📚 כל השיעורים

🍭 שנת השבתון של הארץ

לקראת שנת השמיטה: מתנה ולא בעיה, סיפורי ברכה, למה עונש השמיטה חמור כל כך, ומה מלמדת השמיטה על מי שהארץ באמת שייכת לו

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · מתנה ולא בעיה

🧩 "מכון לפתרון בעיות ההלכה"

השיעור נאמר לקראת שנת השמיטה, כשכבר התחילו לחול כמה מהלכותיה, ובכל יום נוספו עוד. אבל לפני ההלכות, פתח הרב בהקדמה על הדרך שבה ניגשים למצוות.

יש אנשים שההלכה אצלם היא בעיה. הם רוצים לחיות את חייהם כרצונם, ומה לעשות שההלכה אומרת כך וכך? אז מחפשים פתרון לכל דבר. דוגמה כואבת: תפילת שחרית. יש מי שמרגיש שהתפילה היא בעיה, ומחפש איך לגמור אותה מהר ככל האפשר, ולצאת לדרכו.

אבל מי שמבין מה זו תפילה – לבוא בבוקר ולעמוד לפני מי שיכול לפתור את כל הבעיות – אינו מחפש לקצר. הוא מחפש להאריך.

על כך הביא הרב את דברי האור החיים על הפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ". לכאורה היה צריך לומר "אם תשמעו", כמו שנאמר בקללה "אם לא תשמעו". אלא, מבאר האור החיים, עצם השמיעה למצוות ה' היא הברכה. המצווה אינה מחיר שמשלמים כדי לקבל ברכה. היא עצמה הברכה.

יש מי שרואה בהלכה בעיה שצריך לפתור, ויש מי שרואה בה את החיים עצמם.

פרק א · מתנה ולא בעיה

📖 שעה שנותנת חיים

הרב המחיש זאת בשיעור התורה עצמו. אפשר לשבת בשיעור בערב ולהרגיש שהגבאי "תקע" אותך לעוד שעה, כשבעצם רצית ללכת הביתה. ומה מחכה בבית? לעיתים קרובות, מסך שמראה את כל הצרות שקרו היום, בצבעים, כדי שתרגיש אותן היטב. אחרי חצי שעה כזאת, אדם יוצא עצוב ומדוכדך.

לעומת זאת, מי שבא לשיעור תורה מקיים את הפסוק: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". שומעים דברי אלוקים חיים, שומעים על שמחת ארץ ישראל, על המקום הקדוש שבו אנו גרים, על מה זו שמיטה. ויוצאים אחרי שעה מרוממים ושמחים.

"כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ" – זה אינו רק משפט בתפילה. אדם שלומד תורה מתרומם, ומרגיש שיש לו בשביל מה לחיות. כך צריך לגשת לשיעור תורה, וכך צריך לגשת לכל מצווה.

ומכאן לנושא השיעור. גם לשמיטה אפשר לגשת בשתי הדרכים: כבעיה שצריך לפתור, או כמתנה שצריך לשמוח בה.

מי שבא לשיעור תורה אינו מפסיד שעה – הוא מקבל חיים.

פרק א · מתנה ולא בעיה

🎁 מי מוותר על שנת שבתון?

יש מי שמצא "פתרון" גם לבעיית השמיטה: מוכרים את הקרקע לגוי, וכאילו נגמרה השנה. הרב לא נכנס בשיעור לשאלה ההלכתית אם המכירה מועילה או לא. אבל שאל: גם אם היא מועילה, מה עשית? ברחת. ברחת מלקיים את מצוות השמיטה. הכל נשאר כרגיל, ואינך מרגיש את השמיטה כלל.

והרי זו מתנה. הרב השווה זאת לשנת שבתון. יש עובדים שזוכים לשנת שבתון אחת לכמה שנים: שנה שבה אינם עובדים, ובכל זאת מקבלים משכורת, ויכולים ללמוד ולהשתלם. האם מישהו היה מוכר את שנת השבתון שלו? ודאי שלא.

כך צריך להתייחס לשביעית. הקדוש ברוך הוא נותן שנה שלמה שבה אינך עובד באדמה, וזוכה לפרנסה מאתו.

הרב סיפר שיש ארגון שמארגן לחקלאים ששומרים שמיטה שנה כזאת: שיעורי תורה, הרצאות ולימוד, כמו שבתי כנסת רבים מארגנים שיעורים בבוקר לגמלאים. בשמיטה הקודמת, לפי מה שאמר, כשליש מן השדות בארץ שבתו, ובשמיטה הקרובה קיוו להגיע לרוב. הלוואי.

שמיטה היא שנת שבתון שהקדוש ברוך הוא נותן, ואין סיבה לברוח ממנה.

