לו למה
בהקשר הזה הוזכר בשיעור גם יסוד הידוע מפיו של פסיכולוג ששרד בעצמו תקופה קשה מאוד, ואמר: מי שיש לו משמעות, 'למה' שבשבילו הוא חי, יכול לעבור כל 'איך', כל קושי שיבוא עליו.
ההסבר לכך הוא פסיכולוגי ורוחני כאחד. אדם שעובר משבר קשה, ואינו רואה בו שום משמעות, בסכנה גדולה יותר להישבר נפשית. אבל אדם שמרגיש שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו ושם אותו במקום הזה למטרה מסוימת, אפילו אם אינו יודע מה המטרה, יש לו כוח להמשיך.
אגם ברגר עצמה, כשנשאלה פעמים רבות למה עבר עליה כל זה, השיבה שאין לה תשובות לשאלת ה"למה", אבל יש לה ידיעה שה' אוהב אותה ושם אותה כאן כי יש לו מטרה. אין חפץ בתשובה לשאלה למה, יש מרגוע בהרגשה שהיא לא מוזנחת, ושיש משמעות לדברים. וכשיש משמעות, יש כוח.
תחושת משמעות היא כוח שמאפשר לעמוד בייסורים הקשים ביותר בלי להישבר נפשית.
🌱 לא נשברה, התחזקה
מי שראה את אגם ברגר אחרי שחרורה, לא מצא אדם שבור. הבתי חולים שבדקו אותה התפלאו: אחרי כל מה שעברה, מצבה הנפשי תקין לחלוטין, בלי משבר נפשי כבד. היא יצאה לתת עדויות, הלכה לדבר בבתי ספר ובמדרשות, פרסמה מכתב גלוי לכל חלקי העם, החילוני והדתי והחרדי. היא כתבה: לא למדתי תורה לפני, אבל בשבי למדתי אותה, והלוואי שכולנו נלמד אותה גם כשאנחנו חופשיים.
אימה סיפרה שהם, שוביה, לקחו לה את הגוף אבל לא את הנשמה, והיא חזרה עם נשמה שלמה. אלפים שמעו את הסיפור והתחזקו: רבים התחילו לשמור שבת, אחרים התחילו לומר קריאת שמע, ואחרים התחילו פשוט לומר תודה בכל בוקר.
וכל זה חוזר בדיוק לפסוק שבו היא עצמה בחרה לסכם את מה שעבר עליה: "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי". לא כתוב שהאמונה כפויה עליה; היא בחרה בה, יום יום, בתוך החושך. וזו בדיוק הנקודה שממנה פתח השיעור: לא כל אדם חי בהרגשה שה' מנהל את עולמו, אבל כל אדם יכול לבחור בכך. זו בחירה פתוחה לכל אחד, לא רק למי שעבר שבי. מי שבוחר לראות השגחה, זוכה בהמשך לראות אותה בעוד ועוד מקום בחייו.
סיים הרב ואמר: אחד מהדברים שאפשר ללמוד מכל השיעור הזה הוא שאם אדם זוכה לבחור בדרך הזאת, החיים שלו נראים אחרת לחלוטין. הוא עדיין עובר משברים, אולי אפילו הרבה, אבל הוא עובר אותם כבן שיודע שאביו איתו, ולא כיתום שמרגיש נטוש. יהי רצון שנזכה כולנו לבחור בדרך אמונה, בכל יום מחדש, ובזכות הבחירה הזאת נזכה גם אנחנו לראות בעינינו את יד ה' בחיינו.
בחירה בדרך אמונה פתוחה לכל אדם, בכל מצב, ולא רק לשורדי משברים קיצוניים.