📚 כל השיעורים

🍭 מיתוס האושר

סדנת האושר: מה באמת מאריך ימים, למה עושר אינו מביא אושר, איך יוצאים מן ההרגל ומן ה"טייס האוטומטי", והאם התורה מבטיחה לאדם אושר

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · התרופה הטובה ביותר

💊 שמונה שנים נוספות

השיעור הוא חלק מסדרה שנקראת "סדנת האושר". הוא פתח בחזרה על מה שנאמר בשיעור הקודם: מהי התרופה הטובה ביותר הקיימת היום לאריכות ימים? לא מזון מסוים ולא תרופה, אלא אושר. לפי המחקר שהובא, אדם מאושר חי בממוצע כשמונה שנים יותר. לא כל אחד – יש גורמים רבים – אבל בממוצע, סטטיסטית.

הסיבה פשוטה: גוף של אדם מאושר מרפא את עצמו. וזה כמעט פסוק מפורש במשלי: "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ". ומסביר הגאון: כשאדם שמח וטוב לב, רוחו מכלכלת ומרפאת את מחלותיו. רופאים רואים זאת בבתי החולים: אדם אופטימי מחלים הרבה יותר.

וגם בכיוון ההפוך. הרב הביא מחקרים שאנשים עם "פתיל קצר", שכועסים על כל דבר, לוקים בהתקפי לב פי שלושה יותר. ולפי הערכות של ארגון הבריאות העולמי, הדיכאון הוא כבר מן הגורמים המובילים לתמותה בעולם. אדם חכם אמר פעם: לכעוס פירושו להעניש את עצמך על שטויות של אחרים.

אדם מאושר חי בממוצע שנים רבות יותר, והתורה אמרה זאת לפני המחקר.

פרק א · התרופה הטובה ביותר

⏳ והרי שנות האדם קצובות?

בשיעור הקודם שאל אחד המשתתפים: הרי לכל אדם נקצבו שנות חייו מלידתו. איך אפשר לומר שאדם שמח חי שמונה שנים יותר?

התשובה נמצאת בגמרא במסכת מגילה. יש שם סוגיה שלמה שבה שואלים תלמידים את רבותיהם: במה הארכתם ימים? וכל אחד מספר על מידה טובה שהקפיד עליה. אחד אמר: מימיי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עליתי על מיטתי בקללת חברי. רבי פרידא, שלימד תלמיד אחד ארבע מאות פעמים ולא כעס, זכה לאריכות ימים מופלגת.

מכאן שאדם שמח וטוב לב, בעל מידות טובות, זוכה לאריכות ימים. איך זה מסתדר עם הקצבה – זו שאלה בפני עצמה, אבל כך מפורש בגמרא.

והרב העיר שבימינו זה נוגע גם לפנסיה: אנשים חיים היום עשרות שנים יותר מלפני מאה שנה, ותוחלת החיים ממשיכה לעלות. אדם שמח ייהנה מן הפנסיה שלו פי כמה – אף שהקרנות, כפי שהעירו המשתתפים, לא תמיד ערוכות לכך.

הגמרא מספרת על אמוראים שזכו לאריכות ימים בזכות מידותיהם הטובות.

פרק א · התרופה הטובה ביותר

✅ אושר מלשון אישור

מה פירוש המילה "אושר"? הרב הדגיש שאין הכוונה לרקוד ברחובות, ולא להרגשה של רגע, כמו מי שאכל שוקולד והרגיש טוב לדקה.

המילה מופיעה בתורה כשלאה קוראת לבנה של זלפה: "בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת". מה פירוש "אשרוני"? ישבחו אותי, יתנו לי אישור – על שנתתי את שפחתי ליעקב. כמו שהיום ההורים חותמים לילדים "אישור בריאות".

מה הקשר בין אושר לאישור? אושר הוא כשהאדם נותן לעצמו, כביכול, אישור: עשיתי דבר טוב. כשהוא מרגיש טוב עם עצמו – הוא מאושר. ולכן ההבדל עצום: שמחה היא דבר חיצוני, אושר הוא דבר פנימי.

אדם שבא ללמוד תורה, התקדם, התקרב לבורא עולם – לא תמיד הוא מרגיש שמחה גדולה, אבל הוא מרגיש אושר. זה גם מה שהתורה קוראת "בְּטוּב לֵבָב": שלווה פנימית, סיפוק פנימי.

