🌸 סימן שלם בשולחן ערוך
השיעור עוסק בברכת האילנות, "ונלמד בו קצת בוטניקה וחקלאות", כלשון הרב. זו ברכה מיוחדת: היא זכתה לסימן שלם בשולחן ערוך, ועם ישראל זהיר בה מאוד, בהלכותיה ובהנהגותיה.
המקור הוא בגמרא במסכת ברכות: "אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּנָפֵיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וְחָזֵי אִילָנֵי דְּקָא מְלַבְלְבֵי, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".
הרב התפעל: פלא פלאים. אדם ראה פריחה, וכבר הגיע למסקנה ש"לא חיסר בעולמו כלום"? יש לו אולי מסכנות, בחירות, לחץ – ומדבר אחד שהוא רואה פורח, הוא מבין שבעולם לא חסר דבר?
כדי להבין את הברכה, צריך קודם להבין לאיזה סוג של ברכה היא שייכת. ומתוך ההבנה הזאת יתבררו גם כמה מן ההלכות המעשיות שלה: מתי מברכים, היכן, ועד מתי.
ברכה אחת קטנה זכתה לסימן שלם בשולחן ערוך, ועם ישראל מקפיד בה מאוד.
🔤 שלושה סוגי ברכות
הרמב"ם מחלק את הברכות לשלושה סוגים. ברכות המצוות – כמו שבירכנו בבוקר "לעסוק בדברי תורה", "להניח תפילין", "להתעטף בציצית", "לקבוע מזוזה".
ברכות השבח – כמו על ברקים ורעמים, ועל הים. אדם שרואה את הים הגדול פעם בשלושים יום מברך עליו. הרב העיר שבעבר מי שנסע לבני ברק או לירושלים ראה את הים בדרך; היום, בכבישים החדשים, אפשר לעבור זמן רב בלי לראות אותו, גם כשגרים לא רחוק ממנו. ונחלקו אם מברכים "שעשה את הים הגדול" או "עושה מעשה בראשית". ועל הכנרת, אמר הרב, מברכים "עושה מעשה בראשית" – כמה פעמים התווכחו איתו, והראה להם שכך כתוב בהלכה. על ים המלח המנהג שלא לברך.
הרב הוסיף הערה מעשית: מי שנוסע לטיול בצפון ומגיע ליד הכנרת, ולא ראה אותה שלושים יום, יברך "עושה מעשה בראשית". רבים אינם יודעים זאת, ומפסידים את הברכה. וכך גם בים התיכון: מי שגר לא רחוק ממנו, אבל לא ראה אותו חודש, מברך כשרואה אותו שוב.
וברכות הנהנין – כמו "שהכל נהיה בדברו" על מים. אדם שנחנק ושותה כדי להקל על עצמו אינו מברך; מברכים רק כשנהנים מן המים.
ועכשיו השאלה: אדם שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים – איזו ברכה הוא מברך? ברכת הנהנין, משום שנהנה מן הפריחה? או ברכת השבח, משום שהוא משבח את הבורא? אחד המשתתפים אמר: גם וגם. וזו אכן אפשרות, כפי שיתברר.
יש ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות הנהנין; ושאלה היא לאיזה סוג שייכת ברכת האילנות.
🌼 "הניצנים נראו בארץ"
הרב הביא את רש"י על הפסוק בשיר השירים, שקוראים בפסח: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ". ורש"י מפרש: "הנצנים נראו בארץ" – קרבו ימי החמה, שהאילנות מוציאים פרחים, והולכי דרכים מתענגים לראותם.
רש"י מדגיש את ההנאה: אנשים פשוט נהנים בחודש ניסן. הרב המחיש: אם בפסח יפתחו את כל שמורות הטבע, יהיה עומס עצום. למה? כי אין זמן יפה יותר לטייל מאשר חודש האביב: הכל פורח, נעים, ריח טוב.
ולכן אפשר היה לחשוב שזו ברכת הנהנין: אדם נהנה מן הפריחה, ומברך על ההנאה.
אבל הרב הביא שני ראשונים, שכל אחד מהם הבין את הברכה בכיוון אחר.
רש"י מתאר את ימי ניסן כזמן שבו עוברי הדרכים מתענגים לראות את הפרחים.
🌳 הרדב"ז: שבח על התחייה
הרדב"ז כותב שתקנו את הברכה הזאת "לפי שהוא עניין שבא מזמן לזמן, והוא עניין מחודש": אדם מברך על עצים יבשים שהפריחם הקדוש ברוך הוא. כלומר, ברכת שבח.
