❓ שאלות שאינן תיאורטיות
השיעור עוסק בענייני השעה: עד כמה אדם צריך להיזהר בשעת סכנה, ומתי מותר לו להיכנס אליה. יש כאן שאלות לא פשוטות, והמטרה היא לנסות להגיע להגדרות ברורות מתוך הגמרות.
השאלות עולות מן המציאות. אדם עומד בתפילת שמונה עשרה ונשמעת אזעקה: האם הוא חייב להפסיק וללכת למרחב המוגן? האם מותר להישאר לגור ביישובים הסמוכים לגבול? והשאלה המרכזית: עד כמה מותר לאדם להיכנס למקום מסוכן כדי לעזור לאחרים?
בימי המלחמה רבים נוסעים לדרום כדי לסייע למשפחות, לחיילים ולתושבים. ובשמחת תורה של אותה שנה, היו אנשים רבים שיצאו מבתיהם כדי לעזור ולהציל, וחלקם לא חזרו. הובאו בשיעור מתנדבים שיצאו באופקים לעזור ונהרגו. האם מותר להיכנס לסכנה כזו? ואם כן, באילו תנאים?
השיעור אינו בא להכריע למעשה בכל שאלה. הוא בא לבנות את היסודות: מה אומרת ההלכה על ספק סכנה, מהו הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ומהו הגבול שבו הכלל הזה כבר אינו חל. כל שאלה מעשית צריכה להישאל לפני מורה הוראה.
המלחמה הציבה שאלות הלכתיות קשות על כניסה לסכנה, והן דורשות הגדרות ברורות.
⚖️ שתי מגמות הפוכות
כבר בפתיחה כדאי לראות שיש כאן שתי מגמות שנראות הפוכות. מצד אחד, ההלכה מחמירה מאוד בשמירת החיים. היא מחללת שבת על ספק רחוק, ואינה מוכנה לסמוך על רוב כשמדובר בנפש מישראל. מצד שני, יש כלל עתיק: שלוחי מצווה אינם ניזוקים. מי שהולך בדרך של מצווה, הקדוש ברוך הוא שומר עליו.
השאלה היא איך שתי המגמות האלה חיות יחד. אם ההלכה חוששת לכל ספק, איך מותר בכלל ללכת למצווה כשיש סיכון? ואם המצווה מגינה, למה צריך להיזהר?
התשובה, כפי שתתברר לאורך השיעור, נמצאת בהגדרות מדויקות. יש הבדל בין סכנה שנמצאת לפנינו לבין סכנה שאולי תבוא. ויש הבדל בין היזק שאינו מצוי לבין היזק שמצוי. מי שמבין את ההבדלים האלה, יכול להבין גם את השאלות הקשות של ימי המלחמה, גם אם ההכרעה בכל מקרה מעשי נשארת בידי מורי ההוראה.
ההלכה דורשת זהירות גדולה בחיים, ובאותה שעה מכירה בכוחה של מצווה להגן.
🧱 המשנה ביומא: מפקחים את הגל
המקור המפורסם ביותר הוא המשנה במסכת יומא. המשנה דנה בחולה ביום הכיפורים, ומשם עוברת לדיני פיקוח נפש: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל – מפקחים עליו את הגל. מצאוהו חי – מפקחים עליו. ואם מת – יניחוהו. והדין הזה נוהג בכל שבת, לא רק ביום הכיפורים.
הרב הדגיש כמה ספקות יש כאן. לא יודעים אם האדם בכלל נמצא תחת המפולת; אולי הספיק לברוח. לא יודעים אם הוא עדיין חי; אולי חבל על הזמן. ולא יודעים מי הוא; אולי היו שם כמה אנשים, יהודים ושאינם יהודים. ובכל זאת, למרות כל הספקות, מחללים את השבת ומפקחים את הגל.
והגמרא מוסיפה: מה החידוש במשנה "מצאוהו חי מפקחים עליו"? אלא שאפילו אם יודעים שהפיקוח יאריך את חייו רק לשעות ספורות, לחיי שעה, מפקחים. גם בשביל כמה שעות של חיים, מחללים את השבת.
יש בזה מסר עמוק על ערך החיים בעיני התורה. אין חיים "קצרים מדי" כדי להצדיק את ההצלה. כל רגע של חיים יהודיים הוא עולם מלא, ובשבילו דוחים אפילו את השבת, שהיא אחת המצוות החמורות ביותר בתורה.
