🎤 האם שיר יכול לברוא מציאות?
השיעור עוסק בשאלה מרתקת: האם ייתכן ששיר יהפוך למציאות? האם שיר לבד יכול ליצור עולם, לשנות מצב, לקרב את מה שנראה רחוק? הרב מבקש לבחון את השאלה דרך סיפור אמיתי, ולהסביר אותו מבחינה תורנית.
הסיפור הוא סיפורו של השיר "ירושלים של זהב". השיעור נמסר ביום ירושלים, בשעות שבהן, לפני שנים, הגיעו חיילי ישראל אל הר הבית ואל הכותל. הרב מציין שבעשר בבוקר בכ"ח באייר הם נכנסו, ובתוך זמן קצר כבר נאמר "הר הבית בידינו".
והשאלה איננה רק היסטורית. הרב מדגיש שיש כאן הבנה גדולה: לא לחינם קרה מה שקרה. יש כאן יסוד שחשוב להבין גם את העבר וגם את העתיד. בורא עולם מארגן לפעמים התעוררות שאין לה אח ורע, ודרכה מתקרבת הגאולה.
כדי להבין את זה, צריך קודם לשמוע איך נולד השיר, ומה קרה בשבועות שאחריו. אחר כך נראה מה אומרים חז"ל והכוזרי על כוחו של הרצון, ולבסוף נגלה שהמילים עצמן לקוחות ממקורות קדומים.
השיעור שואל שאלה מפתיעה: האם שיר לבדו יכול לשנות את העולם?
📝 בקשה לשיר על ירושלים
ראש עיריית ירושלים באותם ימים החליט, כמעט בלי סיבה מיוחדת, שבסוף פסטיבל הזמר של יום העצמאות יושרו שירים על ירושלים, לכבוד העיר. הוא חיפש שירים חדשים, ולא מצא. הוא פנה לכמה יוצרים, וביניהם גם לנעמי שמר, וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים.
היא ישבה זמן מה וחזרה אליו: אינני מצליחה. קשה לי למצוא שיר על ירושלים. והאחראי על הערב, שהבין שהלחץ חוסם אותה, אמר לה: אין בעיה, תביאי שיר על מה שאת רוצה. ברגע שהשתחררה מן הלחץ, התחילה לעבוד.
אחרי כחודש היא חזרה ואמרה: יש לי שיר על ירושלים. היא הביאה את המילים בצד אחד ואת התווים בצד השני. ומספרים שהאחראי, רק למראה המילים והתווים, עוד לפני ששמע את השיר מושר, התחיל לבכות מרוב התרגשות.
יש כאן כבר רמז ראשון: מה שנכתב מתוך לב פתוח ומשוחרר נוגע בלבבות של אחרים, עוד לפני שהשיר יצא לעולם.
השיר נולד דווקא כשהמשוררת השתחררה מן הלחץ לכתוב אותו.
🎙️ זמרת שאיש לא הכיר
המשוררת הציבה תנאי מפתיע: היא רצתה שאת השיר תשיר חיילת צעירה, כבת עשרים, שאיש לא הכיר. איך הגיעה אליה? פעם שמעה בתה ברדיו את החיילת הזאת שרה, ואמרה לאמה: תשמעי, הקול הזה מתאים לך מאוד. רשמי את השם, יבוא יום ותצטרכי אותו.
המארגנים לא הסכימו. מה פתאום, מי מכיר אותה? אבל המשוררת עמדה על שלה: זה התנאי. אם לא, אין שיר. ובלית ברירה הסכימו.
הגיע יום העצמאות. התחרות עצמה נשכחה; רוב האנשים אינם זוכרים בכלל מי זכה בה. אבל אחרי שחולקו הנקודות התחילו שירי ירושלים, וכשהגיע תורו של השיר הזה, קרה דבר שקשה לתאר. הקהל התלהב בצורה שאי אפשר לשער. הרב אף השמיע בשיעור הקלטה מאותו רגע, שבה שומעים את הקהל.
ראש העירייה, שהיה עסוק באותה שעה, שמע שהיה שיר יוצא מן הכלל, הגיע במיוחד, וביקש שישירו אותו שוב בסוף הערב. הפעם כבר הצטרף כל הקהל, וכולם יצאו מוקסמים.
דווקא חיילת צעירה ולא מוכרת הביאה את השיר אל לב העם.