פרק א · מתנה ולא בעיה

📚 שנה של תורה

מה עושה חקלאי בשנה שבה אינו עובד בשדה? כאן מתגלה עוד צד של המתנה. כמו שגמלאים רבים מוצאים בבתי הכנסת שיעורים בבוקר, ונהנים מזמן שלא היה להם בשנות העבודה, כך יכולה שנת השמיטה להיות לחקלאי שנה של לימוד.

הרב תיאר שיעורים שנמסרים בבוקר בכמה מקומות בעיר, ושבהם משתתפים רבים, משום שיש שם לימוד ברציפות. בדיוק לכך מכוונים הארגונים שתומכים בשומרי השמיטה: שהחקלאי ירוויח שנה של רוח, ולא רק שנה של מנוחה.

וזה עמוק יותר ממה שנראה. בשש השנים האחרות החקלאי עסוק באדמה, בזריעה ובקציר, בדאגה לגשם וליבול. בשנה השביעית הוא מרים את עיניו מן האדמה אל מי שנותן את האדמה. העבודה נחה, והנשמה מקבלת את שלה.

ומי שחווה שנה כזאת, חוזר לשדה בשנה השמינית אדם אחר. הוא כבר יודע שהיבול אינו בא רק מעמלו.

שנת השמיטה פותחת לחקלאי זמן ללימוד ולקרבה לה', כמו שבתון של ממש.

פרק א · מתנה ולא בעיה

🚪 לא לברוח מן המצווה

כדאי לשים לב לדיוק בדברי הרב. הוא לא אמר שאין מקום להיתרים, ולא נכנס לשאלה מתי הם מועילים. הוא שאל שאלה אחרת: מה הלב רוצה? האם אדם מחפש איך לקיים את המצווה, או איך להיפטר ממנה?

אפשר לחשוב על כך כמו על תפילה. מי שמתפלל מהר כדי לגמור, יצא אולי ידי חובה. אבל הוא החמיץ את העיקר. הוא עמד לפני המלך ולא ביקש דבר. כך גם בשמיטה: מי שמחפש רק איך להמשיך כרגיל, אולי ימצא דרך. אבל הוא החמיץ שנה שלמה של קרבה לה'.

ודברי האור החיים מאירים כאן במיוחד. אם עצם השמיעה למצווה היא הברכה, הרי מי שבורח מן המצווה בורח מן הברכה. הוא חושב שהוא חוסך לעצמו הפסד, ובעצם הוא מוותר על המתנה.

ולכן הגישה הנכונה לשמיטה מתחילה בלב. לפני כל שאלה מעשית, צריך לשאול: האם אני רואה בשנה הזאת בעיה, או הזדמנות? מי שרואה בה הזדמנות, ימצא גם את הדרך לקיים אותה.

השאלה אינה רק אם יש פתרון, אלא אם רוצים לברוח מן המצווה או לקיים אותה.

פרק ב · ברכה למי ששומר

🎃 זרעי הדלעת

על חקלאים ששמרו שמיטה יש סיפורי ניסים ונפלאות רבים מן הדורות האחרונים. הרב סיפר אחד שקרא.

חקלאי אחד שמר שמיטה. כשהסתיימה השנה, פנה לגורם החקלאי שסיפק זרעים ושאל מה יש לתת לו לזריעה. ענו לו: נשארו במחסן רק זרעי דלעת. אם אתה רוצה, קח. איננו יודעים כמה הם טובים.

הוא לקח את כל הזרעים וזרע. אבל לא הבין איך זה יעזור לו. הכמות הייתה עצומה, הרבה יותר ממה שהשוק בארץ יכול לקלוט. אבל אמר: אסמוך על בורא עולם, הוא יעזור.

כעבור חודשיים התקשרו אליו: מה שלום הדלעת שלך? ענה: גדלה נפלא, ברוך ה'. אמרו לו: הזמן עשרות פועלים. אנחנו רוצים לקנות את כל הדלעת שלך ולשלוח אותה לאירופה, במחיר גבוה פי כמה מן המחיר בארץ. מה קרה? באותה שנה היה באירופה קור עז מאוד, ומרק דלעת חם היה מבוקש מאוד. אבל דלעת לא הייתה להם.

שיירות של משאיות יצאו מן השדה אל שדה התעופה, וכל היבול נמכר. ולפי הסיפור, אותו חקלאי זכה בזכות זה לפרנסה לא לשנה אחת, אלא לשנים רבות.

חקלאי שקיבל את מה שנשאר במחסן, זכה בזכות השמיטה לברכה של שנים.

פרק ב · ברכה למי ששומר

🌱 מתי עוד ראינו כזה?