על מה השבח? הקדוש ברוך הוא לוקח עץ יבש, שנראה כמו מת, ומפריח אותו. הרב תיאר עצים שבחורף אינם משאירים לעצמם אפילו עלה אחד – "עושים לנו לכלוך בשפע" – ונראים כעצים יבשים. ומגיע האביב, ופתאום הכל מתחיל מחדש: עלים, פרחים, הכל מן ההתחלה. זה עניין נפלא: הקדוש ברוך הוא לוקח דבר מת ומחייה אותו.
ומכאן גם הסבר יפה למה אנחנו חוגגים את הגאולה בחודש האביב. התורה אומרת "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב", ומקפידה שפסח יחול באביב – עד כדי שמעברים שנה ומוסיפים אדר שני. למה? כי החג מתאים בדיוק לעונה: עם ישראל היה בגלות, כמו מת, ויצא לגאולה; והעולם היה בחורף, כמו מת, וחוזר לפרוח. הכל מתחדש יחד.
ולפי זה, לדעת הרדב"ז, הברכה היא שבח לקדוש ברוך הוא על שהוא מחדש את עולמו בניסן.
לפי הרדב"ז, זו ברכת השבח על כך שהקדוש ברוך הוא מפריח עצים שנראו מתים.
🌷 חג שמתאים לעונה
הרב התעכב על הקשר בין הברכה לבין החג. התורה רוצה שחגי ישראל לא יהיו כמו חגים שנודדים בין העונות. היא מקפידה במיוחד על פסח: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב". בשאר החודשים אין הקפדה כזו, אבל על ניסן – חייבים שיחול באביב, ולכן מעברים את השנה כשצריך, ומוסיפים אדר שני.
למה דווקא פסח? כי פסח הוא חג הגאולה, והאביב הוא גאולת הטבע. בחורף הכל נראה כמת: העצים עומדים ערומים, העולם אפור וקר. ובניסן הכל חוזר לחיים, פורח ומלבלב. ובאותו זמן בדיוק עם ישראל, שהיה כמת בשעבוד מצרים, יצא לחירות והתחיל לפרוח.
ולכן, אמר הרב, החג מתאים בדיוק לעונת השנה. וברכת האילנות, שמברכים באותם ימים, היא חלק מן התמונה הזאת: אדם רואה את העץ שהיה יבש חוזר לפרוח, ומשבח את מי שמחייה מתים – בטבע ובעם.
וזה גם מה שמסביר את דברי הרדב"ז, שהברכה היא שבח על הפרחת עצים יבשים.
ומי שמברך כך, מתוך ההבנה הזאת, אינו אומר רק נוסח של ברכה. הוא חווה בעיניו את מה שהתורה רוצה שירגיש בפסח: שהגאולה אינה רעיון רחוק, אלא דבר שאפשר לראות בכל עץ שחוזר לפרוח.
פסח חל באביב משום שהגאולה והתחדשות הטבע הם אותו עניין: מה שנראה מת, חוזר לחיות.
😊 המהרי"ל: ברכה על השמחה
המהרי"ל, לעומת זאת, למד אחרת. שאלו אותו: מי ששכח לברך שהחיינו על פרי חדש בפעם הראשונה שאכל, האם יברך בפעם השנייה? הוא השיב שמברך, והביא ראיה מברכת האילנות: מי שראה אילנות בניסן ולא בירך, מברך כשרואה אותם שוב, כל זמן שלא גדלו הפירות. למה? כי אותה שמחה עדיין קיימת.
מכאן רואים שהמהרי"ל הבין שזו ברכת הנהנין: כל עוד אתה נהנה מן הפריחה, אתה יכול לברך.
אבל, אמר הרב, יש בעיה בשתי השיטות. אם זו ברכת הנהנין ממש, כמו "שהכל", היה צריך לברך בכל פעם שרואים אילנות, ובכל עץ חדש. ואילו אנחנו מברכים פעם אחת בשנה. ואם זו ברכת שבח, כמו על הים – מי שראה ולא בירך, הפסיד, ואינו מברך עד שיראה שוב אחרי שלושים יום. ואילו כאן אפשר לברך כשרוצים, כל עוד יש פריחה.
ולכן נראה, אמר הרב, שיש כאן חיבור של שני הדברים: ברכת שבח וברכת הנהנין יחד. ברכה משולבת.
