❓ לא על ירקות, רק על עצים
בימי ניסן מנהג ישראל לברך ברכת האילנות. שואל הפרי מגדים שאלה בסיסית: מדוע תיקנו חז"ל ברכה מיוחדת דווקא על מי שרואה אילנות מלבלבים? הרי גם שיח ירקות שמלבלב מצמיח פרחים יפים מאוד – ומדוע לא תיקנו ברכה גם עליהם? מדוע נבחרו דווקא העצים, ולא הזרעים והירקות?
לכאורה אפשר היה לחשוב שאין הבדל עקרוני בין השניים: גם ירק מלבלב וגם עץ מלבלב מראים את חידוש העולם, את הטבע שמתחדש ופורח מחדש באביב, ממש בדיוק באותם הימים. ובכל זאת, חז"ל בחרו לתקן ברכה רק על אחד מהם. יש כאן, אם כן, יסוד עמוק שמבדיל בין פרי העץ לבין הירק, ומגלה משהו על מהות הברכה עצמה.
הפרי מגדים שואל: למה תקנו ברכה על אילנות מלבלבים, ולא על ירקות וזרעים שגם הם מצמיחים פרחים יפים?
🎁 מה שאינו הכרחי לחיים
הערוך השולחן מבאר יסוד נפלא: כוונת הברכה הזאת היא שבח והודיה לה' שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרח לחיי האדם – כמו פרי האילנות. לכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות, שהם מאכלים הכרחיים לקיום האדם, מה שאין כן הפירות החשובים, שהם כמו "מותרות".
והוא ממשיל זאת לברכת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן, עַל כֹּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ לְהַחְיוֹת בָּהֶם". בברכה הזאת מודים לקדוש ברוך הוא על שני דברים: שברא לאדם מה שחסר לו, כמו לחם ומים, דברים הכרחיים; וגם שברא דברים שהאדם אינו חייב בהם – פירות מתוקים, תפוחים, תפוזים, אשכוליות – שבראם רק כדי לשמח את בני האדם, שיהיה להם מתוק בפה ושיהיה נעים ושמח לחיות. וכך גם ברכת האילנות: היא לא נתקנה על דברים הכרחיים, אלא על דברים שהקדוש ברוך הוא ברא רק בשביל לענג אותנו ולשמח אותנו.
הערוך השולחן מבאר שהברכה נתקנה על דברים שאינם הכרחיים לחיי האדם, כמו פרי העץ, ולא על ירקות שהם הכרחיים.
☁️ זכר לענני כבוד, לא למן
מכאן מובן יסוד דומה במקום אחר. האחרונים שואלים: למה בחג הסוכות עושים זכר לעננֵי הכבוד, ולא עושים גם חג זכר למן ולבאר? הרי לכאורה המן והבאר הכרחיים הרבה יותר: בלי מן ובלי מים במדבר, היו בני ישראל מתים. ואילו עננֵי הכבוד הם רק "מותרות" – נעים יותר, נוח יותר, אבל לא הכרחי לחיים. מדוע עושים זכר דווקא למותרות, ולא לדבר ההכרחי?
התשובה נעוצה בהבדל שבין רחמים לאהבה. כשאדם רואה מישהו עני שאין לו לחם, ונותן לו – זה אינו בהכרח סימן לאהבה, אלא לרחמנות מינימלית. כל אדם, גם מי שאינו שומר תורה ומצוות, לא יוכל לראות בן אדם הולך למות ברעב ולא לתת לו לחם. זה המינימום של רחמים, ואין בו עדיין סימן לאהבה.
אבל איך יודעים שמישהו אוהב אותך? כשהוא מביא לך מתנה שאינך צריך בכלל – יום הולדת, חתונה – מתנה נפלאה שאינך חסר אותה. דווקא מהמותרות אתה רואה אהבה אמיתית. לכן חג הסוכות, שתפקידו להפנים שיש לנו אב אוהב, עושה זכר דווקא לעננֵי הכבוד, המותרות הנעימים, ולא למן ולבאר ההכרחיים – כי המותרות הם שמראים את האהבה.
באחרונים שואלים: למה בסוכות עושים זכר לעננים הנוחים ולא למן או לבאר, שהם הכרחיים לחיים הרבה יותר?
✨ להגיע לאהבת ה'
כתוב בחובת הלבבות שתפקיד היהודי בעולם הוא להגיע לאהבת ה' בשלמות. איך מגיעים לאהבה? מתן ההכרחי בלבד – לחם ומים – מראה רחמים, אך לא אהבה. אבל כשאדם מתבונן ורואה שהאב שלו מביא לו מתנות והפתעות נחמדות שאינו חייב בהן, רק כדי שיהיה לו נעים וטוב – זה מראה אהבה, ומתוך כך מתעוררת גם האהבה שלנו אליו, מידה כנגד מידה.
כך גם ברכת האילנות: לא נתקנה על דברים הכרחיים, אלא דווקא על דברים שכל מטרתם לענג את בני האדם, כדי שנראה כמה אבינו אוהב אותנו, שמח בנו, ורוצה בטובתנו. וזו הברכה: "שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". יהי רצון שנזכה למצוא בחיינו הרבה דברים שיראו לנו כמה אבינו אוהב אותנו, רוצה בטובתנו, ושכל מטרתו הוא להיטיב, מטיב ויטיב לנו.
תפקיד היהודי להגיע לאהבת ה', וברכת האילנות, שנתקנה על המותרות, מראה כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומשמח בנו.