סיפורים כאלה אינם מקריים. מי ששומר שמיטה, הקדוש ברוך הוא דואג לו. לפעמים הברכה באה עוד לפני השמיטה, ולפעמים היא באה אחריה, בדרך שאיש לא צפה.

הנקודה בסיפור הדלעת היא שהחקלאי לא ידע מראש איך יסתדר. הוא קיבל את מה שנשאר, אפילו דבר שנראה כמעט חסר ערך, ובטח בה'. הוא לא חישב חישובים, ולא ניסה לעקוף. הברכה באה דווקא משם, ממקום שאיש לא חשב עליו – ממזג האוויר באירופה.

זה הלימוד גם לנו, שאיננו חקלאים. כל אחד מאיתנו נתקל במצוות שנראות כאילו הן מפסידות לו: זמן, כסף, הזדמנויות. מי שמקיים אותן בביטחון, ואינו מחפש לברוח מהן, זוכה לראות שההפסד היה רווח.

וכך מתברר שוב מה שאמר האור החיים: הברכה אינה שכר חיצוני שבא אחרי המצווה. היא נמצאת בתוך השמיעה לקול ה'.

ויש בכך גם חיזוק לכל מי שעומד לפני השמיטה בחשש. קל לחשב כמה יפסיד, כמה לקוחות ילכו למקום אחר, איך ישלם את חשבונותיו. החשבונות האלה אמיתיים, ואין לזלזל בהם. אבל מי ששומר שמיטה מצטרף לשלשלת ארוכה של יהודים שעשו את החשבון הזה, בטחו בה', וראו ישועה. הסיפורים שלהם הם עדות חיה לכך שמי שנותן לה' את השנה השביעית, אינו נשאר בחסר.

התורה הבטיחה ברכה לשומרי השמיטה, ומי ששומר זוכה לראות אותה.

פרק ב · ברכה למי ששומר

📋 מדינת הלכה בשדות

כבר לפני השמיטה עצמה מרגישים אותה. הרב סיפר שבשנה זו ט"ו באב היה היום האחרון לנטיעת עצי פרי לקראת שנת השמיטה. ובמקומות רבים רצו לנטוע עד אותו יום.

ובזה, אמר, אפשר להרגיש כמה הארץ מתנהלת כאן לפי ההלכה. הכלל הזה אינו רק כתוב בספרים. כל חקלאי מכיר אותו. כל עץ פרי בארץ מקבל כביכול תעודת זהות: צריך להראות מתי ניטע. ועץ פרי שניטע אחרי המועד, הדרישה היא לעקור אותו.

הרב הדגיש שהדברים נוגעים לנטיעה חדשה של עץ פרי, ולא לטיפול בעצים קיימים. ולמה נקבע המועד דווקא בט"ו באב? זו שאלה יפה מאוד, והרב השאיר אותה לשיעור אחר.

בשיעור נשאלו גם שאלות מעשיות: מה עם פרחים, עציצים בתוך הבית, צמחי תבלין. הרב ענה על חלקן בכלליות, ועל חלקן אמר שצריך לבדוק ולשאול רב, ושאין להסתמך על תשובה מהירה. בהלכות שמיטה יש פרטים רבים, ומי שנוגע בהם למעשה צריך לברר כל דבר כראוי.

כבר בט"ו באב מרגישים את השמיטה: מועד אחרון לנטיעת עצי פרי לפני השנה השביעית.

פרק ב · ברכה למי ששומר

🌴 התמרים שהגיעו מרחוק

גם בגשמיות אפשר לראות היום את ברכת הארץ. הרב הזכיר את התמרים שנראים בדרך לים המלח. הארץ הקטנה הזאת היא היום מן המייצרות הגדולות בעולם של תמרי מג'הול, אחד מסוגי התמרים המשובחים.

ובשיעור סופר גם, בקיצור, כיצד הגיעו שתילי התמרים האלה לארץ בדרך לא פשוטה, ממרחקים. ואחרי כמה עשרות שנים, הארץ כבר עקפה כמעט את כולם. זה כמעט לא להאמין.

זה מה שהבטיחה התורה: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". אדמה שעמדה שוממה מאות שנים, חוזרת ונותנת את פירותיה כשבניה שבים אליה.

וכל זה מוביל לשאלה שבלב השיעור: אם הארץ טובה כל כך, ואם היא מתנה כל כך גדולה – מה מבקש מאיתנו נותן המתנה? ולמה, כשלא שומרים את מה שביקש, העונש חמור כל כך?

הארץ שהייתה שוממה מוציאה היום פירות שמפליאים את העולם.