📻 השיר שעבר בכל הארץ
התזמון היה מדהים. באותו ערב ממש התפרסם שצבא מצרים נכנס לסיני, והמצב התחיל לבעור. כולם הבינו שהולכת לפרוץ מלחמה. ובאותם שבועות מתוחים, בכל מקום בארץ, ברדיו ובכל רשת, שרו את השיר הזה. החיילים שרו אותו, האזרחים שרו אותו, וגם החיילים שקיבלו את הפקודה להיכנס לירושלים שרו אותו.
הרב מביא דברים של חוקר מוזיקה שכתב שהמשוררת לא יכלה לחלום ששיר אחד ישנה לא רק את חייה, אלא גם את חיי המדינה, האזור ובמידה מסוימת את העולם כולו. מלחמת ששת הימים עוררה גאווה יהודית בכל קצוות תבל. יהדות אמריקה התעוררה, ויהודי רוסיה, שהיו כלואים מאחורי מסך הברזל, התעוררו גם הם. בתוך שנים ספורות עלו מהם עשרות אלפים.
ועוד כתב אותו חוקר, ששמע מאלופי צבא של אותה תקופה: לא הייתה שום תוכנית רצינית לשחרור העיר העתיקה. במשך שנים לא עסקו בכך ברצינות. דווקא ההתעוררות העצומה שעורר השיר הייתה אחד המניעים שדרבנו להגיב כשירו על ירושלים.
וכך הגיע לסיכום: מילים יוצרות מציאות.
בשבועות שלפני המלחמה הפך השיר לקולה של המדינה כולה.
🛡️ מלחמה שאין לה אח ורע
שלושה שבועות אחרי אותו ערב פרצה המלחמה. הרב מתאר אותה כמלחמה שכמעט אין כדוגמתה בתולדות האנושות. הצד המנצח היה בעל כוחות צבאיים קטנים בהרבה מן הכוחות שעמדו מולו, ובכל זאת ניצח בשישה ימים בלבד.
לשם השוואה: יהושע בן נון, שכבש את ארץ ישראל בניסים גלויים, כבש אותה לפי חז"ל במשך שבע שנים. כאן הכל קרה בתוך ימים ספורים. הרב מציין שבסוף השיעור הוצג סרט על הניסים של אותה מלחמה, כדי שיראו את גודל הדבר.
ועכשיו השאלה מתחדדת. האם זה רק צירוף מקרים, ששיר אחד התפשט בעם בדיוק בשבועות שלפני המלחמה? או שיש כאן משהו עמוק יותר, שהתורה מלמדת אותנו?
הרב סבור שלא נראה שהיה שיר אחר בתולדות המדינה שזכה לפופולריות כזאת, עד שנבחר לימים כשיר היובל של המדינה. ויש סיבה לכך. בבורא עולם יש כאן דרך פעולה, ואנחנו נראה אותה בדברי חז"ל ובספר הכוזרי.
ניצחון בשישה ימים, מול כוחות גדולים פי כמה, הוא דבר שאין כמותו בתולדות האנושות.
💫 "בדרך שאדם רוצה לילך"
לפני שנגיע לירושלים, הרב פותח ביסוד כללי על כוחו של הרצון. יש משפט מפורסם: "אין דבר העומד בפני הרצון". ויש לו שורש בגמרא: אמר רב הונא אמר רבי אלעזר, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.
מן התורה: אצל בלעם. תחילה נאמר לו "לא תלך עמהם", אבל כשהתעקש ורצה, נאמר לו "קום לך אתם". מן הנביאים: "אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך" – בדרך שאתה רוצה ללכת, בה מדריכים אותך. ומן הכתובים: "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". מה שאדם בוחר, כך נותנים לו להתנהג.
המשמעות עמוקה: הרצון של האדם אינו רק רגש פנימי. הוא כוח שמזיז את המציאות סביבו. מן השמים הולכים עם האדם בכיוון שהוא עצמו בוחר.
ויש בזה גם אחריות. אם הרצון הוא שקובע את הכיוון, אדם אינו יכול לומר "כך יצא". מה שהוא באמת רוצה, אליו הוא יגיע בסוף. לכן חשוב כל כך לבחור נכון מה לרצות, ולטפח את הרצונות הטובים.
ומכאן אפשר להבין את הצעד הבא, שכבר אינו נוגע רק לאדם יחיד, אלא לעם שלם.
התורה, הנביאים והכתובים מלמדים שבדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכים אותו.
❤️🔥 כוחו של החשק
רבי צדוק הכהן מלובלין כותב דבר מדהים. החשק, הוא אומר, יש לו כוח לפעול את אותו דבר שהאדם משתוקק אליו. כמו שאמרה הגמרא, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו – מצד הרצון שלו. ואפילו בחמדת העולם הזה, אילולא היה דבר מעכב, היה האדם משיג על ידי החשק את כל מה שהוא חושק בו.
