🌾 שני פנים לחג
חג השבועות, בששה בסיון, הוא אחד משלושת הרגלים, ויש לו שני פנים. יש לו פן חקלאי: חג הביכורים, כמו שאנו שרים "סלינו על כתפינו". ויש לו פן רוחני: זמן מתן תורתנו.
מה פירוש "חג הביכורים"? הרי בתקופה הזאת עדיין אין הרבה פירות בשלים. הפירוש הוא שבחג השבועות הביאו לבית המקדש את קרבן "שתי הלחם" מן החיטים החדשות. זה "חג הקציר", הזמן שבו מתחילים לקצור את החיטה. מכאן ואילך מביאים ביכורים לאורך כל הקיץ, עד סוכות.
המשנה מספרת שהיו אנשים שהצליחו להקדים את העונה, אבל ביכורים אין מביאים לפני חג השבועות. והביכורים של חג השבועות היו ביכורים ציבוריים: כל עם ישראל כאומה אחת מביא את ביכורי החיטים ומודה לבורא עולם על התבואה.
הרב משער שבעבר אמרו בתפילה גם "חג הביכורים". אבל מאז שחרב המקדש, אין טעם לומר זאת. מה יאמר אדם "חג הביכורים" כשאין לו בית מקדש להביא אליו?
חג השבועות הוא גם חג חקלאי, חג הביכורים, וגם זמן מתן תורתנו.
🍞 "לאבותינו" בברכת המזון
כדי להראות שנוסחים השתנו לפי המציאות, הביא הרב דוגמה מברכת המזון. אנו אומרים: "נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ואחר כך "ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו".
שימו לב לדבר מוזר. על הברית, על התורה ועל החוקים אומרים "לנו" – בבשרנו, למדתנו, הודעתנו. ורק על הארץ אומרים "לאבותינו". והרי דווקא על הארץ כתוב בתורה במפורש "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" – לך, לא לאבותיך. ובמקום שהתורה אמרה "לך", אנו אומרים "לאבותינו"!
הרב אמר שהתירוץ שנראה לו הוא שהנוסח נקבע בגלות. יהודים שחיו בבבל, באירופה, בתימן ובכל מקום, לא יכלו לומר "שהנחלת לנו" כשהם רחוקים מן הארץ. כמו שכתב רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב". לכן אמרו "לאבותינו". ואחר כך, כשחזרו לארץ, אף אחד לא שינה.
יש נוסחים שנקבעו בגלות ונשארו גם כשהמציאות השתנתה.
⚖️ הפחד לשנות
למה לא שינו את הנוסח? כי יש פחד גדול לשנות. כל אחד חושש להיות זה שמחדש. הרב הביא דוגמה נוספת: בחול המועד פסח יש יום שבו הקריאה בתורה ארוכה הרבה יותר מן הרגיל. מדוע? כפי שמובא בספר הלבוש, זו הייתה הקריאה של חוץ לארץ, שם היו חמישה עולים ביום טוב שני. רצו שלכל עולה יהיה די קריאה, וכך נקבע. גם זה נשאר.
כדי להבין למה המנהגים של חוץ לארץ שלטו, צריך לזכור כמה מעט יהודים גרו בארץ ישראל עד לפני כמאה וחמישים שנה. כשעלו תלמידי הבעל שם טוב, כשלוש מאות איש, הם היו אחוזים ניכרים מכל היהודים בארץ. היום עולים כמה מאות איש כמעט בכל יום.
הרב אומר שנכון להיזהר. אבל לא כל דבר צריך להישאר כמו שהיה רק משום שכך היה. בברכת המזון הציע אחד הרבנים לומר את שניהם: "שהנחלת לאבותינו ולנו". לאבותינו – זכר למה שאמרו פעם, ולנו – כי זו המציאות. וכך גם בשבועות: בעבר היה העיקר מעמד הר סיני, ועליו נדבר עכשיו.
יש סיבה טובה להיזהר משינויים, אבל לפעמים צריך לחשוב מה נכון למציאות.
⛰️ מעמד שאין לו אח ורע
בחג השבועות העיקר הוא מעמד הר סיני. הרב קורא לו "החתונה הקוסמית", כריתת הברית בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. וצריך להבין כמה המעמד הזה מיוחד.
בכל ההיסטוריה, מאז שהעולם קיים, אין עוד סיפור כזה. אין אף אומה בעולם שמספרת שאלוקים התגלה לכל האומה כולה, ירד ודיבר איתם, וסיפר להם מה תכלית הבריאה. אפילו באגדות ובסיפורים הדמיוניים של העמים אין סיפור כזה. יש סיפורים על נביא אחד או על אדם אחד שראה משהו, אבל לא על עם שלם.