פרק ג · גלות באה לעולם

⏳ "ועל שמיטת הארץ"

במסכת אבות מובא: "גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ". שלוש העבירות החמורות ביותר בתורה, ואיתן – שמיטת הארץ.

כולם מכירים את השלוש הראשונות: בית ראשון חרב בגללן. אבל המשנה מוסיפה עוד דבר. אם לא שומרים שמיטה, גלות באה לעולם. רואים מכאן כמה חמורה השמיטה. אין זה דבר פשוט.

הרב הזכיר שהיו רבנים שאמרו: מי יודע אם כמה מן הצרות שבאו על הארץ בדורות האחרונים, ובהן עקירת יישובים ומסירת חלקים ממנה, אינן קשורות לכך שמכרו את קרקעות הארץ לגוי בשנות השמיטה. מידה כנגד מידה. אין לנו דרך לדעת חשבונות שמים, אבל המשנה מלמדת שיש קשר בין השמיטה לבין הזכות לשבת בארץ.

ולכן, אמר הרב, משתדלים כל כך לא רק לשמור שמיטה בעצמנו, אלא לעודד חקלאים רבים ככל האפשר לשמור. זה נוגע לכולנו. שמירת השמיטה שומרת על הארץ כולה.

המשנה מונה את ביטול השמיטה בין העבירות שמביאות גלות לעולם.

פרק ג · גלות באה לעולם

📅 שבעים שנה

מאיפה יודעת המשנה שגלות באה על שמיטת הארץ? מן הפסוק בפרשת בחוקותי: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". כשעם ישראל גולה מן הארץ, היא משלימה את השבתות שלא קיבלה.

ולכן, כמו שמובא בפסוקים ובמפרשים, גלות בבל נמשכה שבעים שנה בדיוק. למה דווקא שבעים? כנגד שבעים שמיטות שלא נשמרו כשעם ישראל ישב בארצו. שבעים פעמים שבע שנים – מאות שנים שבהן לא שמרו שמיטה כראוי, ועל כל שמיטה כזאת – שנת גלות אחת.

וזה לא היה זמן ארוך מאוד. אחרי שבעים שנה חזרו ובנו את הבית השני. עוד היו אז אנשים שזכרו את הבית הראשון בעיניהם.

אבל השאלה נשארת: מדוע החמירה התורה כל כך בעונש על השמיטה, יותר מעבירות חמורות רבות אחרות, עד שהשוותה אותו לשלוש העבירות החמורות ביותר? מה יש בשמיטה שהופך אותה לחשובה כל כך?

שנות הגלות בבבל כנגד שבעים שמיטות שלא נשמרו.

פרק ג · גלות באה לעולם

🏛️ לאמת יש המשך

אגב השבעים שנה, הרב הביא סיפור. בארצות הברית רצו לחגוג מאה שנה לבית כנסת שהתרחק מן התורה. חיפשו לטקס אדם אחד, שסבו התפלל באותו בית כנסת והוא עצמו עדיין מתפלל שם, כיהודי. ולא מצאו אף אחד. הדורות הבאים כבר התרחקו לגמרי.

"שקר אין לו רגליים". דרך שאדם ממציא לעצמו, ומרחיקה מן התורה, אינה מחזיקה מעמד לאורך הדורות. היא נעלמת.

ולעומת זאת, לאמת יש המשך. בבית הכנסת שבו נאמר השיעור, אמר הרב, אין שום קושי למצוא אנשים שאבותיהם וסביהם התפללו שם, והם עדיין מתפללים, לומדים ושומרים תורה ומצוות. הנה בשיעור עצמו יושבים אבות ובנים יחד.

וזה מתקשר לבית שני. אחרי שבעים שנה עוד היו אנשים שזכרו את הבית הראשון. השלשלת לא נקטעה. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" – האמת צומחת, ממשיכה, ומחזיקה מעמד מדור לדור.

דבר שאינו אמיתי אינו מחזיק מעמד, ולאמת יש המשך לדורות.

פרק ג · גלות באה לעולם

🔍 לא עונש אלא תוצאה

כדי להבין את חומרת השמיטה, הביא הרב הסבר מאחד הספרים: יש הבדל בין שלוש העבירות החמורות לבין שמיטת הארץ. על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הגלות היא עונש על העבירה. אבל על שמיטת הארץ, הגלות באה מסיבה אחרת. היא אינה עונש במובן הרגיל, אלא תוצאה ישירה.

כדי להבין את ההבדל, צריך להבין קודם מה מטרתה של השמיטה. ולשם כך צריך להבין יסוד כללי: למי שייך העולם, ומתי הוא נעשה שלנו.

