📚 כל השיעורים

🍭 על דברי תורה

עיון בנוסח ברכת התורה – "על דברי תורה" ו"לעסוק בדברי תורה", ראש שתמיד נתון בתורה, ו"ואתה אמרת היטב" כלימוד זכות על עם ישראל

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · שני נוסחים

✍️ המחלוקת בנוסח

שיעור זה ממשיך סדרה בעניין ברכות התורה. כמה שבועות קודם לכן נשאלה השאלה על נוסח הברכה. בשולחן ערוך כתוב, וכך נוהגים הספרדים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה". והנוסח האחר, שמביא המשנה ברורה ושכך נוהגים האשכנזים: "לעסוק בדברי תורה". זו מחלוקת בראשונים.

בשיעורים הקודמים הובא ביאור הבית יוסף: "לעסוק" עולה על לימוד התורה כפשוטו, ואילו "על דברי תורה" הוא לשון כללית יותר, הכוללת גם את קיום המצוות. דברי תורה אינם רק לימוד, אלא גם קיום התורה.

השאלה הזאת אינה רק דקדוק לשוני. כל מילה בנוסח הברכה מגלה מה אנחנו מבינים על התורה עצמה: האם היא פעולה מוגדרת שעושים, או מציאות רחבה שכל חיינו מתנהלים בתוכה.

"לעסוק" מורה על לימוד, ו"על דברי תורה" כולל גם את קיום המצוות.

פרק א · שני נוסחים

🤝 הפרי חדש: ברכה לכל ישראל

הפרי חדש מביא בשם הב"ח טעם נוסף לנוסח "לעסוק": עיקר ההבטחות שבתורה לא נאמרו אלא על עסק התורה, ולכן תיקנו לברך "לעסוק בדברי תורה".

אבל הפרי חדש מקשה על כך: זה מתאים לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ועושים ממנה עסק, בעמל וביגיעה כמו שצריך. אבל בעלי בתים שקוראים רק תהילים ומעמדות – איך יאמרו "לעסוק"? ולכן הוא מסיק שהנוסח המדויק יותר הוא "על דברי תורה", שמתאים לכלל ישראל כולו, ולא דווקא למי שעוסק בתורה בעמל. ולא רצו לשנות את מטבע הברכה ולחלק בין אדם לאדם.

מדבריו עולה שהוא הבין כך גם בבית יוסף: "על דברי תורה" מורה על כל לימוד וקריאה, ולא דווקא על עסק, עמל ויגיעה, ואילו "לעסוק" פירושו לעשות מן התורה עסק. נמצא שמלבד מה שאמר הבית יוסף, שהנוסח כולל קיום מצוות, גם צורת הלימוד עצמה נכללת ב"על דברי תורה" בכל רמותיה.

"על דברי תורה" מתאים לכל הרמות של הלימוד, ולא רק למי שעמל בתורה.

פרק ב · על – ול

🔤 "על" ו"ל" בגמרא

יש הבדל נוסף בין הנוסחים. בשולחן ערוך מברכים "על" דברי תורה, כמו "על נטילת ידיים", "על נטילת לולב", "על הטבילה". ואילו בנוסח השני "לעסוק", כמו "להתעטף בציצית", "להניח תפילין". וגם רצה הרב לבדוק: מה פירוש "דברי תורה"? למה לא "תלמוד תורה"?

הגמרא בפסחים (דף ז) מבארת שהלשון "על" משמעה לכאורה שכבר התחיל במצווה ונמצא באמצע קיומה, והלשון "ל" – "לעסוק", "להניח" – מורה על מה שלפני המצווה, עובר לעשייתן. הגמרא מקשה מ"על המילה", ומשיבה שם שאפשר שאדם אחר ימול. ומסיקה שכשאבי הבן מל בעצמו, מברך "למול את הבן".

הגמרא דנה בעוד דוגמאות, כמו שחיטה וטבילה. אבל מן הגמרא ומן התוספות עולה שגם "על" – כמו "על נטילת ידיים" או "על ביעור חמץ" – אינו רק לשון של "כבר עשה", אלא כולל גם עובר לעשייתן.

הרב הוסיף הערה אגב: הגמרא בפסחים אינה מביאה כדוגמה את הנוסח "על דברי תורה". ואולי משום שבאמת זה שנוי במחלוקת, ויש גרסאות שונות גם בגמרא בברכות. ואולי אפשר לראות מכאן ראיה שהגרסה העיקרית היא "לעסוק בדברי תורה", ולכן לא הביאו אותה. אבל זו רק הערה בדרך אגב.

העיקר הוא שאפשר להסביר את "על דברי תורה" באופן עמוק יותר. לא שהברכה חלה על משהו שהתחיל בעבר, אלא שהתורה היא מציאות שהיהודי נמצא בתוכה תמיד. ועל כך בפרק הבא.