והתורה עצמה אומרת זאת במפורש: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים... לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ". לא היה ולא יהיה. אין לו אח ורע.
המעמד האדיר הזה נשאר בעם ישראל עד היום הזה. והוא כמו חתונה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. ומכאן מגיעה הכתובה לשבועות.
אין בכל ההיסטוריה סיפור על אלוקים שהתגלה לאומה שלמה, חוץ ממעמד הר סיני.
💞 חתונה במקורות
הדימוי של מתן תורה כחתונה מופיע בהרבה מאוד מקורות. המקור הראשי הוא שיר השירים, שכולו בנוי על אהבה בין חתן לכלה. גם בנביאים יש: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" (ירמיהו ב). וגם בישעיהו יש כמה פעמים לשון כזו.
במשנה בסוף מסכת תענית: "ביום חתונתו" – זה מתן תורה. ויש מדרשים שאומרים שההר שנעקר ונכפה על עם ישראל לא היה רק כמו גיגית, אלא כמו חופה שבה עמדו החתן והכלה. ועל הפסוק "כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" דרשו: "ככלתו" – כמו כלה.
בזוהר הדברים מופיעים הרבה מאוד, ומשם גם מנהג תיקון ליל שבועות. למה ערים בליל שבועות? כי בבוקר יש חתונה, וצריך לקשט את הכלה. הכלה צריכה עשרים וארבעה קישוטים, ואלה הם עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. לכן קוראים בלילה מכל ספרי התנ"ך, ומוסיפים עוד מן הזוהר. וכך כנסת ישראל מגיעה מקושטת לחופה.
התנ"ך וחז"ל מתארים את מעמד הר סיני בלשון של חתונה.
🗂️ פיוטי כתובה רבים
הכתובה לשבועות אינה מסמך הלכתי מחייב, ואינה כתובה רגילה. זו יצירה פיוטית מדהימה, שמשתמשת בדימוי של כתובה כדי להמחיש את ההתחייבות ההדדית ואת האהבה העזה והנצחית של הברית שנכרתה בין הקדוש ברוך הוא לעמו.
מי חיבר את הכתובה המפורסמת? רבי ישראל נג'רה, המקובל והפייטן מצפת, שיש לו שירים רבים ויפים. הכתובה פותחת במילים "ירד דודי לגנו". היא מתארת את החתן – הקדוש ברוך הוא, את הכלה – כנסת ישראל, ואת התורה כנדוניה. יש בה גם תוספת כתובה, ושפה פיוטית עשירה מאוד, וכל קטע בה מסתיים בפסוק מן התנ"ך.
אבל הוא לא היה היחיד. הרב ראה ספר שיצא לאור במוסד הרב קוק, ובו אוסף של כעשרים פיוטי כתובה שחוברו במשך הדורות. למה היו כל כך הרבה? כי בחוץ לארץ יש שני ימים טובים, ובהרבה קהילות אמרו ביום השני כתובה אחרת. חיברו כתובות בצפון אפריקה, בטורקיה, בקהילות דוברות לאדינו ובסלוניקי.
אבל הכתובה של רבי ישראל נג'רה היא שהתקבלה כמעט בכל מקום.
בקהילות רבות חיברו כתובות לשבועות, אבל הכתובה של רבי ישראל נג'רה נעשתה המפורסמת מכולן.
📚 שאלה למן השמים
כשהגיעו בפיוט לקנאת המלאכים, שרצו שהתורה תישאר אצלם, שאל הרב: מה הייתה הבעיה? למה לא יכול היה הקדוש ברוך הוא להשאיר את התורה גם אצלם? אחד הפירושים הוא שמאז שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה, אנחנו הבעלים לפרש מה כתוב בה.
וכדוגמה הביא את ספר שאלות ותשובות "מן השמים". המחבר היה שם שאלה מתחת לכרית, ובלילה היה חולם על התשובה. פעם שאל: האם הלכה כתפילין של רש"י או כתפילין של רבנו תם? והשיבו לו: כשם שמחלוקת למטה, כך מחלוקת למעלה.