השאלה הזאת נראית רחוקה מן השמיטה, אבל היא בדיוק לבה. ההבנה איך אדם רשאי ליהנות מן העולם, תלמד אותנו גם איך הוא רשאי לשבת בארץ ישראל, ומה גורם לו לאבד את הזכות הזאת.

ולכן השיעור עובר כאן לסוגיה במסכת ברכות, שעוסקת לכאורה בעניין אחר לגמרי: בברכות הנהנין.

בשלוש העבירות החמורות הגלות היא עונש; בשמיטה היא תוצאה טבעית.

פרק ג · גלות באה לעולם

🤝 אחריות של כולם

הרב העיר על דבר מעניין. איננו יוצאים בכל שבת לשכנע אנשים לשמור שבת. זה קורה מדי פעם. אבל בשביעית, משתדלים מאוד מאוד לשכנע חקלאים רבים ככל האפשר לשמור. מדוע ההבדל?

התשובה עולה מן המשנה. שמירת שבת היא חובתו של כל אדם, ומי שאינו שומר – העבירה שלו. אבל השמיטה קשורה לזכות של העם כולו לשבת בארץ. אם הארץ אינה שובתת, הגלות באה לעולם, והיא אינה פוגעת רק בחקלאי שעבד בשדה. היא פוגעת בכולם.

ולכן כל אחד יכול להשתתף במצווה הזאת, גם מי שאין לו שדה. אפשר לעודד חקלאים ששומרים שמיטה, לחזק אותם, לקנות מהם, ולהשתתף בארגונים שתומכים בהם בשנה שבה אינם עובדים. כך כל אחד לוקח חלק בשמירה על הארץ.

וזה גם מה שהופך את השמיטה למצווה של אחדות. השנה הזאת מזכירה לכולנו שאנחנו חיים יחד באותו ארמון, ושגורלנו בו קשור זה בזה.

השמיטה אינה רק עניינו של החקלאי; היא שומרת על הזכות של כל העם לשבת בארץ.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

🍇 קודם ברכה ולאחר ברכה

הגמרא במסכת ברכות מביאה שני פסוקים שנראים סותרים. פסוק אחד אומר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". ופסוק אחר אומר: "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". אז למי שייכת הארץ – לה' או לבני אדם?

ומתרצת הגמרא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. לפני שאדם בירך, הכל שייך לה'. אחרי שבירך, הארץ ניתנה לבני אדם.

ולכן אמרו שם: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא. למה גזלן? כי לקח דבר שעדיין שייך לבורא עולם. רק כשאדם מודה, משבח ומברך כראוי, מתקיים בו "והארץ נתן לבני אדם".

זה יסוד עמוק. הברכה אינה סתם נימוס לפני האוכל. היא ההכרה שהדבר אינו שלי, שהוא מתנה, ורק מתוך ההכרה הזאת הוא נעשה שלי באמת.

לפני הברכה העולם שייך לה'; אחרי הברכה הוא ניתן לאדם.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

🌳 התאנה והזקן

הרב הביא סיפור מספרו של רבי יהודה פתיה, מחכמי בבל שעלה לארץ, ספר "רוחות מספרות". הוא עסק הרבה בענייני נשמות וגלגולים. הרב העיר שעיסוק כזה מסוכן מאוד, ואין לאדם רגיל לגשת אליו.

באה אליו אישה וסיפרה: אכלתי תאנה, ואחר כך נרדמתי. בחלום בא אליי זקן ואמר לי: תודה רבה לך שהעלית אותי מדרגת צומח לדרגת מדבר. אבל חבל. אילו היית מברכת כראוי, היית מעלה אותי הרבה יותר. מה הוא רוצה ממני?

שאל אותה הרב: איזו ברכה בירכת על התאנה? אמרה: בורא פרי האדמה. אמר לה: עכשיו אני מבין. אותו זקן היה מגולגל בתאנה. בזכות הברכה שבירכת, עלה. אבל אילו בירכת כראוי, "בורא פרי העץ", היה משלים את תיקונו. עכשיו עליו לחכות לתיקון נוסף.

אין לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו מברכים. פעם היה קשה להאמין שבתוך דבר קטן טמונים דברים רבים כל כך. היום, כשרואים כמה מידע אפשר לאחסן בדבר זעיר, קל יותר להבין: בכל פרי שאוכלים ומברכים עליו, אולי מתקנים דברים שאיננו רואים.

ברכה כראוי יכולה לתקן יותר ממה שאנו מדמיינים.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

✨ הכל נברא לכבודו

ובחזרה ליסוד: בלי שאדם מודה לקדוש ברוך הוא על הדברים שהוא נהנה מהם, הם גזולים בידו. למה? כי לא בשביל כך נבראו. "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו". כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו.

