❓ שאלה שצריכה תשובה חדה
הרב פתח את השיעור בשאלה שנראית פשוטה, אבל דורשת תשובה מדויקת: מה ההבדל בין פמיניזם לבין כבוד האישה ביהדות? לא תיאור כללי, לא רשימת טענות, אלא הגדרה ברורה.
השאלה הזאת חשובה, כי גם מי שמדבר על "קידום נשים" וגם מי שמדבר על "כבוד האישה ביהדות" אומרים שהם דואגים לכבודה. שניהם משתמשים באותה מילה. אז במה בדיוק הם נבדלים?
המשתתפים בשיעור הציעו תשובות שונות, ועלו גם טענות נגד היהדות: שכל מה שנכתב על האישה נכתב בידי גברים, ושיש דינים שונים לאיש ולאישה. הרב ביקש להשאיר את הוויכוחים בצד ולהגיע להגדרה עצמה.
ואת ההגדרה הזאת, אמר, אפשר למצוא בחוברת יפה מאוד בשם "אם בישראל", שנלמדת היום במקומות רבים, ואף בסמינרים לומדים אותה כחלק מן הלימודים. שם מופיעה הבחנה ברורה מאוד בין שתי הגישות. ההבחנה הזאת אינה עוסקת ברשימת זכויות או בתפקידים, אלא בשאלה עמוקה יותר: מה בכלל נחשב בעינינו מכובד. מי שמבין את זה, מבין גם מה פירוש לכבד את אשתו.
כדי לדעת מהו כבוד האישה ביהדות, צריך קודם הגדרה ברורה שמבדילה אותו מן הפמיניזם.
🎖️ מה נחשב מכובד
לפי ההגדרה שבחוברת, הפמיניזם יוצא מנקודה אחת: מיהו אדם מכובד? מי שעושה את המעשים שגברים עושים. טייס, טנקיסט, ראש ממשלה, נשיא מדינה. אלה התפקידים המכובדים.
ממילא, איך דואגים לכבוד האישה? נותנים לה להיות גבר. פותחים בפניה את כל התפקידים שגברים ממלאים, ואז היא תהיה מכובדת.
אבל מתחת לזה מונחת הנחה קשה: שמה שהאישה עושה מצד עצמה אינו מכובד. להיות אם בישראל – אין בזה כבוד. לבשל, לדאוג לבית, לחנך את הילדים – אין בזה כבוד. כדי להיות מכובדת, היא צריכה להפסיק להיות מה שהיא ולהיות כמו מישהו אחר.
חלק מן המשתתפים התקוממו ואמרו שזה לא נכון ושיש כאן הכללה. הרב הבהיר שאינו מדבר על כל אדם, ושלא כל מי שאינו שומר מצוות מחזיק בדעה הזאת. הוא מדבר על ההגדרה העקרונית של הגישה, כפי שהיא מנוסחת בחוברת. וכדי לבחון אותה אין צורך להתווכח על אנשים. מספיק לשאול את עצמנו: כשאנחנו אומרים על אישה שהיא "הצליחה", למה אנחנו מתכוונים?
לפי הגישה הפמיניסטית, אדם מכובד הוא מי שעושה את מה שגברים עושים, ולכן מכבדים את האישה בכך שהיא נעשית כגבר.
🌷 להעריך אותה על מה שהיא
לעומת זאת, מהו כבוד האישה ביהדות? להעריך את האישה על מה שהיא אישה. להעריך את זה שהיא אם, ולהבין כמה חשוב להיות אם. להבין כמה חשוב שיש בית, ושיש מי שבונה אותו.
שאל אחד המשתתפים: ומה עם האבא, הוא לא חשוב? ודאי שהוא חשוב, ענה הרב. ההערכה היא הדדית. אבל עכשיו אנחנו עוסקים בשאלה על מה הבעל מעריך את אשתו. והתשובה: על מה שהיא עושה, על הבית שהיא בונה, על הילדים שהיא מגדלת.
עוד הבהיר הרב: הוא לא אמר שאישה אינה יכולה לעבוד, או אפילו להגיע לתפקיד ציבורי בכיר. השאלה איננה מה מותר לה לעשות. השאלה היא אחרת לגמרי: האם אנחנו מעריכים את התפקיד של "אם בישראל" לא פחות משאנחנו מעריכים תפקיד של ראש ממשלה? בזה, ורק בזה, עובר הגבול בין שתי הגישות.