הגמרא בפסחים דנה בהבדל בין "על" ל"ל" בנוסח הברכות.

פרק ג · ראש שנתון בתורה

🌅 מרגע פקיחת העיניים

מה פירוש שהתורה "כבר התחילה"? ברגע שיהודי פוקח את עיניו, מאותו רגע הוא כבר מחויב בלימוד תורה, ואסור לו לבטל אפילו רגע. ועצם זה שהוא אומר "מודה אני לפניך" כשהוא פוקח את עיניו, יש בו מעין דברי תורה. אמנם אין זה לימוד ממש, אלא הודיה לה', אבל כל מילה של יהודי קשורה לתורה.

ויהודי שראשו מונח בתורה, כשהוא קם, מיד עולה בו איזה דבר תורה, איזו קושיה, איזה רעיון. לפעמים עוד לפני שהתעורר, בתוך השינה, הוא מתעורר מתוך פסוק, או מתוך חלום על קושיה ותירוץ. יהודי צריך שמהותו וראשו יהיו עסוקים בתורה כל הזמן, בלי הפסקה: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

זה ההבדל משאר המצוות המעשיות. כשאתה מניח תפילין, אתה עוסק במצווה; כשהורדת אותן, עזבת אותה. אבל את דברי התורה אי אפשר לעזוב לרגע. אנחנו לא עוזבים אותם, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ". הם החיים והנשימה שלנו. לכן הלשון "על דברי תורה": זו המהות שלנו, שאנו מחויבים בה והוגים בה בכל רגע.

יהודי מחויב בתורה מרגע שהוא פוקח את עיניו, ואין רגע שהוא עוזב אותה.

פרק ג · ראש שנתון בתורה

🌙 הגר"א והחידוש שנעלם

להלכה פוסק השולחן ערוך שהרהור בדברי תורה אינו מחייב ברכות התורה. הגר"א חולק על כך. ולשיטתו היה לו קשה מאוד, כי ראשו מיד היה נתון בתורה, והיה צריך להסיח את דעתו כדי לא להרהר לפני הברכה.

ומסופר עליו סיפור נפלא. בחול המועד היה תמיד מברך את ההלל בשמחה גדולה. יום אחד היה לו קשה לברך בשמחה, ונפלה עליו עצבות. למה? בלילה חלם פירוש נפלא מאוד, והפירוש נעלם ממנו, וזה ציער אותו.

לפני שבירך את ההלל, הרהר בדבר: למה נעלם ממני? ונזכר שהרהר בפירוש הזה לפני ברכות התורה, ולשיטתו זה אסור. לכן נעלם. עשה תשובה על כך, ומיד חזר אליו הפירוש. שמח מאוד מאוד, ואמר את ההלל בשמחה. פלא פלאים: הוא היה צריך להתאפק כדי לא להרהר, כי המשיכה לתורה הייתה אצלו טבעית לגמרי.

הגר"א, שלשיטתו אסור להרהר בתורה לפני ברכות התורה, התקשה להתאפק מלהרהר.

פרק ג · ראש שנתון בתורה

🌀 כמו קפיץ מתוח

ועובדה מפליאה סיפר הרב על מרן הרב שך זכר צדיק לברכה, כפי ששמע ממי שהיה נוכח שם. התכנסו אצלו רבנים רבים, אולי עשרה או עשרים, בעניין חשוב מאוד שנוגע לכלל ישראל. ישבו ודנו זמן רב, עד שהגיעו להבנות, והוא הכריע במה שהיה צריך להכריע.

כשיצאו, התחילו חלק מן הרבנים וראשי הישיבות לדון ביניהם בדבר מסוים שאמר, ולא היה ברור להם למה התכוון. אמרו: נחזור ונשאל אותו. עברו רק דקות ספורות. כשנכנסו, הוא כבר היה שקוע כולו בספר "שער המלך", ולא הרגיש מי עומד סביבו. כאילו כבר שעה או שעתיים הוא יושב בסוגיה, אף שהנושא שדנו בו היה מטריד מאוד, ואדם אחר היה צריך אחריו מעט מנוחה.

תיארו את זה כך: כמו קפיץ חזק ומתוח. אפשר למשוך אותו, אבל ברגע שעוזבים, הוא חוזר מיד, מעצמו, למקומו. כך הראש שלו: נמצא שם, בתורה הקדושה.

ראשו של גדול בתורה חוזר אל התורה מעצמו, כמו קפיץ שמשחררים אותו.