כלומר: בכל דבר שבורא עולם ברא, אנחנו צריכים לגלות את יופיו של הבורא. לא רק באוכל. גם ביופיה של ארץ ישראל, בנופים, בכל מה שאדם רואה. כשאדם מודה לה' על המזון, הוא מכיר שהכל מידו, ובזה הוא משיג את מטרת המזון. ורק אז הוא זוכה בו באמת.

וחז"ל אף תיקנו לנו ברכות על מראות: הרואה את הים מברך "עושה מעשה בראשית". הרב סיפר שהיה באותו שבוע בים המלח, ושמע שעל ים המלח אין מברכים את הברכה הזאת, אולי משום שהוא "ים המוות". על הדבר הזה צריך לברר את ההלכה. אבל ממנו עצמו למד מוסר השכל נפלא.

ים המלח הוא מקום מופלא. אי אפשר לטבוע בו, מימיו מרפאים פצעים במהירות, והשקט שם מרגיע את הנפש. אדם צף על המים ומרגיש שהוא לבד עם בורא עולם.

בכל דבר שאדם נהנה ממנו, עליו לגלות את כבוד הבורא.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

🩹 לראות את המרפא

הרב תיאר את מה שראה בים המלח: פצעים שנרפאים תוך שעות, מהר יותר מכל משחה. שקט ושלווה שמרגיעים את הנפש. אנשים מגיעים לשם מכל העולם כדי להתרפא, והארץ מקבלת מכך ברכה גדולה.

ואפשר ללכת לשם, ליהנות, ולחזור – בלי לחשוב לרגע על מי שברא את כל זה. ואפשר ללכת לשם ולראות: איזה דבר נפלא ברא בורא עולם, מקום שמרפא אנשים מכל מיני מכאובים. זה ההבדל בין הנאה סתמית לבין הנאה שיש בה ברכה.

וזה בדיוק העיקרון שלמדנו. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, ברא לכבודו. כשאדם נהנה ורואה בהנאה את יד הבורא, הוא ממלא את מטרת הבריאה. וכשהוא נהנה ואינו רואה, הוא לוקח בלי להודות.

ומי שמתרגל לראות את כבוד ה' בכל דבר – בפרי, בים, בנוף – יגיע לשמיטה מוכן. הוא כבר יודע שהכל מתנה, ולא יתקשה להכיר בכך גם בשנה שבה הארץ נחה.

מי שנהנה מן הבריאה בלי לראות בה את הבורא, החמיץ את מטרתה.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

🌊 ים המלח והכנרת

ולמה ים המלח הוא "ים המוות", שאין בו חיים? לכל ים יש כניסה ויציאה. מים נכנסים ומים יוצאים. הכנרת מקבלת מן הירדן, ומעבירה הלאה, ולכן מימיה מתוקים ויש בה חיים. אבל ים המלח מקבל את המים מן הירדן, ואין לו יציאה. הוא מוקף הרים. המים נכנסים, ולא יוצאים לשום מקום.

וזה המוסר: אדם שרק מקבל, ואינו יודע לתת, הוא כמו ים המוות. לא רק בעולם הבא, אלא כבר בעולם הזה. ואדם שרוצה שחייו יהיו מתוקים, צריך להיות כמו הכנרת: לקבל מצד אחד ולתת מצד שני.

הרב תיאר זאת בדוגמה. בעל דירה שהשכיר את דירתו לנופשים, קיבל בשבוע אחד אנשים שכל הזמן חשבו מה מגיע להם. הכל היה לא מספיק: לא מספיק נקי, לא מספיק שווה. הם השאירו את הדירה מלוכלכת, ואמרו שלא נהנו כלל.

בשבוע שאחריו באו אחרים. הם שמו לב לכל מה שנעשה בשבילם, הודו, השאירו את הדירה נקייה, ואפילו הוסיפו על המחיר. והם אמרו: כמה נהנינו! מי שחושב כל הזמן מה חייבים לו, אינו נהנה. מי שחושב מה הוא יכול לתת, נהנה מכל רגע.

מי שרק מקבל ואינו נותן, דומה לים המוות.

פרק ד · לה' הארץ ומלואה

🔗 מן הברכה אל השמיטה

עכשיו אפשר לחבר את סוגיית הברכות אל השמיטה. בכל פעם שאדם אוכל פרי, הוא עומד מול אותה שאלה: של מי הפרי הזה? אם אינו מברך, הוא לוקח דבר ששייך לה'. אם הוא מברך, הוא מכיר שזו מתנה, ורק אז הפרי ניתן לו.

