📚 כל השיעורים

🍭 מה יתאונן אדם חי

חטא המתאוננים לפי הרמב"ן, שכחת החסדים כשורש החטא, "נפשנו יבשה אין כל", והשמחה בתורה ככלי לקבל את הטוב

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · המתאוננים

🔥 אחד החטאים הנוראים

בפרשת בהעלותך קוראים על אחד החטאים הנוראים ביותר של עם ישראל במדבר, חטא שהקדוש ברוך הוא העניש עליו בחומרה מיוחדת: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". ועל שם כך נקרא המקום "תַּבְעֵרָה", כי בערה בם אש ה'.

המפרשים שואלים: על מה בדיוק בערה האש? מה היה החטא של "המתאוננים"? הפסוק אינו מפרט על מה התלוננו, ורק אומר שהיו "כמתאוננים". ומה פירוש המילה הזאת?

השאלה חשובה, כי התורה האריכה מאוד בפרשה הזאת. היא מספרת על המתאוננים, על המתאווים, על הבוכים למשפחותיהם, על השליו ועל קברות התאווה. כשהתורה מאריכה כל כך, היא רוצה ללמד מסר לדורות. כדי להבין את המסר צריך קודם להבין מה היה החטא.

חטא המתאוננים הוא מן החטאים שגרמו לישראל שלא להיכנס מיד לארץ.

פרק א · המתאוננים

🏜️ הרמב"ן: מצטערים בעצמם

הרמב"ן מסביר: כאשר נתרחקו ישראל מהר סיני, שהיה קרוב לישוב, ובאו אל המדבר הגדול והנורא, היו מצטערים בעצמם במסע הראשון. הם אמרו בלבם: מה נעשה, איך נחיה במדבר הזה, מה נאכל ומה נשתה, איך נסבול את העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו.

את המילה "מתאוננים" מפרש הרמב"ן מלשון הפסוק במגילת איכה: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי". זו לשון של אדם הכואב ומצטער על עצמו. הם לא בהכרח צעקו או מרדו. הם הלכו ודיברו במר נפשם, כמו שאנשים כואבים מדברים.

ולמה זה היה רע בעיני ה'? כותב הרמב"ן: היה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל הטובה אשר נתן להם. והם הלכו כאנוסים ומוכרחים, מתאוננים ומתרעמים על עניינם.

כלומר, החטא לא היה רק במה שאמרו, אלא בתחושה שבה הלכו. הקדוש ברוך הוא הוליך אותם במדבר מתוך אהבה, והם הרגישו כאילו גוררים אותם בעל כורחם.

המתאוננים הלכו אחרי ה' כאנוסים ומוכרחים, במקום ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב.

פרק א · המתאוננים

⛺ לא לקחו מוסר

הרמב"ן ממשיך ומסביר את ההמשך. מיד אחרי זה נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". למה נאמר "וישובו"? כי החטא הראשון היה התרעמות על חסרון הנוחות במדבר, ועכשיו חזרו לעשות כעניין ההוא. הם לא לקחו מוסר מאש ה' שבערה בם.

ובשיעור הודגש: גם החטא של בקשת הבשר שורשו באותו מקום. הם רצו לאכול בשר בכל יום, ושכחו את כל הטובה שעשה להם ה'. שוב הלכו אחריו כמתרעמים, ולא בשמחה.

המפרשים מוסיפים הבחנה חשובה. כשבני ישראל ביקשו מים, דבר שהיו זקוקים לו ממש, הקדוש ברוך הוא לא העניש אותם. העונש בא כשהבקשה באה מתוך התרעמות. מותר לבקש, ואפילו לבקש תוספת. אבל כשאדם מבקש בהתרעמות, הוא אומר בעצם: אינני מאמין שמי שמוליך אותי בכל רגע עושה זאת לטובתי. ועל זה "וַיִּחַר אַף ה' בָּעָם".

מי שאינו לומד מן העונש הראשון, ממשיך באותה מידה ומגיע לחטא חמור יותר.

פרק ב · שכחת החסדים

💔 כפיות טובה

מה שעולה מן הפרשה כולה הוא שהחטא החמור ביותר בעיני ה' הוא כפיות טובה. כך אומר הכתוב: "הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". ובשיעור הוסבר שזה כינוי למי שכפוי טובה ושוכח את מה שעשו עמו.