לפי המהרי"ל, מברכים גם בפעם השנייה כל עוד השמחה קיימת – סימן שזו ברכת הנהנין.
🔀 שתי פנים בברכה אחת
הרב הרחיב את ההסבר: אם נאמר שבברכת האילנות יש שני צדדים יחד, נבין את הכללים שלה. מצד אחד, היא נאמרת פעם אחת בשנה, כמו ברכת שבח על חידוש: העולם מתחדש פעם בשנה, באביב, ועל החידוש הזה משבחים. זה הצד של הרדב"ז.
ומצד שני, אפשר לברך אותה כל עוד הפריחה קיימת, ואין "מפסידים" אותה ברגע שראית עץ ולא בירכת. זה משום שיש בה גם הנאה: כל זמן שאדם רואה את הפריחה ושמח בה, השמחה קיימת והוא יכול לברך. זה הצד של המהרי"ל.
ובאמת, כשמסתכלים על נוסח הברכה, רואים את שני הצדדים: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום" – שבח לבורא; "וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" – הנאה של האדם.
וכך גם המשמעות של הברכה: אדם רואה פרח, נהנה ממנו, ומן ההנאה הזאת הוא עולה להכרה שבורא עולם לא חיסר בעולמו כלום.
הברכה מברכת על ההנאה מן הפריחה, אבל גם משבחת את הבורא על חידוש העולם, ולכן יש בה כללים משני הסוגים.
🇮🇱 ארץ שמתאימה לתורה
הרדב"ז כותב עוד, שהברכה אינה תלויה דווקא בחודש ניסן, אלא בכל מקום לפי זמן הלבלוב שלו. באוסטרליה, למשל, העצים מלבלבים בתשרי.
ומכאן אמר הרב: דעו לכם, ארץ ישראל היא ארץ שמתאימה בדיוק להלכות שבתורה. בהלכה כתוב שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, לא א' בתשרי. למה? כי במציאות, בארץ ישראל, זה פלא פלאים: מראש השנה ועד ט"ו בשבט אין פריחה באף עץ. לא פירות קיץ ולא פירות חורף. בט"ו בשבט מתחילה השקדייה לפרוח, ואחריה שאר העצים.
אילו היו עצים פורחים בתקופה הזאת, היינו מסתבכים: לאיזו שנה שייכים הפירות לעניין מעשרות? אבל בארץ ישראל זה מסודר.
וכך גם ברכת האילנות: "מאן דנפיק ביומי ניסן" – כי בארץ ישראל הפריחה היא בניסן, וזה מתאים לחג. התורה נאמרה בעיקר לתושבי ארץ ישראל. הרב הזכיר את דברי רש"י שהמצוות בחוץ לארץ הן כביכול "הציבי לך ציונים" – כמו תזכורת, כדי שלא יהיו חדשות לנו כשנחזור לארץ.
בארץ ישראל העצים פורחים בדיוק לפי התאריכים שבהלכה: מט"ו בשבט ועד ניסן.
🛫 תפילין בארץ ישראל
הרב סיפר סיפורים ששמע על הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה. תלמיד שלו סיפר שהרב היה נוסע מדי פעם לארצות הברית לחזק תלמידים שם. וכשחזר לארץ, היה מניח תפילין פעם נוספת. הוא היה אומר: הנחתי תפילין בחוץ לארץ, וזה היה בבחינת "הציבי לך ציונים". הגעתי לארץ ישראל – אניח שוב, כי עכשיו אני מניח תפילין כמו שצריך.
ועוד סיפור, שהובא בספר של תלמידו, הרב יוסף אליהו: אחרי המלחמה נסע הרב נבנצל במסוק צבאי לחזק חיילים בסיני, באזורים שאינם חלק מארץ ישראל. בדרך הלוך ישב בכיסא האחורי, ובדרך חזור – בכיסא הקדמי. למה? כדי שבהלוך יצא מן הארץ שנייה אחת מאוחר יותר, ובחזור ייכנס אליה שנייה אחת מוקדם יותר. עוד שנייה בארץ ישראל.
והרב הוסיף סיפור שסיפר לו הרב יוסף אליהו בעצמו, ושביקש ממנו לכתוב אותו מילה במילה.