והשמיטה היא כמו ברכה גדולה על הארץ כולה. הברכה נאמרת על פרי אחד, ברגע אחד. השמיטה נמשכת שנה שלמה, ונוגעת בכל הקרקעות. במשך שנה שלמה אנחנו אומרים במעשים: הארץ הזאת אינה שלנו מעצמנו. היא של ה', והוא נותן לנו אותה.

ומכאן ההבדל שראינו קודם. מי שאינו מברך, נקרא גזלן. ומי שאינו שומר שמיטה, מתנהג כאילו הארץ שלו. וכמו שהנהנה בלי ברכה אינו זוכה באמת בדבר שנהנה ממנו, כך מי שאינו משמיט אינו זוכה באמת בארץ. היא אינה נעשית שלו, ולבסוף היא נלקחת ממנו.

ויש כאן גם נחמה. כמו שאדם יכול בכל רגע לברך ולתקן את יחסו לפרי שבידו, כך עם ישראל יכול בכל שמיטה לחזור ולהכיר שהארץ של ה'. כל שבע שנים מגיעה הזדמנות חדשה לומר לבעל הבית: אנחנו יודעים שזה ביתך, ותודה שאתה מארח אותנו בו. ומי שאומר זאת בלב שלם, במעשים ולא רק בדיבור, מחזק את מקומו בארץ לשנים רבות.

ולכן הגלות על שמיטת הארץ אינה עונש במובן הרגיל. היא התוצאה: מי שלא הכיר בבעלים, לא קיבל את המתנה.

הברכה עושה את הפרי לשלנו; השמיטה מזכירה שגם הארץ כולה אינה שלנו מעצמנו.

פרק ה · כדי שתדעו שהארץ שלי

🏰 "כדי שתדעו שהארץ שלי"

ומכאן אל מטרת השמיטה. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, "זִרְעוּ שֵׁשׁ וְהַשְׁמִיטוּ שֶׁבַע, כְּדֵי שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאָרֶץ שֶׁלִּי הִיא".

כלומר: תדעו שארץ ישראל אינה שייכת לכם. היא מתנת אהבה מבורא עולם, ותכירו לו טובה עליה. כולנו אורחים בעולמו של הקדוש ברוך הוא. ובפרט מי שגר בארץ ישראל, הוא זוכה שמלך המלכים מארח אותו בתוך ארמונו ממש. ארץ ישראל היא פלטרין של מלך.

מכל העולם כולו שברא, בחר ה' בארץ אחת להיות ארמונו המלכותי. והגרים בה זוכים להיות קרובים למלך, ולהרגיש את קרבתו וטובו הנפלא. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ".

ושנת השמיטה נועדה להזכיר לנו להודות לה' על הזכות הנפלאה הזאת. איך נזכרים? כשבמשך שנה שלמה אין עובדים את האדמה, חוץ ממה שחייבים לשם שמירה על הקיים. לא זורעים, לא חורשים ולא קוצרים. האדמה נחה, ואנחנו נזכרים של מי היא.

מטרת השמיטה היא להזכיר שארץ ישראל היא ארמון המלך, ואנו אורחים בו.

פרק ה · כדי שתדעו שהארץ שלי

👁️ עיני ה' בה

הגמרא מדגישה שארץ ישראל היא ארץ מיוחדת, שהקדוש ברוך הוא משגיח עליה תמיד: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". זו אינה רק אמירה רוחנית. הרב אמר שבארץ אפשר להרגיש זאת בחוש.

כמה אויבים קמים עלינו, ובורא עולם מציל אותנו. וגם בגשמיות: הארץ שעמדה שוממה, נותנת היום פירות משובחים, כמו שראינו בתמרים. מי שפוקח עיניים, רואה את ההשגחה הזאת בכל מקום.

וכשאנחנו שומרים את השמיטה מתוך הכרת הזכות הזאת, הקדוש ברוך הוא נותן לנו להמשיך לגור בארץ, ומוסיף לנו קרבה וברכה. ההכרה היא המפתח. מי שמרגיש שהוא בארמון המלך, מתנהג בהתאם, והמלך שמח בו.

ולהפך: אם, חלילה, אין שומרים את השמיטה, כלומר אין מרגישים במתנה הנפלאה של הארץ, המתנה עלולה להיפסק. כי מתנה שאינה מורגשת כמתנה, כבר אינה נשמרת כמתנה. ומה שאדם אינו שומר, הוא מאבד.

בארץ ישראל אפשר להרגיש בחוש את השגחת המלך על ארמונו.

פרק ה · כדי שתדעו שהארץ שלי

🛋️ אורח שמתנהג כבעל הבית

ועכשיו מובן למה העונש על השמיטה הוא גלות. הרב חזר לדוגמה של הדירה המושכרת. בעל הבית מציץ מדי פעם לראות שהאורחים מתנהגים כראוי. אם אורח אומר לו: אני אעשה כאן מה שאני רוצה – בעל הבית לא יחכה עד מחר. הוא יבקש ממנו לצאת באותו יום. אורח שמתחיל להרגיש שהבית שלו, הוא מסוכן.