הרב סיפר על בחור ישיבה שמצא באותו ספר מקום שבו נראה כאילו נאמר מן השמים איך נוהגים בעניין מסוים. הוא שמח מאוד ורץ לרב. אמר לו הרב: אם תעשה כך בגלל מה שכתוב שם, אתה עושה דבר חמור מאוד. התורה "לא בשמים היא". אסור לפסוק הלכה לפי מה שאומרים בשמים. אם תלמד ויצא לך כך מן הסוגיה – אין בעיה. אבל השולחן ערוך למד ופסק כרש"י, וירא שמים יוצא ידי שניהם. התורה נמסרה לבני אדם, והם צריכים לעמול בה.
גם כשמגיעה תשובה מן השמים, אין פוסקים הלכה לפיה.
🤖 ומה עם הבינה המלאכותית?
מכאן הגיע הרב לשאלה עכשווית. אם יום אחד הבינה המלאכותית תהיה חכמה מספיק, האם אפשר יהיה לפסוק הלכה לפיה? כרגע היא בעיקר מסכמת: לוקחת את מה שקיים ומסדרת אותו. גם כשנראה שהיא מחדשת, היא לקחה את הדברים ממקום כלשהו וחיברה ביניהם. זה נוח מאוד, וחוסך שעות של עבודה.
אבל גם כשתצליח לחשוב לבד, אי אפשר יהיה לפסוק הלכה לפי מה שהיא אומרת. כי הקדוש ברוך הוא רוצה שבני אדם ישבו וילמדו ויחשבו מה ההלכה. זו מהות התורה שנמסרה לנו.
והרב הביא דוגמה מעבודתו. פעם ביקשו ממנו לכתוב שיעור של משגיח. תמלול כל הדברים יצא תשעה עשר עמודים, ואף אחד לא יקרא תשעה עשר עמודים. ביקש מן המחשב לקצר, והמחשב הוריד את כל המשלים, כי חשב שהם מיותרים. אבל המשלים הם הלב של השיעור. מי שמקצר צריך להבין מה עיקר ומה טפל, וזה עדיין דורש אדם שמבין.
הקדוש ברוך הוא רוצה שבני אדם ישבו, ילמדו ויחשבו מה ההלכה.
🏛️ ממתינים לסנהדרין
עוד דוגמה לכך שהתורה נמסרה להכרעת חכמים: בשיעור קודם למדו את הפסוק על גבולות הארץ, "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים". מה הכוונה ב"ים סוף"? מאיזו נקודה בדיוק? האם מן הקצה הצפוני או מן הקצה הדרומי? קשה מאוד להכריע מן הפסוקים, ויש צדדים לכאן ולכאן.
מי יכריע? הרב אומר שכנראה זה יהיה בית דין גדול, סנהדרין, כשיתקבצו חכמי ישראל, בעזרת ה' בקרוב. הם ישבו, ידונו ויכריעו. לא תבוא הכרעה מן השמים, אלא מבני אדם שקיבלו את התורה ויושבים ללמוד אותה.
זה העומק של הטענה במדרש: המלאכים רצו את התורה אצלם, אבל התורה ניתנה דווקא לבני אדם, כדי שיפרשו אותה כאן למטה. ויש בזה כבוד גדול לעם ישראל. הכלה אינה רק מקבלת את הכתובה; היא גם שותפה בפירושה.
שאלות שקשה להכריע בהן יחכו לבית דין גדול שיכריע.
🌿 ירד דודי לגנו
הרב הכין פירוש לכל הפיוט, ועבד עליו זמן רב. הוא אומר שלא ראה אף מחזור שהוציא את הפיוט עם פירוש, והצליח לבנות את הפירוש בעזרת כלים רבים.
הפיוט פותח: "ירד דודי לגנו לערוגות הבושם". הלשון לקוחה משיר השירים, וכאן הכוונה להר סיני, שהקדוש ברוך הוא ירד עליו. "להתעלס עם בת נדיב" – המילה "להתעלס" מופיעה בספר משלי. "לפרוס עליה סוכת שלום", ו"אפריון עשה לו המלך שלמה", והכוונה למשכן ולבית המקדש.
הקדוש ברוך הוא עזב, כביכול, את השרפים והאופנים שבשמים, והלך אל "אילת אהבים". למה דווקא האיילה היא משל לאהבה? הגמרא מסבירה שהאיילה חביבה על בן זוגה בכל שעה ושעה כשעה ראשונה. אהבה שאינה מתיישנת. וכל בית בפיוט מסתיים במילים "ביום חתונתו וביום שמחת לבו".
הפתיחה של הכתובה מתארת את הקדוש ברוך הוא היורד להר סיני כחתן אל כלתו.