כלומר, עצם התשוקה העזה לדבר מסוים יוצרת כוח לקרב אותו. לא במקרה אנשים שרוצים באמת מצליחים לעיתים קרובות להגיע למקומות שנראו בלתי אפשריים.
אבל הרב מדגיש שבסיפור של ירושלים יש הרבה יותר מן העיקרון הכללי הזה. כאן לא מדובר רק ברצון של אדם יחיד להשיג דבר מה. מדובר ביסוד שהתורה גילתה לנו על הגאולה עצמה: מתי היא באה, ומה התנאי שלה.
וכדי להבין זאת, צריך לפתוח את ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי. הוא, כפי שנראה, נוכח בשיר הזה פעמיים: פעם ביסוד הרעיוני, ופעם במילים עצמן.
רבי צדוק הכהן כותב שלחשק יש כוח לפעול את הדבר שהאדם משתוקק אליו.
🕊️ הסוד שגילה הכוזרי
רבי יהודה הלוי השתוקק מאוד לעלות לארץ ישראל. בסוף ספר הכוזרי שואל אותו מלך כוזר: למה אתה כל כך רוצה? ובתשובתו מגלה החבר סוד, שלימים הפך למציאות. הוא מגלה מתי תבוא הגאולה – השאלה ששאלו עליה במשך מאות שנים.
וכך הוא כותב, בתוכן הדברים: כאשר יתעוררו בני האדם לאהבת המקום ההוא, יבוא העניין המיוחל. והוא מביא פסוק שרובנו מכירים רק את חציו: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד". מתי זה יהיה? הפסוק שאחריו עונה: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו".
ומבאר הכוזרי: ירושלים תיבנה כאשר יכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף, עד שירצו את אבניה ואת עפרה. כלומר, התשובה לשאלה "מתי תבוא הגאולה" כתובה בפסוק עצמו: כאשר תרצו.
הרב מסכם: הגאולה תלויה ברצון. לא רצון קלוש, אלא חפץ וחשק אמיתי, שבו עם ישראל מתגעגע אל ארצו עד שגם אבניה ועפרה חביבים עליו.
הכוזרי מלמד שירושלים תיבנה כאשר בני ישראל יכספו אליה תכלית הכוסף.
🌱 "אם תרצו"
מכאן מבין הרב גם את המשפט המפורסם שנאמר על ידי מי שנקרא חוזה המדינה: "אם תרצו, אין זו אגדה". הרב מציין שלא לחינם נשאר דווקא המשפט הזה המפורסם ביותר מכל דבריו. יש בו אמת אלוקית שמקורה בדברי הכוזרי.
והוא מביא יסוד מדברי הרב קוק: כשרואים אנשים שאינם שומרי מצוות פועלים בכל מיני דברים למען הארץ והעם, ואומרים שהם עושים זאת מסיבות אחרות – דע לך, הנשמה שלהם פועלת. הנשמה האלוקית שבהם היא שמניעה אותם לכך, גם אם הם עצמם אינם אומרים זאת.
ולפי זה, גם מי שאמר "אם תרצו" אמר, אולי בלי שהתכוון לכך, אמת עמוקה מאוד. הגאולה תבוא כאשר עם ישראל ירצה.
וזה לא רק רעיון יפה. הרב מבקש להראות שאפשר לראות אותו בעיניים, בתולדות הדור האחרון: גם בהקמת המדינה, וגם בשחרור ירושלים. בשני המקרים קדם לגאולה רצון גדול ותשוקה עזה.
לפי הרב קוק, הנשמה האלוקית פועלת גם אצל מי שאינו מודע לה.
🔑 הוכחה ראשונה ושנייה
מתי קמה המדינה, אחרי אלפיים שנה? הרב עונה: כשהייתה אהבה לארץ ישראל בצורה שלא נראתה כמותה. לדבריו, לא היה כנראה רגע בהיסטוריה שבו יהודים השתוקקו כל כך לבוא לארץ כמו אחרי השואה.
הוא מזכיר את סיפורו של יהודי ששרד את השואה ועלה לבדו: ההורים לא רצו לשלוח את בנם היחיד, והוא שכנע אותם יום אחר יום; הוא נסע תלוי על דופן הרכבת, הפליג באונייה צפופה, נתפס בידי הבריטים והוגלה לקפריסין. ובכל זאת, כשהגיע, לא עזב את הארץ לעולם. המקום שלנו, אמר.