שמחה היא רגש חיצוני וחולף; אושר הוא תחושה פנימית של אדם שמרגיש טוב עם עצמו.

פרק ב · אפקט ההסתגלות

🍞 "אין כל, בלתי אל המן"

בפרשת בהעלותך מופיע פסוק מוזר מאוד. בני ישראל במדבר בוכים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה... אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

כל מי שקורא שואל: איך ייתכן? המן היה המעדן הטעים ביותר בעולם. כל טעם שאדם רצה להרגיש – הרגיש בו. בלי לעבוד, בלי לבשל, רק לחשוב על משהו. החלום הטוב ביותר שאפשר לדמיין. ואומרים: אין לנו כלום.

ויש לנו עוד דוגמה, בשם דומה: המן הרשע. הוא מצא אוצרות ונעשה עשיר עצום, היו לו בנים רבים וכבוד, והגיע לפסגה – משנה למלך. ואז הוא פוגש את מרדכי ואומר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". איך ייתכן שאדם שיש לו כסף, ילדים וכבוד, אומר שאין לו כלום?

התשובה נמצאת בתופעה שהמדע המודרני מכיר היטב.

עם ישראל במדבר היה לו הכל, ובכל זאת הרגיש שאין לו כלום.

פרק ב · אפקט ההסתגלות

🎰 זוכי הלוטו

הרב הביא מחקר מפורסם מאוד של חוקר שבדק שלושים אנשים שזכו בלוטו. מיד אחרי הזכייה הם היו בשיא האושר. תחשבו: אדם זכה בעשרות מיליונים, כל החלומות שלו התגשמו.

באותו זמן בדק החוקר קבוצה אחרת: אנשים שיצאו מן הבית בריאים ושלמים, עברו תאונת דרכים ונעשו נכים לכל החיים, ונעים בכיסא גלגלים. הם היו בנקודה הנמוכה ביותר. וקבוצה שלישית, של אנשים רגילים, לשם השוואה.

כעבור שנה חזר לבדוק, והתוצאה הפליאה אותו. זוכי הלוטו חזרו בדיוק למה שהיו לפני הזכייה. מי שהיה שמח – נשאר שמח; מי שהיה עצוב – נשאר עצוב. מן האושר הגדול לא נשאר כמעט דבר.

וההפתעה הגדולה הייתה אצל הנכים. החוקר היה בטוח שימצא אותם אומללים, אבל גם הם חזרו כמעט למה שהיו לפני כן. הם התרגלו: נעזרים בזה ובזה, נוסעים ברכב מיוחד, ומגיעים לכל מקום בדרכם. לא לגמרי, אבל כמעט.

מכאן נולד המושג "אפקט ההסתגלות": אדם מתרגל, אחרי זמן מה, לכל מצב, ומפסיק להתלהב ממנו.

מחקר מפורסם הראה שגם זכייה גדולה וגם אסון גדול – אחרי שנה אדם חוזר לרמת האושר שלו.

פרק ב · אפקט ההסתגלות

❄️ לחם ומזגן

הרב נתן דוגמאות מן החיים. איך השיגו לחם לפני מאה שנה? האישה קמה בארבע לפנות בוקר, טחנה, לשה ואפתה. אם לא קמה – לא היה לחם בבית. היום אדם הולך לחנות, משלם כמה שקלים, ומקבל כיכר ארוזה, פרוסה וטרייה. ממש כמו בגן עדן. האם אנחנו מאושרים מזה? בכלל לא מרגישים.

והמזגן: הרב סיפר שהוא זוכר מילדותו בתי מדרש עם מאווררי תקרה בלבד. מזגן היה רק במקומות מיוחדים מאוד. היום יש מזגן בכל מקום, כמה שרוצים. אולי בשבוע הראשון שמחו. אחר כך – התרגלו, ונעלם הכל.

ועכשיו נחזור לבני ישראל במדבר. שנה, שנתיים – יורד מן כל בוקר. התרגלו. משעמם. "תביא משהו חדש, בצבע אחר". יש להם את כל הטעמים שבעולם, אבל התרגלו. וכך גם המן הרשע: בשבוע הראשון התלהב מן העושר, אחר כך מן המינוי. ואחרי זמן מה – התרגל, ושום דבר לא היה שווה לו.