בפיקוח נפש חוששים גם לכמה ספקות זה על גבי זה.
🛡️ "וחי בהם" – ולא שימות בהם
בגמרא נדונה גם השאלה מה הדין כשיש בחצר תשעה נכרים ויהודי אחד, ונפלה מפולת על אחד מהם. ההלכה היא שמפקחים, אף שרוב הסיכויים שהנקבר אינו יהודי. אף על פי שבכל מקום בתורה הולכים אחר הרוב, כאן אין הולכים אחר הרוב.
בעל תוספות יום טוב מסביר למה. התורה אמרה "וָחַי בָּהֶם", ודרשו חז"ל: ולא שימות בהם. הכוונה היא שלא יבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל. התורה דורשת להיזהר שלא יהיה אף מקרה אחד שבו שמירת השבת תגרום מוות ליהודי. לכן, כל מה שצריך לעשות כדי שזה לא יקרה – עושים.
הרב הוסיף שבשאלת הצלת נכרים בשבת יש פרטי דינים רבים, ובימינו נוספים עליהם שיקולים כבדי משקל. רופא בבית חולים, למשל, חייב לטפל בכל אדם, וברור שהימנעות מכך תגרום איבה וסכנה ליהודים בכל העולם. הרב לא נכנס לכל פרטי הנושא הזה, שאין כאן מקומו, אלא הדגיש את היסוד: חיי אדם מישראל אינם נמסרים לחשבון של רוב ומיעוט.
בפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב, כדי שהשבת לא תגרום לעולם למיתת יהודי.
🏥 בית חולים בשבת
עם זאת, יש גבול. הרב סיפר על החזון איש, בשנים הראשונות של המדינה, כשהתחילו לבנות בתי חולים והיה מחסור גדול בהם. שאלו אותו: האם מותר להמשיך את הבנייה גם בשבת? הרי כשיהיה עוד בית חולים, יצילו בו עוד אנשים. נמצא שזה פיקוח נפש.
החזון איש השיב בשלילה. היתר פיקוח נפש, כך הסביר, חל כשיש חולה לפניך, כשאתה רואה סכנה מוחשית. אם נתיר כל דבר שאולי יציל חיים בעתיד, נצטרך להתיר לסטודנט ללמוד רפואה בשבת כדי שיסיים מהר יותר ויציל יותר אנשים, ולהתיר עבודות תשתית בשבת, וכך כמעט כל מלאכה בעולם תהיה מותרת.
ההגדרה הזו חשובה מאוד להמשך. פיקוח נפש מחייב לחשוש לכל ספק, אפילו לספק ספק, כשיש סכנה לפנינו. אבל אין הוא הופך כל תועלת עתידית רחוקה להיתר. יש הבדל בין הצלה של אדם מסוים שנמצא בסכנה, לבין שיפור כללי שאולי יציל מישהו מתישהו.
היתר פיקוח נפש חל כשיש סכנה לפנינו, ולא על כל דבר שאולי יציל חיים בעתיד.
🩺 שני רופאים מול מאה
עוד דוגמה לכמה ההלכה חוששת לספק סכנה מביא השולחן ערוך בהלכות יום הכיפורים. אם שני רופאים אומרים שהחולה צריך לאכול, ואפילו מאה אומרים שאינו צריך, ואפילו החולה עצמו אומר שאינו צריך – מאכילים אותו, מאחר ששניים אמרו שצריך.
המשתתפים שאלו: למה דווקא שניים, ולא די באחד? הרב השיב שבתורה יש לשניים מעמד מיוחד: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר". אחד מול אחד אינו מכריע, אבל שניים הם קיום של דבר. לכן שני רופאים שאומרים שיש סכנה יוצרים ספק שאין להתעלם ממנו, גם אם רבים חולקים עליהם.
מכל המקורות האלה עולה תמונה ברורה. בפיקוח נפש לוקחים בחשבון אפילו ספק גדול מאוד, ואין סומכים על רוב, כדי שחלילה לא ייגרם מוות לאדם מישראל. "וחי בהם": שיחיה ויוכל לקיים את המצוות. וזה הבסיס שממנו עוברים לשאלה השנייה: מתי מותר לאדם בכל זאת להיכנס לסכנה, משום שהוא עוסק במצווה.
ביום הכיפורים, אם שני רופאים אומרים שהחולה צריך לאכול, מאכילים אותו אפילו מול מאה.