כי אם לא מעריכים את מה שהאישה עושה כאישה, היא נעשית בעיני האנשים כמעט כמו חפץ, שמודדים אותו רק לפי התועלת שהוא מביא.
כבוד האישה ביהדות פירושו להעריך אותה על מה שהיא, ובעיקר להבין כמה חשוב להיות אם.
💼 מה הבעל באמת מעריך
ובאמת, אמר הרב, המבחן אינו בהצהרות אלא במציאות. אדם הולך להתחתן. מה הוא בודק בעיקר? כמה היא תדע לגדל ילדים ולבנות בית, או כמה היא תכניס? והתשובה, לצערנו, ידועה לא פעם.
וגם אחרי החתונה: על מה הבעל מעריך את אשתו? אם היא עובדת ומכניסה משכורת, הוא מעריך אותה. אבל האם הוא מעריך באותה מידה את מה שהיא עושה בבית, את הלילות עם התינוק, את החינוך, את הבית החם? כאן מתגלה מה נחשב בעיניו מכובד באמת.
בשיעור התפתח ויכוח על חלוקת התפקידים בבית: מה אם האישה עובדת, האם אז הבעל צריך לטפל בילדים? הרב אמר שבזה אין תשובה אחת לכל בית. יש אישה שאוהבת דבר אחד, ויש אישה שאוהבת דבר אחר. צריך לשאול אותה, ולעשות מה שמתאים לה.
אבל השאלה העקרונית נשארת: האם אנחנו רואים בתפקיד של אם תפקיד מכובד? זו השאלה שהשיעור כולו סובב סביבה. כי חלוקת התפקידים יכולה להשתנות מבית לבית, אבל ההערכה אינה אמורה להשתנות. בכל בית, מה שהאישה נותנת לילדיה ולבית כולו ראוי להערכה מלאה.
המבחן הוא על מה אנחנו מעריכים באמת: על הכסף שמכניסים או על הבית שבונים.
🙏 שעשני כרצונו
עלתה בשיעור שאלה מוכרת: למה הגבר מברך בכל בוקר "שלא עשני אישה", והאישה מברכת "שעשני כרצונו"?
אחד המשתתפים הציע משל: שני שרים בממשלה, שר הביטחון ושר הפנים. לכל אחד מעלה משלו, וכל אחד מודה על המעלה שלו. הרב אמר שזה לא מתרץ לגמרי. הגבר מודה שלא נעשה אישה, כי ניתנו לו מצוות רבות יותר. אבל אם כך, למה האישה אינה מודה "שלא עשני גבר"? ומה פירוש "שעשני כרצונו"?
הסביר הרב: "שעשני כרצונו" פירושו שבורא עולם עשה אותי קרובה מאוד לרצונו. האישה נבראה בטבעה קרובה יותר להיות כמו שבורא עולם רוצה.
ואיפה רואים את זה? בכמה מן העבירות הקשות. כמה גנבות אתם מכירים? כמה רוצחות? מספר הנשים בבתי הסוהר קטן לאין ערוך ממספר הגברים. הגבר, לעומת זאת, מטבעו רחוק יותר מרצון ה'. אם אינו עובד על עצמו, הוא עלול לעשות דברים רעים רבים. לכן הוא צריך מצוות רבות כל כך כדי לתקן את עצמו. כמובן שמדובר בממוצע ולא בכל אדם, אבל זו התמונה הכללית.
האישה מברכת "שעשני כרצונו", כי בטבעה היא קרובה יותר לרצונו של בורא עולם.
👏 מחיאות כפיים לאם אומנה
הרב סיפר סיפור ידוע. בנות מחזור אחד נפגשו עשר שנים אחרי שסיימו את לימודיהן. כל אחת קמה וסיפרה מה היא עושה. אחת מתכנתת מחשבים, אחת גרפיקאית, אחת מורה, אחת מנהלת מוסד, אחת עורכת דין.
ואז קמה אחת ואמרה: אני לקחתי לביתי שמונה ילדים שלא היה מי שיגדל אותם. המדינה חיפשה להם משפחה, ואני קיבלתי אותם כילדי אומנה. כל האולם קם ומחא כפיים בהתרגשות. שמונה ילדים לא שלה! מי שמע דבר כזה?
ושאל הרב: רבותיי, למה מי שמגדלת שמונה ילדים שאין להם הורים זוכה למחיאות כפיים, ומי שמגדלת שמונה ילדים משלה, ובוודאי מגדלת אותם טוב יותר, אינה זוכה לשום מחיאת כפיים?