המסקנה: לא עושר ולא בריאות לבדם מביאים את האדם לאושר, כי אליהם האדם מתרגל.

דברים שלפני מאה שנה היו חלום, אנחנו מקבלים היום כמובנים מאליהם.

פרק ב · אפקט ההסתגלות

🦯 הדמעות שבספסל האחרון

רבים מכירים אנשים שהיו חולים, וכל הזמן חלמו: ברגע שאהיה בריא, איזו שמחה תהיה! אוכל ללכת לבית הכנסת, לבקר חברים. ויום אחד זה קרה, והם היו מאושרים. אבל עבר שבוע, חודש – והבריאות כבר לא מעניינת אותם. התרגלו.

הרב סיפר על אדם ששבר את הירכיים ולא יצא מביתו חודשיים. כשהגיע לראשונה לבית הכנסת, בהליכון, ישב בספסל האחרון ושם את רגליו על המשענת. וכשבירך ברכות השחר, ירדו לו דמעות מן העיניים: תראו, אני מסוגל ללכת. שבוע, שבועיים – שמח. אחר כך כבר לא.

אם כן, נשאלת שאלה קשה: אם האדם מתרגל לכל דבר, איך הוא יכול להיות מאושר? אחד המשתתפים הציע: לחפש כל הזמן ריגושים חדשים. אבל גם אליהם מתרגלים, וצריך עוד ועוד. אפילו לו ירד לנו מן מן השמים, היינו מתרגלים.

אז מה הפתרון? הרב הצביע על תופעה שהוא קרא לה "דבר פלא".

גם מי שזכה להחלים, מתרגל לבריאותו אחרי זמן מה.

פרק ג · מה לא מתיישן

📖 ברוחניות זה לא עובד

הרב אמר שאינו יודע אם יש לזה הסבר מדעי, אבל זו המציאות: כל מה שאמרנו על אפקט ההסתגלות נאמר רק על דברים גשמיים. בדברים רוחניים – הכלל הזה לא עובד.

קחו דוגמה: אדם עושה חסד, עוזר למשפחה. הוא מרגיש טוב עם עצמו. האם אחרי זמן מה הוא מפסיק להרגיש את הסיפוק? בדרך כלל לא. אולי קצת התרגל, אבל הסיפוק הפנימי נשאר גם אחרי שנה ושנתיים.

אדם לומד תורה שנים רבות – האם ראיתם פעם שנמאס לגדולי ישראל ללמוד? הם לומדים שנים ונהנים תמיד. מרצה שאומרים לו שהשיעורים שלו עוזרים – הוא שמח מזה גם אחרי שנים. תפילה בכוונה, סעודות שבת עם זמירות – אנחנו עושים אותן שנים רבות, והן ממשיכות להיות מקור לאושר ולשמחה.

אחד המשתתפים הציע הסבר: בתורה תמיד יש חידוש. מרצה באוניברסיטה שחוזר על אותו חומר משתעמם; בתורה תמיד אפשר לחדש. והרב הסכים, והוסיף שבדורנו נכתבו ספרי תורה רבים כל כך, ויש מאגרים שבהם כל אחד יכול למצוא בשנייה מה שכתבו אחרים, וללמוד ולחדש.

אפקט ההסתגלות חל על דברים גשמיים, אבל בדברים רוחניים הסיפוק נשאר.

פרק ג · מה לא מתיישן

🌤️ למה הצהריים חמים

הרב סיפר שיצא בבוקר עם בנו. האוויר היה צח ונעים, והבן אמר: "אבא, כמה נעים עכשיו". שאל אותו הרב: למה ברא הקדוש ברוך הוא שבבוקר נעים ובצהריים חם? למה לא נעים כל היום?

המשתתפים הציעו כמה רעיונות, ואחד אמר: אם היה נעים כל היום, היינו מתרגלים, וכבר לא היה נעים. בדיוק. הילד הרגיש שנעים בבוקר כי זכר כמה חם היה כשחזר מבית הספר. אילו היה נעים תמיד, לא היה מרגיש בכלל.