הרב אמר שהסיפורים האלה מראים כמה יקרה הייתה בעיני גדולי ישראל כל שנייה בארץ, וכמה הרגישו שמצוות שנעשות בארץ הן במדרגה אחרת. וממילא מובן גם למה ברכת האילנות, שנקבעה לפי עונות ארץ ישראל, מתאימה כל כך דווקא לכאן.
הרב נבנצל, כשחזר לארץ, היה מניח שוב תפילין, ובטיסה ישב כך שיישאר עוד רגע בארץ.
🌱 מצווה בידיים
פעם הוזמן הרב נבנצל לחנוכת בית של תלמיד אהוב ביישוב בית אל. אחרי הטקס הזמין בעל הבית את כולם לנטוע עצים בגינה. כל אחד קיבל שתיל ונטע עץ מאכל. ואחר כך אמר בעל הבית: צריך להדק את האדמה. וכולם התחילו לדרוך עליה ברגליים.
ואז ראה הרב יוסף אליהו את הרב נבנצל, שלא היה צעיר כבר, כבן שבעים וחמש, מתכופף בפראק הארוך שלו ומהדק את האדמה בידיו. שאל אותו: הרב, אינך צעיר, הפראק מתלכלך, אתה רבה של העיר העתיקה. מה זה?
והשיב הרב נבנצל: אני אעשה מצווה ברגליים? איך אפשר? מצווה עושים בידיים.
הסיפורים האלה מראים את היחס לארץ ישראל ולמצוות התלויות בה, ומשם חזר הרב לברכת האילנות, ולמחלוקת על המקום שבו מברכים.
יש בסיפור הזה לימוד גם לברכת האילנות עצמה: מי שמברך על עצי ארץ ישראל, אינו רק מתבונן ביופי מרחוק. הוא קשור לאדמה הזאת ולמה שצומח בה, ואוהב אותה כמו שאוהבים מצווה. ומי שאוהב, אינו מסתפק במצווה "ברגליים".
הרב נבנצל כרע בבגדי הרבנות כדי להדק בידיו את האדמה סביב עץ שנטע בארץ ישראל.
🌾 "היוצא לשדות ולגינות"
הרמב"ם כותב בהלכות ברכות: "הַיּוֹצֵא בִּימֵי נִיסָן לַשָּׂדוֹת וְלַגִּנּוֹת, וְרָאָה אִילָנוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ פִּרְחֵיהֶן, וְהַנִּצָּנִים עוֹלִים – מְבָרֵךְ". שימו לב: בגמרא כתוב רק "מאן דנפיק" – מי שיוצא. והרמב"ם מתרגם: "היוצא לשדות ולגינות".
למה צריך לצאת לשדה? מה רע לברך בחצר? אחד המשתתפים העיר שבחצר שלו יש כמה עצים, ואולי זה כבר נחשב "שדה". הרב השיב שלעניין "כרם" בהלכה צריך חמישה עצים, כפי שפוסק הרמב"ם.
והמפרשים אומרים שהרמב"ם למד כנראה שזו ברכת הנהנין. אדם שרואה שני עצים פורחים – זה לא דבר מיוחד. אבל אדם שרואה שדה שלם פורח – באמת נהנה. זה טיול, זה תענוג. ולכן, לדעת הרמב"ם, לכתחילה ראוי לברך בשדה ובגינה.
ומי שיכול – טוב שיצא לשדה. הרב העיר שבמקומות רבים מברכים בתוך העיר, ושבשולחן ערוך ובטור לא נכתב "לשדות ולגינות".
הרמב"ם כותב "היוצא לשדות ולגינות", ומכאן שראוי לברך במקום של עצים רבים.
🦚 "שככה לו בעולמו"
הרב הזכיר שלפני ההלכה של ברכת האילנות, הרמב"ם מביא ברכה אחרת, קרובה: "הרואה בריות טובות ומתוקנות ביותר, ואילנות טובות – מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו". זו ברכה על יופי יוצא דופן, של בעלי חיים, של אנשים או של עצים.
אבל היום, אמר הרב, כמעט אף אחד אינו מברך את הברכה הזאת. למה? כי היא נאמרת רק כשרואים דבר יפה מאוד מאוד, יוצא מן הכלל. ומי יקבע מה נחשב "מאוד מאוד יפה"? תמיד יש משהו יפה יותר. ולכן, מספק, אין נוהגים לברך אותה.
ברכת האילנות שונה: היא אינה תלויה בהערכה של יופי מיוחד. היא נאמרת על עצם הפריחה של אילני מאכל בניסן. ולכן היא נשארה ברכה נפוצה ואהובה, שכל אחד יכול לברך.