המשתתפים ניסו לענות: היא התנדבה, היא לקחה על עצמה אחריות שלא הייתה חייבת בה. ואכן יש בזה מעלה גדולה. אבל השאלה נשארת: למה את הדבר הנורמלי, את האם שמגדלת את ילדיה ימים ולילות, לא מעריכים? זו בדיוק הנקודה. משהו בהערכה שלנו התהפך.
אנחנו מוחאים כפיים לאישה שגידלה שמונה ילדי אומנה, ושוכחים להעריך אם שמגדלת שמונה ילדים משלה.
📚 לא שאלה של מה מותר
בהמשך השיעור עלה ויכוח נוסף. אחד המשתתפים אמר: היום יש נשים רבות, תלמידות חכמים, שמרצות בציבור ומלמדות תורה, ויש נשים שעובדות בתפקידים חשובים. איך אתם מתייחסים לזה?
הרב ענה שאין לו עם זה בעיה. יש נשים שיודעות ללמוד ויודעות ללמד, ויש נשים שעובדות ומצליחות. הנקודה שלו אחרת לגמרי.
השאלה היחידה, אמר, היא זו: כשהיא אם בישראל, כשהיא מגדלת את ילדיה ובונה את ביתה, האם אתה מעריך אותה גם על זה? או שההערכה שלך שמורה רק למה שהיא עושה בחוץ?
ולצערנו, אמר הרב, רבים אינם מעריכים. אדם אומר בפה: ודאי שאני מעריך. אבל מה שהוא באמת מעריך מתגלה ברגעים שבהם הוא מתפעל, מתגאה ומספר לאחרים. אם הוא מספר בגאווה רק על התפקיד שלה בעבודה, ועל הבית שהיא מחזיקה אינו אומר דבר, סימן שגם הוא נתפס, בלי לשים לב, להגדרה שמה שמכובד הוא רק מה שנעשה בחוץ.
הוויכוח איננו על מה אישה רשאית לעשות, אלא על השאלה אם מעריכים אותה כאם.
❤️ קודם בלב ואחר כך במעשים
כל זה, אמר הרב, היה הקדמה. עכשיו מגיעים לעיקר: מה זה בכלל כבוד?
כשמדברים על כיבוד הורים, חושבים בדרך כלל על מעשים: להביא להם אוכל ושתייה, לעזור להם, להלביש אותם. אבל לפני המעשים, כבוד הוא דבר שבלב. קודם כל האדם מרגיש בלבו הערכה, ורק אחר כך היא מתבטאת במעשים.
אם אדם יעשה רק מעשים – יקנה לאשתו הרבה דברים, יפתח לה את הדלת, ייתן לה את החתיכה הגדולה – אבל בלב לא תהיה הערכה, הוא לא קיים באמת את מצוות הכבוד.
ואין זה אומר שהמעשים אינם חשובים. ספר החינוך מלמד יסוד גדול: "אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת". מי שרוצה שלבו יכבד, יכול להתחיל במעשים, ולאט לאט גם הלב יימשך אחריהם. אבל זה עובד רק כשהאדם רוצה שיהיה לו לב כזה.
הבעיה מתחילה כשיש לאדם טרוניה על אשתו. הוא חושב שילדים הם העיקר והיא עובדת, או להפך, הוא רוצה שתעבוד והיא מגדלת ילדים. אם הוא אינו מעריך את מה שהיא עושה, אין לו שום סיכוי להגיע לכבוד. מה יעשה?
כבוד הוא קודם כל רגש של הערכה בלב, ורק אחר כך הוא מתבטא במעשים.
🎁 רבי חייא והמתנה בסודר
על כך מספרת הגמרא סיפור מופלא. רבי חייא הייתה לו אישה שציערה אותו מאוד. ובכל זאת, בכל פעם שמצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה.
בגמרא מסופר גם על אשתו של רב, שהייתה עושה תמיד את ההפך ממה שביקש. ביקש תבשיל אחד, הכינה לו אחר. ושאל רב את רבי חייא: והרי היא מצערת אותך! למה אתה טורח להביא לה מתנות?
ענה רבי חייא: "דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא". די לנו בכך שהן מגדלות את ילדינו ומצילות אותנו מן החטא.