לכן עשה בורא עולם שינויים: חלק מן הזמן קר, חלק חם; בבוקר נעים, בצהריים חם – כדי שנוכל ליהנות מן הזמן הנעים.

ומכאן הבנה עמוקה על המתירנות שמחוץ לכותלי התורה. היא אינה רק אינה מוסיפה הנאה – היא הורסת אותה. כשהכל מותר, אחרי זמן קצר מתרגלים ולא נהנים. כל הנאה בעולם קיימת רק כשיש זמנים שאסור וזמנים שמותר. אדם שאוכל רק אחרי התפילה נהנה מן האוכל יותר. וכך בכל תחומי החיים: הגבולות שהתורה שמה הם שמאפשרים לשמור על ההנאה ועל הקשר בבית.

הקדוש ברוך הוא ברא שינויים כדי שנוכל ליהנות, כי מה שקבוע – מתרגלים אליו.

פרק ג · מה לא מתיישן

🥛 הכוזרי והברכה

הרב הביא דברים יפים מספר הכוזרי. החבר אומר למלך כוזר: כשהאדם מברך, הוא גורם לעצמו הנאה גדולה הרבה יותר מן המאכל.

המלך תמה: הרי זה הפוך! הברכה מגבילה אותך – אסור לאכול לפני שתברך. מי שמגביל את עצמו אמור ליהנות פחות.

והחבר משיב: כשאתה לוקח כוס מים ומברך – לא משום שאתה חייב, אלא משום שאתה רוצה להודות – אתה חושב לרגע: על מה אני מודה? על כוס מים. בלי מים אני אפילו לא מסוגל לדבר. אני צמא, ואיזה פלא שיש כוס מים. וכשאתה מתבונן בה ושותה – אתה נהנה הרבה יותר.

מכאן עוד דרך להיות מאושר למרות ההרגל: התבוננות במה שיש. הרב נתן דוגמה: אדם הולך ברגל לבית המדרש ומתבונן – לפני כמה שנים לא היה כאן כולל, לא היה כלום. היום יש כולל, יש רבנים, יש שיעורים. דקה אחת של התבוננות, והוא מרגיש בתוך אושר. ואמנם, בתקופת הקורונה כולם למדו שאי אפשר להסתפק במסך: אדם רוצה משהו חי, חברים, קהילה.

הברכה אינה מגבילה את ההנאה אלא מגדילה אותה, כי היא מביאה להתבוננות.

פרק ד · ישנים בעמידה

😴 מחלה בלי חום

בשיעור אחר בסדרה הרחיב הרב את הנושא, ותיאר "מחלה" שתוקפת את רוב האנושות. היא לא כתובה באף ספר רפואה, אין לה חום ואין לה כאב, אבל היא הורגת את החיים עוד לפני שהלב מפסיק לפעום. שמה: הרגל.

הסימפטום המרכזי שלה הוא תרדמה בעמידה. האדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, שותה קפה, הולך לעבודה, צוחק מבדיחה וחוזר לישון. אבל כל היום הוא לא באמת היה שם. הוא פעל על "טייס אוטומטי".

הרב הביא משל: אדם זכה בכרטיס לטיסה לחלל. הוא עולה למעלה ורואה מולו את כדור הארץ הכחול, תלוי בתוך אינסוף שחור – מראה שרק קומץ בני אדם זכו לראות. אבל הוא לא מצמיד את האף לחלון ולא בוכה מהתרגשות. הוא יושב ומשחק בטלפון, ומתלונן שהקפה פושר. היינו רוצים לצעוק עליו: תתעורר! אתה בחלל!

והאמת היא שגם אנחנו כך. אנחנו נמצאים על כדור עצום שמסתובב במהירות אדירה סביב כדור אש, בתוך יקום אינסופי. יש לנו גוף ששום מדען לא הצליח לשחזר. ואנחנו בודקים הודעות ומתלוננים על התור.

יש מחלה שאינה כתובה בספרי הרפואה: האדם חי על טייס אוטומטי ואינו רואה את הפלא.

פרק ד · ישנים בעמידה

🌙 "היינו כחולמים"

הרב הביא פירוש שאמר הרב חיים דרוקמן על הפסוק "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הפירוש הפשוט: הניסים נראו כמו חלום, לא האמנו שזה קורה.