🕯️ חורים וסדקים
המקור הבא הוא בגמרא במסכת פסחים. שנינו: אין מחייבים אותו להכניס ידו לחורים ולסדקים לבדוק, מפני הסכנה. אדם שבודק חמץ אינו צריך לבדוק במקומות שיש בהם סכנה.
כדי להבין, צריך לדמיין איך חיו פעם. היום רוב הבתים מרוצפים, ואין סיבה לחשוש שבבית יש נחשים או עקרבים. אבל פעם חיו על האדמה ממש, בלי ריצוף. היית מרים אבן ומוצא מאחוריה עקרב. במקום כזה, חור בקיר יכול היה להיות מקום של סכנה ממשית.
הגמרא מדברת על מקרה מסוים: היה קיר, והוא נפל, ועכשיו יש במקום גל של אבנים. לפני כן השתמשו שם, ויש לחשוש שיש שם חמץ, וגם "אורחים" לא רצויים. ושואלת הגמרא: למה צריך לבדוק בכלל? הרי חמץ שנפלה עליו מפולת הוא כמבוער. ומשיבה: מדובר כשהגל אינו גבוה שלושה טפחים, וכלב יכול לחפש שם ולהגיע אל החמץ. במקרה כזה חייבים בבדיקה. ובכל זאת, אין מחייבים אותו להכניס ידו – מפני הסכנה.
חכמים פטרו מבדיקת חמץ במקום שיש בו סכנה, אף שהבודק עוסק במצווה.
🪡 ושמא יחפש את המחט?
שואלת הגמרא: והרי אמר רבי אלעזר, שלוחי מצווה אינם ניזוקים! האדם הולך לבדוק חמץ, הוא שליח מצווה, למה עליו לחשוש מפני העקרב?
התירוץ הראשון מעניין. אולי לאדם הזה אבדה פעם מחט בקיר שנפל, והוא מצטער עליה. להרים את האבנים מסוכן, כי יש שם עקרבים. עכשיו, כשהוא בודק חמץ, הוא יאמר לעצמו: הנה הזדמנות, מותר לי, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, ותוך כדי אמצא גם את המחט. נמצא שאינו מכוון רק לשם מצווה.
אבל הגמרא מקשה: והרי שנינו, האומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני" או "בשביל שאזכה לעולם הבא", הרי זה צדיק גמור! אדם שעושה מצווה וגם מכוון לתועלת שלו – זו מצווה גמורה. ואם כן, גם הבודק חמץ ומחפש מחט – מצווה בידו.
ומתרצת הגמרא: החשש אינו בשעת הבדיקה, אלא אחריה. אחרי שיסיים לבדוק את החמץ, הוא יהיה שקוע בחיפוש המחט, וימשיך לחפש. ובאותה שעה כבר אינו עוסק במצווה, ואין הגנה של שליחות מצווה.
הסכנה אינה בשעת המצווה עצמה, אלא במה שהאדם יעשה אחריה.
🎯 מצווה עם מניע אישי
כדאי לעמוד על מה שעולה מן הסוגיה הזו. הגמרא אינה טוענת שמי שמחפש מחט תוך כדי בדיקת חמץ מבטל את המצווה. אדרבה, היא מקבלת שגם מצווה עם מניע אישי היא מצווה גמורה. אדם רשאי לרצות שהמצווה תועיל לו, שבנו יחיה, שיזכה לעולם הבא.
הבעיה מתחילה כשהמניע האישי ממשיך אחרי שהמצווה הסתיימה. בשעה שהאדם בודק חמץ, הוא שליח מצווה, גם אם בלבו הוא מקווה למצוא את המחט. אבל כשסיים לבדוק וממשיך לחפש, הוא כבר עוסק בעניינו הפרטי. ובזמן הזה ההגנה של המצווה כבר אינה עליו.
יש בזה לימוד גם לימינו. מי שיוצא לעזור לאחרים, עליו להקפיד שהיציאה תהיה לצורך המצווה, ושלא יוסיף על הדרך סיכונים שאינם נחוצים לה. ההגנה של "שלוחי מצווה" נמשכת כל עוד הוא עוסק במצווה, ולא בכל מה שהוא עושה אגב כך.
כוונה כפולה אינה פוסלת את המצווה, אבל היא עלולה להוציא את האדם מגדר המצווה כשהיא נמשכת אחריה.