שימו לב, אמר הרב: רבי חייא חיפש מה הוא כן יכול להעריך בה. אפשר לטעון שהיא אינה עושה זאת בשבילו, שהילדים הם שלה והיא דואגת להם כי היא רוצה בכך. אבל סוף סוף, הוא נהנה מזה. ילדיו גדלים במקום טוב, ויש לו בית שמגן עליו מן החטא. על זה יש לו במה להעריך אותה.
מכאן למדו: גם אם אדם אינו מרוצה מאשתו ויש לו טענות רבות עליה, הוא יכול תמיד לחפש את הטוב ולהתמקד בו. ומי שמחפש, מוצא.
גם מי שקשה לו מאוד עם אשתו יכול לחפש דבר אחד שעליו הוא מעריך אותה.
🔎 מצא או מוצא
הגמרא במסכת ברכות מספרת שבארץ ישראל, כשאדם נשא אישה, היו שואלים אותו: "מצא או מוצא?" "מצא" – כמו שכתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". "מוצא" – כמו שכתוב: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה".
ולכאורה קשה: מה הטעם לשאול חתן ביום חתונתו שאלה כזאת? מה הם ציפו שיענה? ומה היה הוא יכול לדעת כבר עכשיו?
הסביר הרב: זו לא הייתה שאלה שמצפה לתשובה. זו הייתה הדרכה. אמרו לו: אתה הולך עכשיו להתחתן, ויש לפניך שתי דרכים. אם תחפש תמיד את הטוב שבאשתך, את מה שהיא מעניקה ואת מעלותיה – מחכה לך "מצא טוב". ואם תחפש תמיד את החסרונות – תגיע ל"מוצא אני מר ממוות".
השאלה איננה מה יש באשתך. בכל אדם יש טוב ויש חסרונות. השאלה היא במה אתה בוחר להתמקד. אם תתמקד בטוב, תמצא טוב. אם תתמקד ברע, תמצא רע. וזו בדיוק הדרך של רבי חייא. הוא לא התעלם מן הקושי, ולא אמר שהכל טוב. הוא פשוט בחר במה להתמקד, וזה מה שאפשר לו לכבד אותה ולשמור על ביתו.
בשאלה "מצא או מוצא" שאלו את החתן במה הוא בוחר להתמקד: בטוב או ברע.
✨ שבראנו לכבודו
וסימן לדבר: "כבוד" בגימטריה "לב". כ' עשרים, ב' שתיים, ו' שש, ד' ארבע – יחד שלושים ושתיים, כמניין לב. הכבוד מתחיל בלב, ורק אחר כך הוא מתבטא במעשים.
ולכל אדם יש דרך משלו. יש מי שמעריך את אשתו על דבר אחד, ויש מי שמעריך את אשתו על דבר אחר. אין צורך לקבוע לכולם על מה להעריך. העיקר שיעריך, שיכיר לה טובה, ומתוך ההערכה הזאת יבואו המעשים.
ויש לזה דוגמה מן התפילה. בכל בוקר אנו אומרים: "בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ". מה פירוש? וכי בורא עולם צריך כבוד? וכי הוא ברא אותנו כדי שנעשה לו מעשים של כבוד?
הפירוש הוא שנזכה לגלות בעצמנו עד כמה הוא מכובד. כשאנו מתבוננים כמה הוא חכם, כמה הוא נפלא, כמה הוא טוב, אנחנו מגלים בתוכנו את כבודו. הכבוד נמצא קודם כל אצלנו, בלב שלנו.
כך גם כבוד האישה. קודם כל הבעל צריך לגלות אצלו כמה היא מכובדת, להרגיש בתוך לבו כמה היא חשובה. ורק אחר כך זה עובר אליה, דרך המילים והמעשים. מי שמדלג על השלב הראשון ומנסה להגיע ישר למעשים, ימצא שהמעשים יוצאים חלולים. ומי שמתחיל בלב, ימצא שהמעשים באים בטבעיות.
כמו שהכבוד לבורא עולם הוא שנגלה בעצמנו כמה הוא נעלה, כך כבוד האישה מתחיל בכך שהבעל מגלה בלבו כמה היא חשובה.
🏕️ אוהלה קודם לאוהלו
עכשיו עבר הרב לביטויים המעשיים של הכבוד, כפי שהם מופיעים בדברי חז"ל ובהלכה. הלכה לבעל לכבד את אשתו יותר מגופו, ולכן עליו להקדים לדאוג לצרכיה לפני שהוא דואג לצרכיו.