ומכאן עבר הרב לשאלה של המקום: איפה מברכים אותה.
יש ברכה על בריות ואילנות טובים במיוחד, אך כמעט אין נוהגים לברך אותה היום.
🔎 אין חובה – ומחפשים מאוד
הטור והשולחן ערוך כותבים: "היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאים פרח, אומר..." בלי "שדות וגינות". ולמה הגמרא אומרת "מאן דנפיק" – מי שיצא?
הרב הסביר שזו שאלה מעשית מאוד, שחוזרת כמעט כל שנה. אנשים מתקשרים: הרב, עוד לא בירכתי ברכת האילנות, עד מתי אפשר? וצריך לדעת: לפי גדרי ההלכה, ברכת האילנות אינה חובה. היא לא כמו תפילין, ולא כמו מצה. מצה – חייבים לאכול, גם בלי תיאבון. ברכת האילנות – "מאן דנפיק": אם יצאת וראית, תברך. אין חובה לצאת ולחפש.
ובכל זאת, אמר הרב, אנחנו נוהגים למעשה, כפי שכתוב בספרי הקבלה, לחפש מאוד לברך ברכת האילנות. למה? תכף נראה אילו השפעות גדולות יש לברכה הזאת על פי הסוד.
ולכן נוהגים כולם לחפש ולברך, ולא לומר "מאן דנפיק" – אם יזדמן.
מעיקר הדין ברכת האילנות אינה חובה, ובכל זאת נוהגים לחפש מאוד לברך אותה.
🍋 עד שגדלו הפירות
השולחן ערוך ממשיך: "ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד". ובמשפט הזה יש מחלוקת.
הרב הסביר קצת חקלאות: אחרי הפרח, הפרח נופל, ונשאר ניצן של פרי – פרי קטנטן, כגודל עדשה. במשנה קוראים לו "סמדר". הוא אינו פרי ראוי, ואין בו עדיין חיוב תרומות ומעשרות. אחר כך הוא גדל וגדל, עד שמגיע לעונת המעשרות, ואחר כך לברכת שהחיינו.
מה פירוש "שגדלו הפירות"? המשנה ברורה למד: פרי ראוי למאכל. ולפי זה, אפשר לברך לא רק על פרחים, אלא גם כשיש כבר פרי קטן שעוד לא גדל.
לעומת זאת, בילקוט יוסף ובהלכה ברורה כתוב: כיוון שיצא מן הניצנים פרי, אפילו קטן, לא מברכים. רק על אילן שמלבלב, כלומר שיש בו פרחים.
ולמעשה, אמר הרב, כולנו משתדלים לברך כמה שיותר מוקדם, כדי לצאת מן הספק.
הרב הסביר שזה גם מעשי מאוד בעונות השונות: בעצי הדר, למשל, יש פעמים שכבר יש פרי קטן ועדיין יש פרחים. ובעצים אחרים הפריחה קצרה מאוד, ואם מחכים יותר מדי, היא עוברת. ולכן כדאי לא לדחות, ולברך בתחילת ניסן, כשהפריחה בשיאה.
נחלקו הפוסקים עד מתי מברכים: עד שהפרי ראוי לאכילה, או רק כל עוד יש פרחים.
1️⃣ פעם אחת בשנה
הבית יוסף מביא בשם המרדכי: אינו צריך לברך אלא פעם ראשונה בכל שנה. פעם אחת בשנה – לא יותר. בזה ברכת האילנות שונה מברכת הנהנין, שמברכים בכל פעם.
ומכאן גם מתיישבת השאלה מן המהרי"ל: מי שראה אילנות ולא בירך, יכול לברך כשיראה שוב – כל עוד לא בירך השנה. אבל מי שכבר בירך פעם אחת השנה, אינו חוזר ומברך, גם אם יראה שדות פורחים אחרים. הברכה היא על חידוש העולם בשנה הזאת, והחידוש הזה כבר נאמר. ואם כך בברכת האילנות, נשאלת השאלה לגבי ברכות אחרות שנאמרות "פעם אחת": האם הן חוזרות?
וכאן הביא הרב סיפור מפורסם, שמתברר בעזרת עיקרון דומה: האם ברכה שאומרים "פעם אחת" חוזרת שוב? זה הסיפור על הרב עובדיה יוסף והקוף.