ולעומת זאת, אורח שמתנהג כראוי, שומר על הבית ומחזיר אותו נקי ומסודר – בעל הבית רוצה לתת לו עוד. הוא אומר לו: בוא גם בשנה הבאה.

זו בדיוק השמיטה. כשאנחנו שומרים אותה, אנחנו מראים שהארץ שייכת לה'. אנחנו אורחים שמכירים בבעל הבית. וכשאנחנו מרגישים כך, בורא עולם רוצה לתת לנו להמשיך לגור בארצו.

אבל אם עובדים בשמיטה, או מוכרים את הקרקע לגוי כדי להמשיך כרגיל, אנחנו מראים כביכול: הארץ שלנו. ואז, חלילה, אנחנו מאבדים את הזכות לגור בה. הגלות אינה נקמה. היא התוצאה הטבעית של אורח ששכח שהוא אורח.

אורח שמכיר שהבית אינו שלו מוזמן שוב; אורח שמתנהג כבעלים – מסוכן להשאיר אותו.

פרק ה · כדי שתדעו שהארץ שלי

✅ המהודר שבכל הדרכים

בשיעור נשאל הרב: אם כן, מה הפתרון? והוא ענה בפשטות: לשמור שמיטה. לדבריו, לכל הרבנים עדיף שלא למכור, ואף רב לא סבר שהמכירה היא ההידור.

הוא הסביר שיש כאן שתי שאלות נפרדות. האחת: האם מותר לצרכן לקנות פירות שגדלו על סמך המכירה. זו שאלה הלכתית שיש בה דעות, והרב לא נכנס אליה בשיעור. השנייה: מה טוב לחקלאי עצמו. ובזה ברור שהמכירה אינה טובה בשבילו, כי הוא מפסיד מצווה.

הרב הזכיר שהרב עובדיה יוסף כתב שבמקום שבו החקלאי לא ישמור מצוות בלאו הכי, עדיף שיהיה לו היתר מכירה מאשר שיעבור עבירה. אבל מי שיכול לשמור שמיטה, אין דבר טוב מזה. זו המצווה המהודרת.

הוא הזכיר גם שהפירות במסגרות של שמירת שמיטה יקרים לפעמים, משום שצריך להביא אותם ממקומות רחוקים, ויש בכך הוצאות. אבל העיקר לזכור: יש מטרה לשמיטה – לדעת שהארץ שייכת לקדוש ברוך הוא. ומי שיודע זאת, בורא עולם רוצה לתת לו.

כל הרבנים מסכימים שעדיף לשמור שמיטה בלי מכירה; המכירה נועדה למי שלא ישמור בלעדיה.

פרק ה · כדי שתדעו שהארץ שלי

🕯️ שבת לה'

בסוף השיעור נזכר עוד דבר: בשנה השביעית אסור למכור את פירות השביעית כדרך סחורה, כמו שנאמר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" – לאכילה, ולא לסחורה. גם זה חלק מאותו רעיון: הפירות אינם שלך למכור. הם מתנה מן הבעלים.

אם נסכם את הדרך: פתחנו בשתי גישות למצוות – כבעיה או כברכה. ראינו שהשמיטה היא שנת שבתון מתנה, ושמי ששומר אותה זוכה לברכה גם בדרכים שאינו צופה. למדנו שגלות באה לעולם על שמיטת הארץ, ושגלות בבל נמשכה שבעים שנה כנגד שבעים שמיטות.

ואחר כך הבנו למה: כמו שהנהנה מן העולם בלי ברכה גוזל את מה ששייך לה', כך מי שעובד בארץ בשמיטה מתנהג כאילו הארץ שלו. והאורח ששוכח שהוא אורח, מאבד את מקומו בבית.

ולהפך: מי שמכיר שהארץ של ה', ושהוא אורח בארמון המלך, זוכה שהמלך יאמר לו – בוא גם בשנה הבאה. יהי רצון שנזכה לשמור את השמיטה כראוי, לשמוח בה כמתנה, ולשבת בארצו של ה' לעולם.

וכל אחד יכול להתחיל כבר עכשיו: לברך כראוי על כל פרי, לראות את כבוד ה' בכל מה שהוא נהנה ממנו, ולהתכונן לשנה השביעית בשמחה.

מי שזוכר שהארץ של ה', זוכה שה' ייתן לו לשבת בה לעולם.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: שנת השבתון של הארץ