ואת זה רואים אצל אברהם אבינו. כתוב בתורה "וַיֵּט אָהֳלֹה", וכתוב בה"א בסוף ולא בוא"ו. ורש"י מביא: "אהלה כתיב" – בתחילה נטה את אוהל אשתו, ואחר כך את שלו.
למה עשה כך? אפשר היה להסביר זאת בטעמים שונים, למשל משום צניעות. אבל הרב הביא בשם המהר"ל שהטעם הוא כבוד. כשאדם עושה פעולה שהוא צריך לעשות גם לעצמו וגם לאשתו, עליו להקדים את שלה. אם הוא בונה אוהל לשניהם, יבנה קודם את שלה. בזה הוא מראה לה שהוא מעריך אותה ושהיא קודמת אצלו. זה מעשה קטן, אבל הוא אומר הרבה מאוד.
ומכאן כמה הלכות מעשיות שכתבו הפוסקים, וביניהם הבן איש חי: אם יש בבית רק חפץ אחד ושניהם צריכים לו, ייתן לאשתו להשתמש בו ראשונה. ואם קנה שני חפצים דומים, ואחד מהם טוב מחברו, ייתן לאשתו את הטוב יותר.
אברהם אבינו הקדים לבנות את אוהל שרה לפני אוהלו, וכך יש להקדים את צורכי האישה.
👗 יותר ממה שיש לו
הגמרא במסכת חולין אומרת: "לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".
הרב הסביר את הדברים בלשון של ימינו. היום מחלקים את התקציב של הבית לפי נושאים: מזון, ביגוד, תקשורת, חשמל. ורוב ההוצאות של משפחה רגילה הולכות על מזון. אומרת הגמרא: בהוצאות האוכל של עצמך, תוציא קצת פחות ממה שיש לך. בבגדים שלך, תוציא כמה שיש לך, כי אדם צריך להיות לבוש בכבוד. אבל באשתך ובילדיך, תוציא יותר ממה שיש לך.
והטעם: הם תלויים בך, ואתה תלוי במי שאמר והיה העולם. הם סומכים עליך, ואתה סומך על בורא עולם שיספק לך את מה שחסר.
הרב העיר שבימי חז"ל המצב היה שונה. האישה לרוב לא עבדה מחוץ לבית, וכל הבגדים שהיו לה היו מה שבעלה נתן לה. ובכל זאת היסוד נשאר בעינו.
הגמרא מלמדת שאדם יחסוך באוכל, יתלבש כראוי, ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו.
⚖️ סתירה ותירוצה
אבל יש כאן לכאורה סתירה. הרמב"ם פוסק: "אִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן, מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי הַמָּמוֹן". כפי הממון, לא יותר ממנו. והגמרא אומרת "יותר ממה שיש לו". ויש מי שלמד מן הגמרא שאדם צריך לקנות לאשתו בגדים אפילו יותר מיכולתו, ואפילו ללוות לשם כך. איך זה מסתדר?
הסביר הרב: יש לומר שרק לגבי בגדים אמרה הגמרא לתת יותר. מדוע דווקא בגדים? כי הצרכים של הבעל בבגדים מינימליים מאוד. חליפה אחת, כמה חולצות, וכל זמן שהדברים לא נקרעו – הכל בסדר. ולכן מה שנראה בעיניו מספיק, אצלה זה הרבה פחות ממה שצריך. אומרת לו הגמרא: תן לה יותר ממה שנראה לך, ואולי אז תגיע למה שהיא באמת צריכה.
אבל בשאר הדברים, כמו נסיעה לבית מלון או טיול, אין צורך להשתגע. יש לו – ייתן. אין לו – אין בעיה. שם אומר הרמב"ם "כפי הממון". כך אפשר להבין שהגמרא והרמב"ם אינם סותרים זה את זה.
והרמב"ם מוסיף שגם בדיבור צריך כבוד: "וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת". הכבוד אינו רק בכסף ובבגדים, אלא גם בדרך שבה מדברים איתה.
רק בבגדים אמרו לתת לאישה יותר מן היכולת, כי מה שנראה לבעל מספיק אינו מספיק לה.
🪜 עולה עמו ואינה יורדת
עוד הלכה: הבעל חייב לזון את אשתו לפי כבודה. אם הייתה רגילה בבית אביה למזונות מכובדים, והבעל רגיל במזונות פשוטים יותר, עליו לתת לה לפי מה שהתרגלה. וכן הדין בבגדים ובמדור.