רש"י בפרשה מביא שאמרו ישראל: כמה הצטערנו בדרך הזו, כבר שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך. וזה בשעה שהיו נישאים על כנפי נשרים, מוקפים בענני כבוד, ונוסעים מתוך קפיצת הדרך, כמו שמביא רש"י גם בספר דברים. ועוד מביא רש"י שאמר להם הקדוש ברוך הוא: אני הייתי מתכוון לטובתכם, שתיכנסו לארץ מיד.

מה היה העונש? בערה בם האש, והם לא נכנסו לארץ ישראל באותה שעה. רואים מכאן יסוד גדול: העונש על כפיות טובה הוא שהאדם מפסיד את הטובה שה' רוצה לתת לו.

הרי כל מה שה' מביא על האדם, גם הקשיים, נועד לזכך אותו ולהביא לו רוב טובה. מי ששוכח את החסדים ואינו מאמין שהכל לטובתו, מפסיד את הטובה הזאת. לכן סיפרה התורה את הדבר: כדי שנלמד לא לשכוח את החסדים, ונדע שגם הקשה הוא לטובה.

העונש על כפיות טובה הוא שהאדם מפסיד את הטובה שה' רצה לתת לו.

פרק ב · שכחת החסדים

🍞 "היוכל אל לערוך שולחן במדבר"

בשיעור הובא שכל זה קרה להם משום שלא התרגלו להודות לה' על כל דבר ולהתבונן בחסדים המרובים שעשה עמם בכל רגע. עד שהגיעו לספק, ואמרו: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

כך מתאר זאת דוד המלך בתהילים: "וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹקִים, אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר. הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ, הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת, אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ".

איך אפשר לספק? הרי ראו בעיניהם איך שידד ה' את כל מערכות הטבע במצרים. הצפרדעים עלו על כל הארץ, המים נהפכו לדם, החושך שלט בכל מקום, הים נבקע לשניים. עמוד האש הוליך אותם בלילה ועמוד הענן ביום. הלחם ירד להם מן השמים, והענן היה תחת רגליהם ונשא אותם בדרכם, כמו שמביא רש"י. גם בגדיהם לא בלו.

אילו התרגלו להתבונן בכל החסדים האלה, להרים עיניים לשמים ולראות איך יורד המן, להסתכל למטה ולראות את הענן שתחת רגליהם, ולא לקבל את זה כמובן מאליו, ההתבוננות הייתה מביאה אותם להודאה.

מי שאינו מתבונן בחסדים מגיע אפילו לספק ביכולתו של ה'.

פרק ב · שכחת החסדים

🌤️ גם מה שאיננו מבינים

ההתבוננות הייתה מביאה אותם להבנה שהם מוקפים בחסדי ה' בכל עת ובכל רגע. ומתוך כך היו מבינים עוד דבר: אם ה' עושה עמנו כל כך הרבה חסדים, ודאי שגם הדברים שאינם מובנים לנו הם לטובתנו באחריתנו.

וממילא לא היו מפקפקים ביכולתו של ה'. כל השאלה "מי יאכילנו בשר" מראה דבר אחד בלבד: שלא התבוננו בכל רגע ורגע באיזה חסד הם מוקפים. ומזה השתלשל החטא הנורא, "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'".

וכאן חוזרים אל הפסוק שהרמב"ן הביא: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי". עצם זה שאדם חי, הוא כבר מוקף בחסדי ה'. כל זמן שהנשמה בקרבו, הוא אומר "מודה אני". עצם החיים מספיקים כדי להודות. אדם חי יכול להביט בבריאה ולומר "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'".

ועל אחת כמה וכמה כשאדם מוקף במצוות: בציצית, בתפילין, בכיסוי הראש, בכל המצוות והחסדים שזכה להם עד היום, ובהשגחות הפרטיות שראה פעמים אין ספור. מי שזוכר את כל זה, אינו מתאונן גם כשדבר הולך לו הפוך.

מי שרואה כמה חסדים עושה ה' עמו, מבין שגם מה שאינו מובן לו הוא לטובתו.