אבל הרב דרוקמן אמר פירוש אחר, מתוך המציאות. מורה מוסר שיעור, ותלמיד יושב מולו. "למה אתה ישן?" "אבל המורה, אני ער!" "אתה אולי ער, אבל אתה לא נמצא כאן. אתה חולם בהקיץ".

כך "היינו כחולמים": הקדוש ברוך הוא מחזיר את עם ישראל לארצו אחרי כמעט אלפיים שנה, מכל קצוות העולם. הארץ פורחת, יש הצלחות בתחומים רבים, ניסים כל יום. ואנשים שואלים: איפה אנחנו, בגלות או בגאולה? לא שמים לב. חיים כמו בחלום.

ומתי נתעורר? "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". כשהגויים עצמם יתפלאו ויאמרו: ראו מה קורה אצלכם – אולי אז נתעורר. והרב הזכיר קבוצה שמשתפת כמעט כל יום סיפורים על ניסים שקורים בארץ. מי שרוצה להתבונן, יכול לראות בלי סוף.

אפשר לחיות בתוך ניסים ונפלאות ולא לראות אותם, כמו אדם שחולם בהקיץ.

פרק ד · ישנים בעמידה

🏞️ החיפאי שלא עלה לסטלה מאריס

הרב סיפר שפגש פעם תושב חיפה, שגר לא רחוק מן הכרמל, ושאל אותו אם היה פעם בתצפית של סטלה מאריס. התשובה: אף פעם לא. איך ייתכן? יש שם נוף שאי אפשר לתאר.

זה קורה הרבה: כשיש לאדם אפשרות ללכת בכל רגע, בסוף הוא לא הולך. מכירים את התופעה שאנשים מערים אחרות מגיעים לירושלים ומלמדים את הירושלמים איפה אפשר לטייל בעירם, כי הירושלמים, שהמקום תמיד לידם, מעולם לא הלכו.

וכך גם במקומות שיש בהם נוף מדהים: רואים אנשים שעומדים שם וגוללים בטלפון. הרב אמר: יהיה לך זמן לגלול עד אינסוף. תסתכל מה יש כאן!

והקיצון של המחלה הזאת הוא פרעה. הוא ראה דם, צפרדע, כל העולם מתהפך – ולא קרה לו כלום. ממשיך לישון. אנחנו, כמובן, רחוקים מזה. אבל השאלה היא איך אדם יכול להתעורר, לצאת מן התרדמה, ולראות מה יש סביבו.

דווקא מה שזמין לנו תמיד, אנחנו לא הולכים לראות.

פרק ד · ישנים בעמידה

🚗 האוטומט – ברכה וקללה

למה בכלל קיים "טייס אוטומטי"? הרב הזכיר את שיעורי הנהיגה. בהתחלה היה צריך להעביר הילוכים, ללחוץ על המצמד, לבלום – כל כך הרבה דברים, איך אפשר לזכור? והיום אדם נכנס לרכב, מתחיל לדבר בטלפון (בדיבורית, כמובן), ומגיע ליעדו בלי לחשוב לרגע איך הוא נוהג.

זה דבר חיובי מאוד שהקדוש ברוך הוא ברא. אילו היינו צריכים לחשוב כל פעם על כל פעולה, החיים היו קשים מאוד. האדם קולט פעולה, חוזר עליה, והיא נעשית אוטומטית.

אבל זה גם עלול להפוך לאויב. כי גם הדברים היפים, גם הפלאים, נעשים אוטומטיים. אדם עובר ליד בניינים נפלאים ופרחים יפים ואינו רואה אותם. ניסים קורים סביבו, והוא לא שם לב.

והרב הביא את דבריו של מרצה ידוע, ששם לו למטרה ללמד אנשים להתרגש: לדבריו, יש קשר ישיר בין אובדן היכולת להתפעל לבין תחושת ריקנות ודיכאון. מי שאינו מתפעל, צריך כל הזמן להגביר את הגירויים כדי להרגיש משהו. ילד התרגש מקוביות עץ; המבוגר צריך טיסה לחו"ל, ואחר כך עוד ועוד. בור בלי תחתית.

היכולת לפעול בלי לחשוב היא מתנה, אבל היא גם מכבה את ההתפעלות.