🧵 ציצית שהצילה
הרב התעכב על דברי הגמרא שהאומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני" הוא צדיק גמור. הוא הזכיר את הביקוש העצום לציציות בימי המלחמה: בבתי כנסת שלמים ישבו בחורים וקשרו ציציות לחיילים. חיילים רבים לבשו ציצית כשמירה רוחנית.
וסיפר מעשה: אדם שלא היה חייל שמע שיש מצב מסוכן מאוד, לקח את רכבו ונכנס למקום שבו היו מחבלים. בשלב מסוים נורה ונפל פצוע, באותו מקום שבו היו המחבלים. כשהגיעו החיילים, הוא היה בלי מדים, והם חשבו שגם הוא אחד מהם. רגע לפני שירו בו, צעק אחד החיילים: עצרו! הוא ראה את הציציות. כך ניצל.
ואם אדם לובש ציצית רק משום שאמרו לו שזה יכול לשמור עליו – האם זו מצווה? הגמרא אומרת במפורש: הרי זה צדיק גמור. נכון שאנטיגנוס איש סוכו אמר: "אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס", ויש מעלה גבוהה יותר. אבל גם מי שעושה כך, מצווה בידו.
גם מי שעושה מצווה כדי לזכות בהגנה – עושה מצווה גמורה.
⏳ שמא יתעכב אחר כך?
הרב העלה שאלה: אם כך, בכל שליח מצווה נחשוש שאולי אחרי המצווה יתעכב ויעשה דברים אחרים? אדם הולך להציל, ואחר כך נשאר לשוחח עם אנשים במקום. האם נאמר שבזמן הזה כבר אין עליו הגנה?
התשובה שעלתה: המקרה של בדיקת החמץ מיוחד. מצוי מאוד שלאדם נפל בית או קיר והוא מחפש הזדמנות למצוא בו דברים שאבדו לו. לכן חששו דווקא שם. ועוד, כפי שנראה מיד, הגמרא עצמה מביאה תירוץ אחר, שהוא היסוד העיקרי של כל הסוגיה.
עוד הוזכרו דברי התוספות במקום אחר, שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידי צדיקים, ושם כתבו שזה נאמר דווקא בענייני אכילה, משום שתקלה באכילה היא גנאי גדול יותר. בשאר דברים אין "ביטוח" כזה. מכאן שגם הבטחות של שמירה אינן כלליות לכל מצב, ויש להן גבולות מוגדרים.
החשש לשהייה אחרי המצווה נאמר במקרה מסוים, ואין להרחיבו לכל שליחות.
🧱 החור שבין יהודי לנכרי
התירוץ השני בגמרא הוא תירוץ מאוד מעניין. אולי לא מדובר בכלל על עקרבים, אלא בסכנה אחרת. שנינו: חור שבין יהודי לנכרי, אין בודקים אותו מפני הסכנה.
מה הסכנה? החשש הוא שהשכן הנכרי יראה בלילה אור דולק בתוך החורים שבקיר שלו, ויחשוד שהיהודי עושה שם כשפים או מניח דברים שיזיקו לו. בזמנם היו המצאות ועלילות מכל הסוגים. לך תדע מה יחשוב, ואיזו עלילה יעליל. לכן אמרו חז"ל: אל תבדוק כלל את החור הזה; תבטל את החמץ בלבך.
שואלת הגמרא שוב: והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים! ומשיבה יסוד גדול: "הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶיזֵּקָא, שָׁאנֵי" – במקום שההיזק מצוי, שונה הדין. והראיה מן הפסוק: כשאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל ללכת ולמשוח את דוד, אמר שמואל: "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי". שמואל היה שליח מצווה מפי ה', ובכל זאת חשש. וה' לא אמר לו שאין מה לחשוש, אלא נתן לו עצה: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ", ותאמר שבאת לזבוח לה'. מכאן: היכן שההיזק מצוי, אין סומכים על שליחות מצווה.
הגמרא קובעת: במקום שההיזק מצוי, אין סומכים על שליחות מצווה.
📊 לא חמישים ואחד אחוז
השאלה הגדולה היא מה ההגדרה של "שכיח היזקא". כמה מצוי צריך להיות ההיזק כדי שלא נסמוך על שליחות מצווה?