מברכים ברכת האילנות פעם אחת בשנה בלבד, ולא בכל פעם שרואים אילנות.
🐒 הרב עובדיה והקוף
אחרי פטירת אשתו של הרב עובדיה יוסף, היה הרב עצוב מאוד. הגיע פורים, ובני המשפחה ראו שהוא עצוב, ושום דבר לא עוזר. אחד מבניו פנה ליהודי אחד: אולי יש לך משהו לפורים, לשמח קצת את הרב?
בבוקר פורים נסע אותו יהודי לחווה של חבר, לקח קוף, הלביש אותו בבגדי ילד ושם לו כיפה לבנה על הראש. נכנס לרב: "פורים שמח, הרב! אפשר ברכה לילד?". הרב שם את ידו על "הילד" – והבין שזה לא ילד. והקוף התחיל לקפוץ מצד לצד: מן הכיור לספרים, מן הספרים לשולחן. והרב צחק וצחק. לקח זמן עד שתפסו את הקוף, והיהודי הלך שמח שהצליח לשמח את הרב.
אבל הסיפור לא נגמר. בדרך חזרה מירושלים, מתקשר אליו הרב עובדיה: תחזור, מהר! מה קרה? אמר הרב: מרוב שמחה שכחתי לברך! כתוב בשולחן ערוך שהרואה קוף מברך "ברוך משנה הבריות". תביא אותו בחזרה. הוא חזר, והרב בירך.
הרב אמר שכשקרא את הסיפור לא הבין אותו: הרי במשנה ברורה מבואר שעל קוף ופיל מברכים פעם אחת בחיים, ומי כבר לא ראה קוף בילדותו?
בפורים הביאו לרב עובדיה קוף בבגדי ילד כדי לשמחו, והוא חזר לברך עליו "משנה הבריות".
⛰️ כמו הר וים
מישהו הציע לרב תירוץ: אולי הרב עובדיה מעולם לא היה בגן חיות; כל חייו היה בבית המדרש. והביא לכך ראיה: בנו, הרב יעקב יוסף, נשאל פעם על ידי בחורים אם מותר לשחק כדורגל בחופשה, והשיב: כדורגל? אני מימיי לא נסעתי לים אלא פעם אחת, כדי לברך "עושה מעשה בראשית". ויש לכם זמן לכדורגל?
אבל הרב לא קיבל את התירוץ: אם הרב עובדיה מעולם לא ראה קוף, איך זיהה מיד שזה קוף?
חיפשו, ומצאו בילקוט יוסף: הרב יצחק יוסף מעיד ששמע מאביו חידוש. אף שעל אדם משונה מברכים "משנה הבריות" פעם אחת בחיים, על פיל וקוף מברכים כל שלושים יום. למה? אדם משונה הוא בריאה יוצאת דופן. אבל פיל וקוף הם כמו הר גבוה או ים – חלק מן הטבע שבורא עולם ברא, ועל אלה מברכים כל שלושים יום.
ועכשיו הסיפור מובן. וחזר הרב לברכת האילנות: אותה מברכים פעם אחת בשנה, כשהעולם מתחדש.
הרב עובדיה חידש שעל קוף ופיל מברכים כל שלושים יום, כמו על הים ועל ההרים.
📅 דווקא בניסן?
כף החיים כותב: היוצא בימי ניסן – דווקא בימי ניסן מברכים, ולא קודם לכן ולא אחר כך, כלשון הגמרא "ביומי ניסן". וכן כתבו פוסקים נוספים, שעל פרחי השקדייה שפורחים הרבה לפני ניסן אין לברך.
אבל הוא מביא גם את הדעה שראינו, של הרדב"ז ואחרים: "ימי ניסן לאו דווקא" – הוא הדין בחודש אחר, לפי מקום הפריחה.
ומה הכריע? הברכי יוסף כותב שעל דרך האמת, על פי הקבלה, הברכה הזאת שייכת דווקא לימי ניסן. ולכן כף החיים מסכם: כיוון שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל – יש לברך דווקא בניסן. ומי שלא בירך בניסן, יכול לברך אחר כך, לפי הדעה האחרת.
ומה פירוש "על דרך האמת"? כאן נכנס הרב לעולם הקבלה, ולשאלה מה בעצם עושה הברכה הזאת.
כף החיים פוסק לברך דווקא בניסן, ולא על פריחת השקדייה שלפני כן.