פרק ב · שכחת החסדים

🏺 תכלית הבריאה והכלי לקבל

למה כפיות טובה חמורה כל כך? כי על ידה שוכח האדם את תכליתו בעולם. תכלית האדם היא להודות ולהלל לה', כמו שנאמר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".

ומצד שני, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם משום שדרכו של הטוב להיטיב, והוא רוצה להיטיב לברואיו. אבל צריך כלי כדי לקבל את הטוב. בעולם הזה, בעולם הבא ולנצח נצחים, הכלי לקבל את הטוב הוא זיכרון חסדי ה'.

אדם שזוכר בכל רגע שהוא חי בחסד, ושכל הטובות שלו הן עוד חסדים, ומודה על כך בכל רגע, עושה את עצמו כלי מוכשר שיושפעו עליו עוד ועוד טובות. ואין צער גדול יותר כביכול לפני ה', מאשר אדם ששוכח את זה.

כשאדם שוכח, לפעמים צריך כביכול לקחת ממנו קצת, כדי שיעריך את מה שיש לו, ואז לתת לו שוב. אי אפשר לתת לו רוב טובה, משום שאינו מודה. והחסרון אינו בנתינה של ה', אלא בכלי של המקבל.

זכירת חסדי ה' היא הכלי שבו האדם מקבל עוד טובה.

פרק ג · "אין כל" מול "בצר הרחבת לי"

🥀 "נפשנו יבשה אין כל"

עוד פסוק בפרשה: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". שואל החיד"א: הרי במן יכלו לטעום את כל הטעמים שרצו. מה פירוש "אין כל"?

ומתרץ על פי דברי חז"ל במסכת יומא: ישראל רצו לטעום במן טעם של דברים מזיקים, שאינם בריאים, ולא עלה בידם. ועל כן בעטו בהכל ואמרו "אין כל". יש לכם את המן, ואתם אומרים שאין לכם כלום?

זה בדיוק מה שקורה לאדם ששוכח את חסדי ה'. הוא חושב שאין לו כלום, כאילו מעולם לא קיבל דבר. כשאדם אינו רגיל להכיר טובה ולהודות לה' על מה שיש לו, הוא מתהלך כל הזמן בהרגשה הזאת. ובשיעור נאמר שזה מעשה שטן.

וממילא, כשעוברת עליו תקופה קשה, הוא מרגיש שזו התקופה הקשה ביותר בחייו, מרה ממרור. הוא מתהלך בהרגשה שאין עליו חסדים כלל. ודווקא בתוך הצרה, בכל קושי שיש לו, עליו להתבונן בחסדים שהיו ושעדיין ישנם.

מי שאינו רגיל להכיר טובה מרגיש כאילו מעולם לא קיבל דבר.

פרק ג · "אין כל" מול "בצר הרחבת לי"

🌿 "בצר הרחבת לי"

דוד המלך אומר בתהילים: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". ובשיעור הובא פירוש בשם הבעל שם טוב: בתוך הצרות עצמן הרחבת לי. גם בתוך הצר ראיתי את החסדים, איך הכל הוא לחסד.

ודוגמה נפלאה לכך: "מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ". הגמרא במסכת ברכות שואלת: מזמור? קינה לדוד היה צריך לומר! ומבארת שכאשר אמר לו הקדוש ברוך הוא שעתיד לקום עליו מביתו, חשש שמא יהיה זה עבד או ממזר שלא ירחם עליו. כיון שראה שזה בנו, שמח, כי סתם בן מרחם על אביו.

דוד ראה את הטוב אפילו בבן שרודף אחריו. הוא הסתכל על הכל כחסדי ה', ומצא איך כל דבר ודבר הוא לטובתו.

זה המסר של הפרשה: לא להתהלך בהרגשה של "אין כל", כאילו מה שיש לי אינו שווה כלום. אדרבה, ללכת בהכרת הטוב, בהרגשה שיש כל. מה שחסר לי, אילו היה טוב לי ומקרב אותי לתכלית, ודאי שה', שדרכו להיטיב, לא היה חוסך אותו ממני. ומי שהולך בהרגשה הזאת, הברכה שלו היא ברכה.