ברור שאין הכוונה לרוב. לא מסתבר שחכמים התירו לשליח מצווה להיכנס לסכנה שבה יש סיכוי של עשרים אחוז למות. אם עשרים אחוז מן הנכנסים אינם חוזרים, ודאי שאסור להיכנס, גם למצווה כמו כיבוד הורים או עזרה לזולת. ההגנה של שליחות מצווה אינה רישיון להיכנס לסכנה ממשית.
והראיה הפשוטה: כמה פעמים לאורך הדורות קרה שנכרי העליל על שכנו היהודי שהוא עושה כשפים בחורים שבקיר בליל בדיקת חמץ? מסתמא היו עלילות פה ושם, אבל לא בהרבה מקרים. ובכל זאת הגמרא קוראת לזה "שכיח היזקא". מכאן שהרף נמוך הרבה מרוב, ואפילו ממיעוט גדול. אם כן, מהי ההגדרה?
"שכיח היזקא" אינו רוב; הוא נמדד ברף נמוך הרבה יותר.
🔍 הגדרת השבט הלוי
את ההגדרה הביא הרב מתוך דברי בעל שבט הלוי, הרב שמואל הלוי וואזנר. הוא כתב אותה בהקשר אחר, בדיני בדיקת תולעים ובדיני טריפות, שבהם צריך לבדוק כשיש "מיעוט המצוי". והרב הציע שהיא מתאימה גם כאן.
ההגדרה: "מצוי" פירושו שאם אעשה עכשיו סיבוב בעיר ואבדוק, אמצא את הדבר. למשל, אם אקנה עכשיו תמרים בעשר חנויות, באחת מהן אמצא תמרים מתולעים. תמרים מיובשים פשוטים, אם תפתח עשר קופסאות, באחת מהן בדרך כלל תמצא תולעים. לכן צריך לבדוק אותם.
ויש דוגמאות לכל צד. חסה רגילה – כמעט תמיד יש בה חרקים, וזה כבר לא שאלה של מיעוט. פירות מגינה פרטית שלא רוססו – תמיד חלק מהם נגוע, ולכן צריך לבדוק. לעומת זאת בוטנים מסוימים – אם תפתח שקיות מעשר חנויות, לא בטוח שתמצא בהם חרקים אפילו באחת. זה נדיר, ולכן רבים אינם בודקים. כך גם בסכנה: מצוי הוא מה שקורה עכשיו, במציאות הנוכחית, בתדירות כזו שבבדיקה פשוטה תמצא אותו.
"מצוי" פירושו שאם תבדוק עכשיו כמה מקרים, תמצא אותו באחד מהם.
🧭 למה הרף נמוך כל כך?
אפשר לשאול: למה חז"ל קבעו רף נמוך כל כך? אם רוב גדול של אנשים אינם ניזוקים, למה לא לסמוך על שליחות מצווה?
ההסבר נעוץ במה שראינו בתחילת השיעור. בפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב. התורה דורשת שלא יהיה אפילו מקרה אחד שבו מצווה תגרום מוות לאדם מישראל. לכן ההבטחה של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" נאמרה רק על סיכונים שאינם מצויים, כאלה שבדרך הטבע כמעט אינם קורים. שם הקדוש ברוך הוא מבטיח שמירה מיוחדת.
אבל כשההיזק מצוי, כשהוא חלק מן המציאות היומיומית, אין לאדם לבחון את הקדוש ברוך הוא ולסמוך על נס. זה מה שלמדנו משמואל: גם נביא שנשלח מפי ה' לא סמך על כך במקום שהסכנה הייתה מוחשית, וה' עצמו נתן לו עצה טבעית איך להינצל.
כשמדובר בחיים, גם מיעוט קטן אך מצוי מספיק כדי לחייב זהירות.
🚗 נסיעה ברכב
לפי ההגדרה הזו, הרב העלה שאלה מעניינת: אילו נשאלה היום לראשונה השאלה אם מותר לנסוע ברכב, מסתבר שהתשובה הייתה קשה. כמעט בכל יום יש תאונות דרכים, אנשים נפצעים ונהרגים. לפי ההגדרה, זה היזק מצוי.
אז למה מותר? יש שתי סיבות. ראשית, זה דבר ש"דשו בו רבים": כולם רגילים בו, ועל דבר כזה אמרו "שׁוֹמֵר פְּתָאיִם ה'". שנית, מותר לאדם להיכנס לסיכון מסוים לצורך פרנסתו. על הפועל נאמר בתורה: "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" – הוא מסכן את עצמו בשביל השכר. ומכיוון שרבים נוסעים לעבודתם, הנסיעה נעשתה דבר שדשו בו רבים.