פרק ד · ישנים בעמידה

🕯️ "פעם אחרונה"

אותו מרצה, סיפר הרב, יודע להתפעל אפילו מכך שהאדם הולך למות. איך אפשר להתפעל מזה? המוות הוא דבר עצוב.

והסבר שלו: כל אדם, אם תאמר לו "זו הפגישה האחרונה שלך עם בנך לפני שהוא נוסע רחוק", מתרגש מאוד מן הפגישה. כל מורה מתרגש בשיעור האחרון שלו. ברגע שאדם יודע שהוא חווה דבר בפעם האחרונה, הוא מרגיש את ערכו. אילו האדם היה חי לנצח, הכל היה משעמם.

ובאמת, הכל כל הזמן נגמר. היום הילד תינוק, מחר כבר לא. עכשיו הוא התחיל ללכת, ועוד רגע זה יעבור. היום אדם עובד, ובעוד כמה שנים ייצא לפנסיה. מי שזוכר זאת, יודע להתרגש מכל רגע.

ובסוף, אמר אותו מרצה, מי שיש לו "אומנות הפליאה" יכול למצוא אושר במה שכבר יש לו: בכוס קפה, בפרח, באנשים. לא צריך לעשות זאת כל רגע, אבל מדי פעם לעצור ולהתפעל.

הידיעה שהכל זמני היא שנותנת לנו את היכולת להתרגש.

פרק ד · ישנים בעמידה

☕ כוס הקפה של הרב אלישיב

הרב נתן דוגמה מכוס קפה פשוטה. פעם, כדי לקבל מים חמים, היו מניחים קומקום על הגז ומחכים כעשר דקות. היום יש קומקום חשמלי. ויש מי שאומרים: גם זה קשה מדי, לחכות כל פעם דקה; צריך מתקן שיהיו בו תמיד מים חמים.

והרב סיפר על הרב אלישיב, שהיה קם בלילה ללמוד. אשתו ידעה שהוא לא יחכה שמונה דקות לכוס קפה, וגם שברגע שהתחיל ללמוד לא יפסיק. אז היא הייתה קמה איתו באמצע הלילה כדי להכין לו את הקפה. אם לא הייתה מכינה – לא היה שותה.

היום הדבר זמין לכל אחד בתוך רגע. האם אנחנו מתרגשים מזה? האם אנחנו שמים לב?

הרב סיכם: לא צריך כל יום ולא כל רגע. אבל מדי פעם אדם צריך לא להיות "פרעה בפיג'מה" – לא להיות ישן כל הזמן – אלא להתרגש מן הדברים ולשים לב. מי שיש לו את המתנה הזאת, הוא עשיר שאי אפשר לדמיין. וזה גם עולם הבא: כך כותב הרמב"ם, שבשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים של הקב"ה, מיד הוא אוהב ומשבח.

מה שהיה פעם מאמץ גדול, הוא היום רגע אחד – ואנחנו עוד מתלוננים.

פרק ד · ישנים בעמידה

🎵 השיר על פרעה בפיג'מה

אגב השיר המפורסם בגני הילדים על פרעה בפיג'מה, סיפר הרב את סיפורו. את השיר חיבר רבי אלטר, מורה שכתב שירים לילדים שנפוצו בכל הארץ, בגנים חרדיים, דתיים ואחרים. הרב הזכיר שגם המנגינה שכולם שרים אחרי קידוש לבנה, ל"טובים מאורות", היא שלו.

שאלו אותו פעם: מאיפה לקחת שפרעה היה בפיג'מה? והוא סיפר שכשהיה ילד, היה לו מורה נחמד מאוד, שרצה לעורר את התלמידים. כשהגיעו למכת בכורות, המורה עצר, הלך לחדר, לבש פיג'מה, ונכנס כך לכיתה. הילדים היו בהלם. והוא הדגים: פרעה יוצא באמצע הלילה בפיג'מה, ברחובות, וצועק "משה! משה! איפה אתה?". הדגמה כזאת לא שוכחים כל החיים.

ומה המקור? רש"י על הפסוק "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה": קם ממיטתו. אם קם ממיטתו – היה בבגדי שינה.

והשאלה הגדולה: איך פרעה בכלל נרדם באותו לילה, כשהוא עצמו בכור, וכבר ראה שכל מה שמשה אמר התקיים? זה הקצה של "שינה בעמידה": אדם שמסוגל להתעלם מכל מה שהוא רואה.

