📖 תודה שנחשבת כקורבן
כתוב בספרים שחז"ל תיקנו לומר בכל יום "מזמור לתודה" – לא פעם בשבוע, לא פעם בשנה, אלא כל יום. למה? כי יש ניסים בכל יום, גם לכל אדם בפרטיות וגם לכלל ישראל, אלא שלא כל "בעל הנס" מכיר בנס שנעשה לו.
ולכן כשאדם אומר "מזמור לתודה" מתוך כוונה, אף על פי שאינו מודע בדיוק לאיזה נס מדובר, הכוונה נחשבת כאילו הביא קורבן תודה ממש לבית המקדש. כך היה מנהג הקדמונים: בכל מקרה טוב שקרה להם, היו מייחסים אותו מיד למי שאמר והיה העולם, ונותנים שבח והודיה.
מי שעשה לו הקדוש ברוך הוא נס – ניצל מאש, ממים, או התרפא ממחלה – חייב לתקן איזה דבר טוב, כדי שיהיה ניכר שהוא עושה זאת במקום קורבן תודה. מי שמחלים ממחלה רוצה מאוד להודות ולהוקיר את מי שריפא אותו, ובמקום קורבן תודה, אם יקבל על עצמו דבר טוב, יחשב לו הדבר במקומו.
כדי לחזק את הדברים, מובא סיפור מעשי על תלמיד חכם שממש עשה כך.
כל אמירת "מזמור לתודה" בכוונה נחשבת כאילו הביא האדם קורבן תודה לבית המקדש.
🕯️ המחלה שהחלישה אותו
מחבר ספר "שיבולי הלקט" מספר על עצמו שעברו עליו מחלה ותלאות רבות, והרגיש חלש מאוד בגופו. הוא היה סבור שזהו, שנכתבו ימיו עד כאן ולא יותר. הוא מספר שה' ברחמיו וברוב חסדיו לא נתנו למוות, ובוודאי זה, אמר, בזכות אבותיו הקדושים.
ובאותם רגעים קשים, הוא ראה – כנראה בחלום או במראה – אדם עם נר שהיה נכבה ונדלק חליפות. שאל אותו למה הנר נכבה ונדלק, וענה לו: מראים אותך שהוסיפו לך שנות חיים, ועוד כשלושה ימים תהיה לך רפואה, ותקום על רגליך כאחד האדם.
ואכן, ביום השלישי עמד מחוליו, הלך לבית הכנסת, והרגיש שנעשה כבריה חדשה. מה עשה? כפי שכתב על עצמו: "עָזַרְתִּי כַּגִּבּוֹר, חָלֵיתִי וְקַמְתִּי עַל מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" – איך להודות לה'? "וְהֵשִׁבְתִּי וְחִבַּרְתִּי פֵּירוּשׁ עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַנְּבִיאִים וְעַל הַכְּתוּבִים", וקרא לחיבור "שיבולי הלקט" – עשה דבר גדול בשביל להודות לה' על הצלתו ועל רפואתו, במקום להסתפק בהודיה שבלב בלבד, וכך השאיר אחריו דבר שממשיך להועיל לרבים עד היום.
והוא מוסיף וכותב: כך יעשה כל אדם. שהרי אם יתבונן אדם מעט, יראה שאין לו אדם שלא נעשה לו נס. ובפרט בדורות קשים, שיש גזרות ומתגברים צרות, מי שרואה שהקדוש ברוך הוא מציל אותו – צריך שלבו יהיה מלא כיסופים להודות.
רבנו אברהם, מחבר ספר "שיבולי הלקט", חלה מחלה קשה והרגיש שימיו קרבים לקצם.
💭 לזכור שלא לשכוח
ספר החרדים כותב שזכרון חסדי ה' וההתבוננות בהם היא מצווה חשובה. מאיפה למדים? מן הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ... אֵת אֲשֶׁר הֹאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן". למה מצווה אותנו התורה לזכור את יציאת מצרים, ארבעים שנות המדבר, והמן? כדי שלא נשכח. זהו פירוש "לזכור" – לא לשכוח.
ומכאן אפשר להסיק קל וחומר: אם הקפידה התורה שנזכור לדורות את החסדים שנעשו עם אבותינו, כל שכן וכמה וכמה שעל כל אחד מישראל לזכור את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו באופן אישי, וגם עם כלל ישראל כל יום – שמצילנו מכל שנאי הנפש, כמו שנאמר "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ".
ספר החינוך, בפרשת הביכורים, מלמד שמטרת המצווה היא שידע האדם שהכל הגיע עליו מאת ה', ויברך על כך בפיו. ואז הוא מזהיר: חס ושלום להיות מאלה שכל ימיהם קובלים ומתלוננים ומתרעמים – על ענייני הבית, הילדים, הסביבה והעולם כולו – עד כדי כך שמתרעמים כאילו אין להם לחם לאכול ובגד ללבוש, בעוד שבהתבוננות קלה יראו שיש להם, ולא רק יש להם – יש להם כל טוב.