הרב הוסיף שבתחילה, לפני שהנסיעה ברכב נעשתה דבר רגיל, הייתה זו באמת שאלה לא פשוטה. ההגדרה של "מצוי" אינה חשבון של אחוזים בלבד. היא שואלת: האם שומעים על זה כל הזמן, האם זה קורה במציאות שלפנינו בתדירות שאי אפשר להתעלם ממנה.
דבר שדשו בו רבים, ועבודה שהאדם נושא בה את נפשו, מותרים גם אם יש בהם סיכון.
📍 מקום שיורים אליו כל לילה
עכשיו אפשר ליישם את ההגדרה על ימי המלחמה. האם אדם שבא לארץ ישראל בזמן מלחמה נכנס ל"שכיח היזקא"? לפי ההגדרה, בדרך כלל לא. ברוב המקומות, מספר הנפגעים מן הרקטות קטן מאוד ביחס לאוכלוסייה. זה אינו דבר ששומעים עליו בכל מקום ובכל יום.
אבל יש מקומות אחרים. אחד המשתתפים סיפר על יישוב בדרום שבאותו לילה ממש הייתה בו חדירה, והיו בו פגיעות. במקום כזה, שבו יורים כל יום ויש נפגעים, ודאי אפשר לומר שזה "שכיח היזקא". שם אין לסמוך על שליחות מצווה בלבד. לנסוע לדרום באופן כללי זו שאלה מורכבת יותר, ותלויה במקום ובזמן.
ודוגמה מעשית: אדם שאל רב אם מותר לו ללכת להתפלל בבית כנסת שאין בו מרחב מוגן, משום שאין לו בית כנסת אחר קרוב. התשובה הייתה שאין איסור. הוא הולך למצווה, ואי אפשר לקרוא לזה "שכיח היזקא". אם יש לו בית כנסת אחר מוגן – ודאי עדיף. אבל כשאין, אין לחשוש לדבר שאינו מצוי.
יש הבדל בין אזור בטוח יחסית לבין מקום שבו ההיזק קורה עכשיו, בכל יום.
🛤️ עליי ועל צווארי
המקור האחרון בשיעור הוא מעשה בגמרא באותה סוגיה. היו אנשים שגרו מחוץ לעיר ורצו לבוא לשמוע דרשה של אחד החכמים. כדי להגיע, היה עליהם לצאת מוקדם בבוקר או לחזור מאוחר בלילה, ובזמנם הדרכים בשעות האלה היו מסוכנות: חושך מוחלט, ולפעמים שודדים.
הם שאלו אם מותר להם לבוא. אמר להם אחד החכמים: "עליי ועל צווארי" – אני לוקח את האחריות. הם באו לשיעור. אחרי הדרשה שאלו: עכשיו, איך נחזור? הוא כבר לא ידע מה להשיב להם.
ענה רבי אלעזר: כך מקובלני, שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם. כלומר, ההגנה של המצווה אינה רק בדרך אל המצווה, אלא גם בדרך חזרה ממנה. ויש בגמרא גם דעה שההגנה היא רק בהליכה, אבל כאן הגמרא הביאה את הכלל המלא.
הרב העיר על הביטוי "עליי ועל צווארי": גם היום, אחת הבעיות הגדולות בשעת חירום היא השאלה מי לוקח אחריות. גם כשהגורמים המוסמכים מתירים לפתוח מוסדות, לפעמים הם נשארים סגורים, משום שאין מי שיאמר "עליי". צריך שמישהו יעמוד ויקבל את האחריות.
שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם.
🤲 כשאין תשובה מוכנה
יש במעשה הזה פרט שכדאי לעמוד עליו. החכם שאמר "עליי ועל צווארי" לקח אחריות על ההליכה, אבל כשנשאל על החזרה, לא ידע מה להשיב. הוא לא העמיד פנים, ולא השיב תשובה שאין לו מקור לה. השאלה נשארה פתוחה, עד שבא רבי אלעזר והביא מסורת שקיבל: לא בהליכתם ולא בחזרתם.
מכאן לימוד גם על הדרך שבה ניגשים לשאלות של סכנה. לא כל שאלה יש לה תשובה פשוטה, ולא כל מי שמבין בתורה רשאי להכריע לבדו בשאלות של חיים ומוות. יש מקום לגדולי התורה ולמסורת שבידיהם, ויש מקום לענווה לומר: את זה אינני יודע.