מורה אחד שלבש פיג'מה לכיתה נתן לתלמידיו זיכרון לכל החיים.

פרק ה · האם התורה מבטיחה אושר

❓ "לא מצאתי הבטחה לאושר"

הרב סיפר על דבר שראה ושהקומם אותו. באנציקלופדיה מקוונת נכתב, בערך על אושר בדתות, שגם היהדות מבטיחה אושר לאדם שמקיים את צו הא-ל. ומישהו הגיב: זה שגוי. בשום מקום ביהדות לא ראינו הבטחה לאושר. יש הבטחות לשפע רוחני וגשמי – "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם... וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" – אבל לא לאושר.

בעקבות זה, סיפר הרב, מחקו את הקטע על היהדות, והשאירו את הערך ריק.

והטענה נשמעת לכאורה נכונה. ראינו כבר ששפע אינו אושר. זה מוכח מדעית, ואין פסיכולוג שחולק על כך. זוכי הלוטו חזרו בדיוק למצבם הקודם. ואנחנו עצמנו – יש לנו פי כמה יותר מאשר לאבותינו לפני שני דורות, הבתים שלנו מלאים, ואיננו מאושרים יותר.

אז האם באמת התורה מבטיחה רק שפע, ולא אושר?

יש מי שטען שהתורה מבטיחה שפע, אבל לא אושר.

פרק ה · האם התורה מבטיחה אושר

✨ עם מדושני עונג

הרב פתח ספר שנקרא "שערי אהבה", על מצוות אהבת ה', ומצא שם תשובה מפורשת: לא נכון. פסוקים רבים בתנ"ך מתארים את קיום המצוות, האמונה והביטחון בה' כדבר שמביא לאושר.

"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" – מי שלומד תורה נעשה שמח. "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ" – כל מי שחוסה בה' נעשה מאושר. ובשבת: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ... אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". ובתהילים: "וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ".

ובליל שבת אנו אומרים על עם ישראל: "עַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג". לא אושר קטן – שיא העונג.

והרב סיפר על אחד מגדולי הדורות הקודמים, שירד במדרגות וראה בחור עצוב ומכונס בעצמו. אמר לו: אתה נראה כמו גוי. הבחור נבהל: מה עשיתי? והסביר לו: על היהודים כתוב שהם "עם מדושני עונג". יהודי צריך להיות שמח ומאושר. אם אתה עצוב כל כך, אתה נראה כמו מי שאינו יהודי.

התנ"ך מלא בהבטחות לשמחה ולעונג למי שהולך בדרך ה'.

פרק ה · האם התורה מבטיחה אושר

📊 מה מראים הסקרים

ומה קורה בפועל? הרב הביא נתונים מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבה נשאלו אנשים אם הם מאושרים בחייהם. לפי מה שהוצג בשיעור, בין החרדים ענו כשני שלישים שהם מאושרים, בין הדתיים כ-41 אחוז, בין המסורתיים כשליש, ובין החילונים כ-30 אחוז.

בשיעור קצר אחר בסדרה הציג הרב מצגת שבה נאספו מחקרים רבים בנושא, והביא כמה הסברים שעלו מהם: בציבור השומר מצוות, אדם משווה את עצמו בעיקר לבני קהילתו, ולכן פחות מקנא – וכדברי המשנה, "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". ההצלחה אינה נמדדת לפי כסף אלא לפי מצוות ומצב רוחני. ויש יציבות משפחתית גדולה, משפחות גדולות ותמיכה הדדית – "כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שמחה".

אבל למה לא כולם מאושרים? הרב השיב: לא מספיק לשמור מצוות; השאלה היא איך. יש ששומרים כי אבא וסבא שמרו, וכי לא נעים להם אחרת. הם מרגישים את הכל כעול. מי שעושה את המצוות מתוך רצון, מתבונן ורואה את היופי שבהן – הוא שנעשה מאושר.

ועל זה, אמר, ימשיך בשיעור הבא: מתי היהדות הופכת את האדם לחלק מ"עם מדושני עונג". ושנזכה כולנו להיות דוגמה לכך.

בסקרים בישראל, שומרי המצוות מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: מיתוס האושר