לכן צריך לזכור שכל הטוב שה' נותן הוא טוב אמיתי, ולהודות ולזכור אותו. ולדעת: מה שיש לאדם הוא רק אמצעי להיות פנוי יותר לעיקר העיקרים – לימוד התורה. כתוב: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב" – לימוד התורה עצמו צריך להיות בשמחה, וגם מוסיף שמחה.
ההבדל בין המתלונן למודה אינו בעובדות שלפניו, אלא בעיניים שבהן הוא מביט בהן. שניהם יכולים לעמוד באותו מצב ממש, ולהגיע למסקנות הפוכות: אחד רואה מה חסר לו ומתמרמר, והשני רואה מה יש לו ומודה. התורה מבקשת מאיתנו לתרגל בכוונה את המבט השני, לא מתוך הכחשת הקושי, אלא מתוך הבנה שגם בתוך הקושי יש עוד הרבה על מה להודות.
ספר החרדים מלמד שזכרון חסדי ה' הוא מצווה בפני עצמה – לא רק ידיעה היסטורית, אלא תזכורת שלא לשכוח.
🚧 הדברים המונעים
בעל "מכתב מאליהו" מביא בשם הרמב"ם דבר מבטיח: אם האדם מקיים את התורה בשמחה ובטובת נפש, והוגה בחכמתה תמיד, הקדוש ברוך הוא מסיר ממנו את כל הדברים המונעים מלקיים את התורה – כגון חולי, מלחמה, רעב – ומשפיע עליו את כל הטובות שמחזקות את ידיו, כדי שיוכל לקיים את התורה: שלווה, פתח של פרנסה, מתוך מטרה אחת, שלא יצטרך האדם להתעסק יותר מהנדרש בצרכי הגוף, ויהיה פנוי ללמוד בחכמה ולקיים את המצוות.
מובא בגמרא שרבי יוסי, כשנכנס למקום מסוים, אמר: "בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא אֶת כָּל אֵלֶּה לְשַׁמְּשֵׁנִי" – התפעל מכל הכלים הפשוטים שמשמשים את האדם בלי שהוא נותן עליהם את הדעת.
והדבר מתחזק עוד יותר כשמתבוננים כיצד אדם הראשון היה צריך לאכול לחם: זרע, חרש, קצר, דש, טחן, אפה – כעשר מלאכות, עד שהוציא לעצמו לחמנייה אחת. ואנחנו קמים בבוקר, והלחמנייה כבר מוכנה אצלנו, בלי שהתאמצנו כלל. וכן בגדים: אדם הראשון היה צריך לגזוז, לנפץ, לטוות ולארוג; אנחנו קונים בגד תמורת סכום קטן, מוכן ומושלם. מי נותן את כל השפע הזה? אלה מתנות ה', וצריך שהדברים האלה יעוררו אותנו להודות לו על כל מה שהוא נותן, בלי הפסקה, כמו שנאמר: "וְיִתֶּן לְךָ... מִטַּל הַשָּׁמַיִם" – נתינה מתמדת.
בעל "מכתב מאליהו" מביא בשם הרמב"ם שלימוד תורה בשמחה מסיר מעל האדם את כל מה שמונע אותו מלקיימה.
🪙 המטבע שבו משיבים
הכלי יקר שואל שאלה יסודית: באיזה מטבע אפשר להשיב לקדוש ברוך הוא ולבטא כראוי הודיה על כל הטוב? ועונה, בשם הרמב"ם: לא רק בלימוד התורה משיבים לו, אלא גם בכך שלומדים אותה בשמחה. התורה עצמה משמחת, ולכן הדרך הנכונה להודות על חסדי ה' היא ללמוד תורה, וללמוד אותה בשמחה.
ולסיום, סיפור קטן על זריזות: בעל נכסים היה רגיל לסייר בכרמו כל יום כדי לראות את מצב הפועלים. פעם יצא בהפתעה, וראה פועל נושא חבילת עצים על כתפיו. שאל אותו: לאן אתה לוקח את העצים? ענה הפועל: לבית שלך, כבודו. אמר לו בעל הבית: אילו לא באתי היום בהפתעה, היית לוקח אותם לביתך שלך! מכאן למדו חכמים: מי שמפקח על נכסיו מרוויח.
וכן בעבודת ה': מי שמפקח ובודק את מעשיו בעיניים פקוחות, ולא מניח לעצמו "לנהל" את עצמו באופן אוטומטי, מרוויח. הוא שם לב מתי הוא סוחב לכיוון הלא נכון, ומתקן את דרכו בזמן, במקום לגלות בסוף היום שהזמן התבזבז. כך גם ביחס להודיה: מי שבודק את עצמו ושואל בכל יום – על מה יש לי להודות היום? – זוכה שהיום לא יעבור עליו בלי שיבחין בחסדים שבתוכו. בכך הוא זוכה לזריזות בעבודת ה', ומגיע להודיה מלאה ותמידית על הכל.
הכלי יקר שואל איך בכלל אפשר להשיב לה' על חסדיו, ועונה: במטבע של לימוד תורה בשמחה.