ובאותה מידה, מי שלוקח אחריות צריך לחשוב גם על החזרה, לא רק על ההליכה. מי שיוצא לעזור במקום מסוכן, צריך לשאול מראש גם איך יחזור, ומה יקרה אם המצב ישתנה.
גם חכם שלקח אחריות לא תמיד ידע מיד את התשובה, ונעזר במסורת שבידי גדולים ממנו.
🏕️ "ולא יחמוד איש את ארצך"
ומה המקור לכך ששלוחי מצווה מוגנים גם בחזרה? הגמרא מביאה את דברי רבי יצחק על הבטחת התורה לעולי הרגלים: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". מלמד שפרתך רועה באפר ואין חיה מזיקה אותה, ותרנגולתך מנקרת באשפה ואין חתול מזיק אותה. וקל וחומר לבני אדם.
ומנין שגם בחזרה? שנאמר: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" – מלמד שתלך ותחזור ותמצא את אוהליך בשלום. האוהל לא נבזז, לא נשבר, הכל במקומו.
הרב ביקש לדמיין כמה גדול הנס הזה, דווקא לאור מה שראינו. בשמחת תורה, כשרבים מן החיילים היו בחג והעורף נשאר פרוץ, ראינו מה יכול לקרות. ובימי הבית, שלוש פעמים בשנה עלו כל הזכרים לירושלים. כל האויבים מסביב ידעו שהארץ ריקה. ובכל זאת, התורה הבטיחה, וההבטחה התקיימה: לא חמד איש את ארצם.
התורה הבטיחה לעולי הרגלים שאיש לא יפגע בארצם, ושימצאו את אוהליהם בשלום.
🕍 יהודים בעזה
בהקשר הזה הזכיר הרב שהשכנים מסביב, ובהם עזה, היו קיימים כבר בימי קדם. ובמהלך הדורות גרו בעזה גם יהודים. אחד המפורסמים שבהם הוא רבי ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט "קה ריבון עלם ועלמיא" ששרים בשבתות. הוא גר בעזה, ושם נמצא קברו. לפני שנים היה שם גם בית כנסת עתיק.
מכאן אפשר להבין עוד יותר את גודל ההבטחה. העם כולו עלה לרגל, והאויבים היו קרובים. אילו נשארה הארץ בלי שמירה, הייתה זו סכנה גדולה. אבל מכיוון שהם הלכו לקיים מצווה, הקדוש ברוך הוא שמר על ארצם, על בהמותיהם ועל אוהליהם.
זה היסוד של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם". אבל לצדו עומד היסוד שראינו: "היכא דשכיח היזקא שאני". מצווה מגינה, אבל אינה פוטרת מזהירות במקום שההיזק מצוי.
בכל הדורות היו גם יהודים בעזה, ושם קבור מחבר "קה ריבון עלם".
📋 לסכם את הגדרים
אפשר לסכם את מה שעלה בשיעור בכמה יסודות. ראשית, בפיקוח נפש חוששים לכל ספק, אפילו לכמה ספקות זה על גבי זה, ואין הולכים אחר הרוב, כי "וחי בהם" ולא שימות בהם. אבל ההיתר הזה חל כשיש סכנה לפנינו, ולא על כל תועלת עתידית, כפי שהורה החזון איש.
שנית, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, גם בהליכה וגם בחזרה. אדם שהולך לקיים מצווה, גם אם יש בדרך סיכון מסוים, רשאי לסמוך על כך.
שלישית, הכלל הזה אינו חל במקום ש"שכיח היזקא". וההגדרה של "שכיח" אינה רוב, אלא דבר שאם תבדוק עכשיו, תמצא שהוא קורה. במקום שבו יורים כל יום ויש פגיעות – אין סומכים על שליחות מצווה לבדה.
ומכאן לשאלה שבה פתחנו: אדם שרוצה להיכנס למקום מסוכן כדי לעזור לאחרים. היסודות האלה הם המסגרת לדיון, אבל ההכרעה בכל מקרה תלויה במקום, בזמן ובגודל הסכנה, וצריכה להיעשות בהתייעצות עם מורה הוראה ובהתאם להנחיות הגורמים המוסמכים.
חוששים לכל ספק כשהסכנה לפנינו, סומכים על המצווה כשההיזק אינו מצוי, ונזהרים כשהוא מצוי.