🌏 שאלה בלי תשובה
הרב השאיר שאלה אחת פתוחה, ואמר בגלוי שאין לו עליה תשובה ברורה. אדם בירך ברכת האילנות בארץ ישראל בחודש ניסן. אחר כך, בתשרי, נסע לאוסטרליה, ושם העצים מלבלבים. האם יברך שוב?
מצד אחד, "פעם אחת בשנה", והוא כבר בירך השנה. מצד שני, שם זו פריחה חדשה לגמרי, עולם אחר, ואין קשר בין הפריחה כאן לפריחה שם. ייתכן שכל פריחה חדשה במקום אחר מחייבת ברכה חדשה.
ועוד צד: לפי כף החיים והמקובלים, הברכה שייכת דווקא לניסן, ואז ממילא אין לברך בתשרי כלל. ולפי הרדב"ז, "ימי ניסן לאו דווקא", ואפשר לברך בכל מקום לפי זמנו.
הרב אמר שזו שאלה טובה לעיון, ושיש מקום לכמה צדדים. ומכאן עבר לשאלה של קבלת הדברים "על דרך האמת".
מי שבירך בניסן בארץ ונסע לארץ שבה הפריחה בתשרי – ספק אם יברך שוב.
✨ "בריות טובות"
המקובלים שאלו שאלה פשוטה: בברכה אומרים "וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת". "אילנות טובות" מובן. אבל מה הקשר ל"בריות טובות"? הרי מברכים על עצים!
ואומרים המקובלים דבר מדהים: כשאדם מברך ברכת האילנות, הוא גורם שהנשמות המגולגלות בצומח יגיעו לתיקונן ולשלמותן. ולכן הספרדים נוהגים לומר אחרי הברכה תפילה מיוחדת, שמופיעה בסידורים, ובה מבקשים שבכוח הברכה הזאת יתבררו כל ניצוצי הקדושה המעורבים בצומח, וגם כל הנפשות, הרוחות והנשמות המגולגלות בו.
ולכן אומרים "בריות טובות": על ידי הברכה, הבריות המגולגלות נעשות טובות.
ולמה דווקא בניסן? כי בזוהר כתוב שדווקא בחודש ניסן הנשמות מגולגלות בעצים, ולכן יש עניין לתקן אותן דווקא בניסן. וכן הקפידו גדולי המקובלים לברך דווקא בניסן, דווקא על שני אילנות לפחות, ולצאת לשדה.
הרב אמר שאין אנחנו מבינים את הדברים האלה לעומקם, אבל הם מסבירים מדוע ההקפדה על הברכה גדולה כל כך בעם ישראל, יותר ממה שנראה מעיקר הדין.
לפי המקובלים, ברכת האילנות מתקנת את הנשמות המגולגלות בצומח, ולכן נאמר בה "בריות טובות".
🌳 למה יוצאים לשדה
הרב הראה הבדל יפה. גם הרמב"ם וגם המקובלים יוצאים לשדה, אבל מסיבות שונות. הרמב"ם יוצא לשדה כי לדעתו זו ברכת הנהנין, וכדי שיהנה באמת צריך לראות הרבה פריחה.
המקובלים יוצאים לשדה כי הם רוצים לתקן. כמה עצים יש לאדם בגינה? רוב האנשים, אם יש להם שניים פורחים – "וואו, כמה יפה". בשדה יש הרבה מאוד עצים, וממילא הברכה מועילה לנשמות רבות. ולכן כותב כף החיים שלכתחילה יש לחזר אחר מקום שיש בו ריבוי אילנות, ולצאת לשם.
ועוד דבר: למה מברכים רק על אילני מאכל? הרי גם עץ נוי פורח יפה! הרב הסביר: כדי לברך על ההנאה, צריך הנאה שתביא בסוף לאכילה. כשאדם יודע שהפריחה הזאת תגיע לפרי, ההנאה גדולה הרבה יותר.
ואגב, הזכיר הרב את דברי הגמרא: "עתידים כל אילני סרק שבארץ ישראל להוציא פירות". הרב מרדכי אליהו היה אומר שבעומק הגמרא הזאת יש משל: הצדיק הוא "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ". ואילני הסרק הם אנשים שנראים כאילו אין בהם פרי. ודע לך, גם הם, בארץ ישראל, עתידים להוציא פירות.
הרמב"ם יוצא לשדה כדי ליהנות; המקובלים – כדי שהברכה תועיל לנשמות רבות.
🕯️ בורר בשבת?