🚩 איומה כנדגלות
החתן קורא לכלה: "בואי אלי, כי למענך עזבתי את הכל", "וארשתיך לי לעולם". הוא קורא לעם ישראל לבוא ולהתחבר אליו בקודש הקודשים.
והכלה נקראת "איומה". למה? מן הפסוק בשיר השירים: "יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת". "יפה כלבנה" מובן. "ברה כחמה" – אור חזק ומאיר כמו השמש. ו"איומה כנדגלות" – מעוררת כבוד ויראה כמו צבא שהולך עם דגלים, כולם מסודרים, ימין ושמאל. כשעם ישראל מצליח, הוא מטיל אימה ויראת כבוד על כל הרואים אותו.
והכלה עונה: "את שמו מדודי שמעתי... ישקני מנשיקות פיהו". רש"י בשיר השירים מפרש שעם ישראל רצו שהקדוש ברוך הוא יהיה קרוב אליהם, ילמד אותם תורה כמו במעמד הר סיני, שם דיבר איתם פה אל פה. הרב מתפעל מן הפייטן: כל בית חרוז, במשקל אחיד, ומסתיים בפסוק. רק משורר גדול יכול לכתוב כך.
כנסת ישראל נקראת "איומה", כי היא מעוררת כבוד כמו צבא עם דגלים.
🗓️ התאריך והחתן
"ויעמוד הר סיני לחופתה". כנגד "נעשה ונשמע" זכתה הכלה לכתרים: ששים ריבוא, כמספר בני ישראל. ומיד מגיעה הקדמה לקריאת הכתובה: "ואת ספר המקנה והחתום אקרא באזני אמוניי, הנה היא כתובה לפני". הלשון "ספר המקנה" לקוחה מירמיהו.
כמו בכל כתובה, יש תאריך. הפיוט קובע את מתן תורה בששה ימים לחודש סיון. בגמרא יש מחלוקת אם התורה ניתנה בשישה או בשבעה בסיון, ויש תירוצים רבים לשאלה. ואחרי התאריך: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" – הקדוש ברוך הוא הציע את התורה לאומות, והן לא רצו.
ועכשיו מתואר החתן: "שר השרים ונגיד הנגידים", יחיד ומיוחד. "חכו ממתקים וכולו מחמדים". והוא אומר לכלה היקרה, בת רבת המעלות: "תהיי לי לאשה כדת משה וישראל". "שלחתי לך פקודים נחמדים מזהב" – המצוות, שעליהן נאמר "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב". ושלח אותם "על יד יקותיאל", שהוא אחד משמותיו של משה רבנו.
הכתובה נכתבת עם תאריך, כמו כל כתובה, והחתן הוא שר השרים.
🏠 סגולה לפרנסה
בכתובה רגילה החתן מתחייב: "ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל". גם בכתובה של שבועות הקדוש ברוך הוא מתחייב לעם ישראל: "ואהיה לך למחסה ולמסתור".
ובפיוט באה רשימה: "למסתור, למחסה ולמכסה". הרב התעכב על ההבדל: מחסה ומסתור הם מקלט, מקום להסתתר בו. מכסה הוא כיסוי, כמו שמיכה. שני דברים שונים: הקדוש ברוך הוא גם מגן מבחוץ וגם מחמם ומכסה מבפנים.
הרב סיפר שבהרבה קהילות ספרדיות הקפידו מאוד על קריאת הכתובה, ואמרו שהיא סגולה גדולה לפרנסה. הרי אומרים כאן שהקדוש ברוך הוא מתחייב לזון ולפרנס, וכשאומרים את הדברים בציבור, הדבר פועל בשמים. מי שלא רצה לקרוא, אמרו לו בתמיהה: מה, אינך רוצה פרנסה?
ומה המוהר? "מוהר בתולייך – תורת חכם מקור חיים", כלשון הפסוק במשלי. התורה עצמה היא המתנה שהחתן נותן לכלה, והיא מקור החיים.
בקהילות רבות הקפידו לקרוא את הכתובה, כי ראו בה סגולה לפרנסה.
🌱 תוספת כתובה – התורה חיה
בכתובה רגילה יש סכום עיקרי ויש תוספת כתובה, שהחתן מוסיף מדעתו. מה הוסיף החתן כאן? כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה.