פרק ג · ראש שנתון בתורה

🎁 ברכה כללית על עצם התורה

ומכיוון שכך, הנוסח "על דברי תורה" הוא כללי: על העבר, על העתיד ועל כל הזמן. הוא שייך גם למי שאינו לומד כרגע, ולפי הבנת הרב, גם למי שאינו מתכנן ללמוד היום, או שאינו לומד בעיון כמו שצריך, או שמחמת סיבה כלשהי, כגון חולי, אינו יכול ללמוד. כי הברכה היא על עצם האפשרות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא להגות בתורה ולעסוק בה.

ומכאן גם מובן למה לא נאמר "ללמוד תורה" או "על תלמוד תורה", אלא "דברי תורה". זה ביטוי כללי ומכובד, שכולל כל התעסקות עם התורה: לשמוע דברי תורה, להרהר בדברי תורה, ללמוד, לחשוב. כל האופנים וכל החלקים.

יש שאלה אם ברכות התורה הן ברכות המצוות או ברכות השבח, והאחרונים דנים בה. לעניות דעתו של הרב, יש בהן גם וגם, ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". יש כאן ברכת המצוות, ויש כאן שבח לה' על עצם העובדה שנתן לנו את דברי התורה – לא אם אני לומד או איך אני לומד, אלא על עצם המתנה.

השיעור נחתם בתפילה שנזכה ללמוד את התורה הקדושה כראוי, בעמל, ביגיעה ובהתמדה, ושיתקיים בנו "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" ו"מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ, כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי".

הרב הזכיר בהקשר זה את דברי האור החיים הקדוש בפרשת תצוה, שהגאולה האחרונה תלויה במשה רבנו, והוא אינו חפץ לגאול עם שמתבטל מן התורה. ולכן תפילתנו שנזכה כולנו להיות מתמידים ועוסקים בתורה, ובזכות זה תבוא הגאולה השלמה, גאולת עולמים, בקרוב במהרה.

"על דברי תורה" היא ברכה על עצם האפשרות שה' נתן לנו לעסוק בתורה בכל אופן.

פרק ד · ואתה אמרת היטב

💛 "ואתה אמרת היטב"

בסוף השיעור הוסיף הרב רעיון יפה ששמע מידיד שלו על הפסוק בפרשת וישלח: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ". על דרך הרמז: כשאתה אומר "היטב", כלומר שאתה מודה על כל דבר, גם על דברים שנראים לא טובים – כמו שדיברו בשיעורים על דוד המלך, על הצדיקים ועל לאה אמנו שהתחילה להודות על היותה שנואה – אז יש הבטחה: "איטיב עמך". הקדוש ברוך הוא מוסיף להיטיב.

יש יהודים צדיקים שכששואלים אותם "מה נשמע? איך מרגישים?", הם עונים: "ברוך ה', מצוין, הכול טוב". גם כשאינם מרגישים כל כך טוב, גם כשמשהו לא הולך. אין שום דבר לא טוב, הכול מצוין. "ישתבח שמו לעד, שבח לא-ל ותודה לשואל". עם ישראל רגיל כך להודות.

והמשל: כשמשבחים את האמא או את הסבתא על האוכל, מה התגובה שלה? "אתה רוצה עוד?". יש לה חשק לתת עוד. כך גם הקדוש ברוך הוא אומר: אתה משבח אותי ומודה לי? תקבל עוד. ויתן לנו סייעתא דשמיא, קדושה, אהבת תורה אמיתית, בריאות, ועיקר העיקרים – את משיח צדקנו.

מי שאומר "היטב" על הכול, גם על מה שנראה רע, זוכה ש"איטיב עמך".

פרק ד · ואתה אמרת היטב

📚 לימוד זכות על כלל ישראל

וכאן הוסיף הרב: כמה "היטב" אומרים היום בעם ישראל! בקו "קול תודה", בעלונים, בדברי הצדיקים והרבנים שמזכים את הרבים ומרבים לומר "היטב". יש גם קווים לסיפורי השגחה פרטית, ועם ישראל מלא בדבר הזה.

נכתבו ספרים רבים על הנושא. הרב סיפר שלפניו מונחים לפחות כעשרים ספרים שמדברים רק על ההודיה לה': על מזמור לתודה, "טוב להודות", "שערי אהבה", "נשמת כל חי" ועוד. כשהדור מתעורר כל כך לדבר הזה, זה לימוד זכות גדול על כלל ישראל.

וכיוון שיש כאן הרבה "היטב" – כלומר עם ישראל מודה לה' על הכול, על מה שנתן, נותן וייתן – בוודאי יהיה כאן גם "איטיב עמך" גדול. והטובה הגדולה והישועה הגדולה יבואו בקרוב במהרה בימינו, בחסד וברחמים.

ריבוי ההודיה בעם ישראל הוא לימוד זכות גדול שמקרב את הישועה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: על דברי תורה