כף החיים כותב עוד חידוש: בשבת ויום טוב אין לברך ברכת האילנות. והוא נותן כמה טעמים. אחד – שמא יקח פרחים בידו להריח, או שמא יתלוש. וטעם נוסף, לפי דברי המקובלים: על ידי הברכה הזאת מבררים ניצוצי קדושה מן הצומח, ויש בזה כעין איסור "בורר" בשבת.
הרב אמר שהפוסקים תמהו מאוד על החידוש הזה: איך לקח כף החיים איסור הלכתי, בורר בשבת, והפך אותו לעניין קבלי – בירור נשמות מתוך העצים? זה חידוש נורא.
אבל כך כתוב בכף החיים. ולמעשה, אמר הרב, הרב עובדיה יוסף פוסק שמעיקר הדין אין איסור, אבל מוסיף שטוב לחוש לדברי כף החיים, ולכתחילה לא לברך בשבת.
וכף החיים כותב עוד, שראוי לכוון בברכה הזאת לתיקון הנשמות המגולגלות בעצים ובעשבים בזמן הזה, ולבקש עליהן רחמים. ועל כך סיפר הרב סיפור לסיום.
כף החיים כתב שאין לברך ברכת האילנות בשבת, ואחד הטעמים הוא קבלי – כאילו "בורר" נשמות.
🎨 המורה לציור
הרב סיפר סיפור שפורסם, על אדם שבעברו לא היה שומר תורה ומצוות. בצעירותו למד ציור אצל מורה מוכשר, שאהב אותו כמו בן. לימים חזר התלמיד בתשובה, והמורה נשאר רחוק. כשנפטר המורה, התברר שהוריש את גופתו למדע. התלמיד הזדעזע.
בערב ראש חודש ניסן חלם התלמיד חלום: הוא ראה את המורה עומד ליד עץ. הוא לא הבין למה. כעבור יום או יומיים פנה אליו אדם: אתה רוצה לברך אצלי ברכת האילנות? הוא בא, ובעל הבית ביקש שיאמר את הנוסח המלא, עם התפילה שאחרי הברכה. בפעם הראשונה בחייו קרא בה, לאט, את המילים: "לברר על ידה כל ניצוצי הקדושה המעורבים בצומח, וגם כל הנפשות, הרוחות והנשמות המגולגלות בו". הוא יצא מגדרו.
הוא נסע לאלמנת המורה וסיפר לה. כשהזכיר את הרחוב ואת מספר הבית שבו בירך, היא החווירה: זה הבית שגרנו בו לפני שנים! והביאה אלבום, ובו תמונה של אותו עץ. הם הלכו לשם, ובעל הבית אישר שזה עתה הזמין את התלמיד לברך שם.
כעבור שבוע הגיע מכתב מן האוניברסיטה: הניסויים בגופה הסתיימו, והם שואלים מה לעשות בה. האלמנה, שבחייו של המורה לא האמינה בדבר, אמרה לתלמיד: תדאג למה שצריך. והוא דאג שיובא לקבר ישראל, עם מניין ואמירת קדיש.
סיפור על חלום, על עץ, על ברכת האילנות – ועל מורה שזכה בסוף לקבורה כראוי.
🌺 מה גורמת ברכה
הרב סיכם את הסיפור: ראו מה גורם עץ שאדם נטע ואהב, ומה גורמת ברכת האילנות, שאנחנו אומרים לפעמים בלי להבין הרבה. כאן אפשר לראות קצת איך הקבלה נעשית דבר מעשי: אדם מברך ליד עצים, ומשהו קם בעולם הזה.
וזה גם מסביר מדוע, אף שמעיקר הדין אין חובה לצאת ולחפש את ברכת האילנות, נהגו ישראל להקפיד עליה כל כך: לחפש אילנות, לצאת לשדה, לברך דווקא בניסן, ולומר את התפילה שאחריה.
יש בברכה הזאת כמה רבדים, כפי שראינו בשיעור: שבח לבורא שמחדש את עולמו, כמו שלמד הרדב"ז; הנאה מן היופי, כמו שלמד המהרי"ל ואולי גם הרמב"ם; התאמה בין התורה לבין ארץ ישראל ועונותיה; ותיקון הנשמות, על דרך הסוד.
והרב סיים בברכה: יזכנו ה' שיתקיים בנו "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".
ברכה שאומרים לפעמים בלי להבין, פועלת בעולמות שאיננו רואים.