דוד המלך ראה חסד ה' גם בתוך הצרה הגדולה ביותר.

פרק ד · לשמוח במתנת התורה

📜 על מה אבדה הארץ

גם בדברי הנביא רואים את המידה הזאת: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", ומיד: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו". מי שמכבד בפיו בלבד, ואינו מתבונן בטובה בלבו, מאבד את החכמה.

וחז"ל אמרו על חורבן הארץ: על מה אבדה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחילה. הדבר תמוה, ומפרשים רבים עמדו עליו. רבים מבארים שהדבר מראה שלא העריכו את מתנת התורה. הם קיבלו אותה כמובן מאליו: יש לנו תורה, ואנחנו לומדים אותה. הם לא הרגישו שזו מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל.

והרי מובא בזוהר שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. ה' נתן לנו את החמדה הגנוזה שהייתה אצלו, שעשועיו יום יום. ואם עם ישראל אינו מעריך את זה, אין לו כלי לקבל את מתנת התורה, להבין את מצפוניה ואת סודותיה.

כשאדם מודה לה' על התורה, שמח בה, ומברך את ברכת התורה כראוי, הוא נעשה כלי לקבל אותה.

מי שמקבל את התורה כמובן מאליו, אין לו כלי להבין את מצפוניה.

פרק ד · לשמוח במתנת התורה

🕯️ הסגולה לזכור את התורה

בשיעור הובא בשם הנודע ביהודה, בצל"ח בסוף מסכת ברכות, שהסגולה הגדולה ביותר לזכור את דברי התורה היא ברכת התורה. למה? כי מי שמברך כראוי מכיר טובה על כך שיש לו תורה. הוא מודה לה' בכל רגע שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואינו מקבל זאת כמובן מאליו.

וגדולי החסידות, וכן הגאון רבי חיים מוולוז'ין, כותבים שאדם צריך להיות "שמח בחלקו", שזה אחד הקניינים שהתורה נקנית בהם. והוסבר שהכוונה גם לחלקו בתורה. הוא מודה על מה שזכה ללמוד עד היום. הוא רוצה עוד, כמובן, אבל אינו כפוי טובה להסתכל רק על מה שלא הספיק.

הוא שמח בכל דף גמרא ובכל הלכה שלומד, ויודע שהכל חסד חינם. וממילא הוא נעשה כלי לקבל עוד ועוד. מוסיפים לו משמים חידושי תורה, ופותחים לפניו את מעיינות החכמה.

ובשיעור הובא בשם רבי חיים ויטל, בהקדמה לשער המצוות, שמי שזוכה לשמוח בתורה ובמצוות הוא שזוכה לאור הפנימי שלהן, ושיתקיימו בו ההבטחות של חז"ל. הכל תלוי בשמחה של המצווה.

השמחה בתורה ובמצוות היא שפותחת את אורן הפנימי.

פרק ד · לשמוח במתנת התורה

🌾 אחרי שבועות

השיעור נאמר בימים שאחרי חג השבועות, ובשיעור הודגש שזה זמן מיוחד להתבונן בחסד הגדול של התורה שה' נתן לנו. השמחה בתורה היא מה שמראה על האדם שהוא מכיר בחסד הגדול מכל: שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואת מצוותיו.

וזה המסר שהתורה מאריכה בו כל כך בפרשה. היא אינה מספרת על המתאוננים כדי שנדע מה קרה פעם במדבר. היא מספרת כדי שנלמד לדורות עולם להודות לה' על כל החסדים שאנו מוקפים בהם, ולשמוח בהם.

המתאוננים הלכו אחרי ה' כאנוסים, ושכחו את הטוב. אנחנו מתבקשים ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל. מי שזוכר את החסדים, אינו מתאונן כשדבר הולך לו הפוך. ומי שמודה, נעשה כלי לעוד חסדים.

ובשיעור נחתם הדבר בתפילה, שעל ידי ההודאה והשמחה נזכה בקרוב לגאולת עולמים ולבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

הימים שאחרי מתן תורה הם זמן להתבונן בחסד הגדול שבנתינת התורה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: מה יתאונן אדם חי