על זה אמרו חז"ל: "עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ". כשהיא נישאת, היא אמורה לעלות בדרגה, ולא לרדת. ויש אומרים שאף צריך האדם להשכיר את עצמו כפועל, כדי לתת לה כפי כבודה.
המשתתפים שאלו: זה נראה מוזר. היא הייתה רגילה לרמה מסוימת בבית הוריה, ועכשיו יש בית חדש ומשפחה חדשה. למה שהוא יהיה מחויב לרמה של בית אביה? ומה אם הוריה היו עשירים מאוד, והוא אין לו?
הרב הסביר שכאן צריך לשאול מה פירוש "צריך". הפירוש הפשוט הוא שמדובר באדם שיש לו, והוא אינו רוצה לתת. הוא מעדיף לחסוך ולקצץ. במקרה כזה היא יכולה לומר לו: התחתנתי איתך כשהייתי רגילה לרמה מסוימת, ואין לך זכות להוריד אותי ממנה. אבל אם אין לו באמת, הדבר תלוי בדעות הפוסקים.
הבעל חייב לפרנס את אשתו לפי הכבוד שהתרגלה אליו, כי היא עולה עמו ואינה יורדת.
🤝 לא כמו לרב
ולבסוף הביא הרב דבר מעניין מן החזון איש. יש דבר אחד, אמר, שבו אין להרבות בכבוד לאישה.
כשאדם מכבד רב, הוא מדבר אליו בגוף שלישי: "הרב רוצה? אפשר לעזור לרב?". והיה מעשה באדם אחד שקרא שצריך לכבד את האישה יותר מגופו, והחליט לנהוג כך. ניגש לאשתו ואמר לה: "הרבנית רוצה? אפשר לעזור לרבנית?". וכל הזמן דיבר אליה ברשמיות, כאילו היא אורחת מכובדת.
על דבר כזה כתב החזון איש במכתב, בערך כך: אין לנהוג באישה כבוד מופלג כמו אל רב. צריך שיהיה דיבור של חברות וקרבה. ודיבור בחיבה ובקלות דעת נעימה, ואפילו בבדיחות, אהוב עליה יותר מכבוד ראש מרוחק.
מכאן רואים שיש סוגים שונים של כבוד. כיבוד הורים הוא סוג אחד של כבוד. כבוד לרב הוא סוג אחר. וכבוד האישה הוא סוג אחר לגמרי: כבוד שאינו בונה מרחק, אלא מקרב. כבוד של אדם שמעריך את הקרובה אליו ביותר, ומראה לה זאת בחום ובחיוך, כמו שמדברים עם חבר הכי קרוב.
החזון איש לימד שכבוד האישה אינו כבוד רשמי ומרוחק, אלא כבוד של חברות, קרבה וחיוך.
🌾 הכבוד שמביא ברכה
בסוף השיעור הזכיר הרב שהגמרא מלמדת גם שכבוד האישה הוא סגולה לעשירות. רבא אמר לבני מחוזא: "אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ, כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ" – כבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו. ובאותו מקום אמרו: אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומי שעושה כן, מתעשר.
וכך נסגר המעגל. הכבוד מתחיל בלב, בהחלטה להעריך את האישה על מה שהיא, ולא על מה שהיא מכניסה או על מה שהיא דומה לגבר. ממנו הוא עובר למעשים: להקדים את צרכיה, לתת לה את הטוב יותר, לדאוג לבגדיה ולכבודה, לדבר איתה בנחת.
והוא אינו כבוד רשמי ומרוחק, אלא כבוד של קרבה וחיבה. ומי שזוכה לנהוג כך, זוכה גם לבית שיש בו שלום, ולברכה שמגיעה בזכותה. יהי רצון שנזכה לכבד כראוי, ולהביא את הברכה הזאת אל בתינו.
ואולי זה המסר הפשוט ביותר של השיעור: לפני שאדם שואל מה עליו לעשות בשביל אשתו, שישאל מה הוא מרגיש כלפיה. אם בלב יש הערכה, המעשים יבואו כמעט מעצמם. ואם בלב אין, כדאי להתחיל לחפש, כמו רבי חייא, את הדבר הטוב שבזכותו אפשר להעריך.
מי שמכבד את אשתו זוכה לברכה בביתו, כי הברכה מצויה בבית בזכות האישה.