הרב אומר שזה דבר נפלא: אנחנו זוכים עד היום לחדש חידושים. התורה חיה. היא אינה דבר שנגמר. הרב הזכיר כדוגמה את החידוש שאמר באותו שיעור על "לאבותינו" בברכת המזון – חידוש מן השנים האחרונות, שלא תמצאו אותו בשום ספר. בכל יום יש עוד חידושים, וכולם היו כבר בתוספת הכתובה של סיני.
ואחר כך מפורטות המצוות: רמ"ח מצוות עשה כמניין אברי האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה. ובסוף, כמו בכל כתובה, "סך הכל". והפייטן עושה כאן משחק מילים: מה יוצא בסך הכל, אחרי הכתובה, הנדוניה והתוספת? "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". זה הסך הכל.
התוספת שהקדוש ברוך הוא נתן היא כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.
📈 נכסים שרק עולים
בהלכות כתובה יש דין "נכסי צאן ברזל": נכסים שהאישה הכניסה לנישואים, והבעל אחראי עליהם. אם נכנסו בשווי ארבע מאות, היא תקבל ארבע מאות, גם אם ירד ערכם. בכתובה של שבועות נאמר שהחתן רוצה לזכות את ישראל: אם הנכסים יותירו, יותירו לו, ואם יפחתו, לא יפחתו.
מה הכוונה? הקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל שהמצוות שלהם הולכות ופורחות, והשכר עליהן הולך וגדל בלי גבול. הם יכולים להרוויח עוד ועוד, ולעולם לא להפסיד.
ועוד: "מעשה ידיה לו, ועליו כל תכשיטיה". הרב מציע לקרוא כאן שלושה בתים יחד: בזכות שעם ישראל לומד תורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, כמאמר חז"ל. ויש גם ירושה, ונחלה בלי גבול. התורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. "וממדבר מתנה" – כמו המדבר שהוא הפקר לכל, כך התורה פתוחה לכל מי שרוצה לזכות בה.
הקדוש ברוך הוא התחייב שהמצוות של עם ישראל רק ירוויחו ולעולם לא יפסידו.
🔄 כשהתורה היא הכלה
כאן יש שאלה גדולה בפירוש הפיוט: על מי מדובר? "שלא ישא אשה אחרת עליה". אפשר להסביר שהקדוש ברוך הוא מתחייב שלא יעזוב את עם ישראל ולא יבחר באומה אחרת. אבל בבתים הבאים רואים שהתפקידים התחלפו: החתן הוא עם ישראל, והכלה היא התורה.
עם ישראל מתחייב שלא יעזוב את התורה, אלא ידבק בה וישים אותה בלבו. ושלא יניח אותה מתוך כעס והתרשלות, "ולחם עצלות לא יאכל", כלשון הפסוק במשלי – לא ילמד אותה בעצלות, אלא יעמול בה בחכמה ובשכל.
"ושלא ימשכן כלי חמדה" – שלא ימשכן את התורה ולא ימכור אותה, אלא ירבה ספרים תמיד. "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר". ושלא יצא למקום רחוק בלי שספר התורה יהיה עמו, כמו שנאמר במלך: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ".
הרב מסביר שגם במדרש יש שני זוגות כאלה: הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ובני ישראל והתורה. התורה היא כלתו של עם ישראל.
באמצע הפיוט מתחלפים התפקידים: החתן הוא עם ישראל, והכלה היא התורה.
🎉 ש"י עולמות ואשרי העם
בסוף הכתובה, החתן נשבע לקיים כל דבר, "להנחיל אוהביו יש". כך דרשו חז"ל במשנה: הקדוש ברוך הוא עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כמניין "יש". הרב הוסיף שגם בשם יששכר, השבט שלומד תורה, יש "יש שכר".
ואחר כך הקניין: חמישה קניינים, כמו במשנה באבות על מה שהקדוש ברוך הוא קנה בעולמו. התורה "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", "והכל שריר וברור וקיים". והעדים: השמים והארץ, שהם עדים לעד ולעולמי עולמים.
הפיוט הספרדי כולו ארוך מאוד, עשרות בתים. אומרים אותו בחג השבועות כשמוציאים את ספר התורה וההיכל פתוח, והקהל שר אותו בניגון יפה. הספרדים אמרו אותו כמעט בכל מקום, וגם חלק מן החסידים התחילו לאמץ אותו.
והסיום: "ישמח חתן עם כלה", ובסוף "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו". אשרי מי שזוכה להרגיש את ההרגשה הנפלאה הזאת, של חידוש הברית בכל שנה מחדש.
השכר הוא ש"י עולמות לכל צדיק, והסיום הוא שמחה: אשרי העם שה' אלוקיו.