זו הייתה ההוכחה הראשונה: כשהייתה תשוקה, באה מדינה. ומה עושים כשאנשים כבר אינם רוצים כל כך? אז, כך מבין הרב, עשה בורא עולם דבר שאין לו אח ורע: שיר אחד שעורר את המדינה כולה, וכולם פתאום השתוקקו לירושלים.
ושלושה שבועות אחר כך, ירושלים הייתה בידינו. זו ההוכחה השנייה. מה שכתב הכוזרי לפני מאות שנים, ראינו פעמיים בעינינו.
פעמיים בדור האחרון ראינו שהגאולה באה אחרי התעוררות של אהבה לארץ.
💍 "ירושלים של זהב" – מבית רבי עקיבא
ועכשיו אל המילים עצמן. מאין לקוחות המילים "ירושלים של זהב"? מן הגמרא במסכת נדרים. רחל, בתו של כלבא שבוע, נישאה לרבי עקיבא כשעדיין היה רועה פשוט, כדי שילמד תורה ויהיה תלמיד חכם. אביה כעס והדיר אותם מכל נכסיו. בחורף ישנו במתבן, ורבי עקיבא היה מלקט את התבן משערותיה.
אמר לה: אילו היה לי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב – תכשיט שעליו מצוירת ירושלים. הרב מעיר כאן הערה חשובה: לאישה פעמים רבות חשוב יותר מה שבעלה רוצה לתת לה, מאשר מה שהוא נותן בפועל. כשהיא רואה כמה אכפת לו ממנה, גם בלי שיש לו, הדבר משפיע עליה מאוד.
ויש כאן גם רמז לנושא השיעור: רבי עקיבא רצה מאוד, השתוקק לתת. ובסוף, כך מספרים חז"ל, אכן נעשה עשיר ונתן לה את התכשיט. הרצון הפך למציאות.
והגמרא ממשיכה בסיפור מפתיע, שיש בו מוסר השכל גדול על הדרך שבה צומחת תורה.
לאישה חשוב לפעמים יותר מה שבעלה רוצה לתת לה, מאשר מה שהוא נותן בפועל.
🌾 אליהו מבקש תבן
בא אליהו הנביא, נדמה להם כאדם, ודפק בפתח: תנו לי מעט תבן, כי ילדה אשתי ואין לי במה להשכיב את התינוק. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם שאפילו תבן אין לו. אנחנו יכולים לשמוח בחלקנו.
הרב שואל: אם כבר שלחו מן השמים את אליהו הנביא, ולא בכל יום שולחים את אליהו, למה לא הביא איתו עושר? למה רק עידוד? והתשובה: רבי עקיבא עתיד היה להיות גדול שבגדולים. ותורה קשה ללמוד מתוך עושר. אדם גדול צומח פעמים רבות דווקא מתוך עוני ומאמץ – כך היא דרכה של תורה. לכן אליהו לא הביא כסף, אלא עזר לו לשמוח בחלקו.
רחל אמרה לו: לך ולמד תורה. הוא הלך שתים עשרה שנה, ושמע מאחורי הדלת שהיא מוכנה שילמד עוד שתים עשרה. חזר ולמד, ושב עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. כשרחל באה, בבגדים פשוטים, ודחקו אותה, אמר להם: "שלי ושלכם – שלה הוא".
ומשם, כאמור, לקחה המשוררת את שם השיר.
התורה צומחת דווקא מתוך מאמץ ודחק, ולכן מן השמים חיזקו את רבי עקיבא בשמחה בחלקו ולא בעושר.
🏙️ כיכר השוק הריקה
הנוסח הראשון של השיר היה שונה מזה שאנו מכירים. הרב הציג בשיעור את כתב היד המקורי. הבית השני דיבר על חורבן: "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה".
ומספרים שגם הבית הזה לא היה בגרסה הראשונה. המשוררת שרה את השיר לפני אנשים רבים, ואחת מהן, שהוריה גורשו מן העיר העתיקה, אמרה לה: חסר משהו. אני עוד זוכרת את העיר העתיקה. אי אפשר להשאיר את השיר בלי הגעגוע לחזור. ואז הוסיפה המשוררת את הבית על הבורות היבשים והכיכר הריקה.
וכשירושלים שוחררה, ביקשו ממנה לתקן את השיר. היא כתבה, תוך זמן קצר מאוד, בית חדש: "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר. שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה". הרב הראה צילום של התיקון הזה, וכותרת עיתון מאותם ימים, שאמרה כי המשוררת "תיקנה" את ירושלים שלה.
הבית השני היה תפילה. הבית השלישי היה התשובה לתפילה.
הבית השני נכתב מתוך געגוע, והבית השלישי נוסף כשהגעגוע התממש.
🎻 "לכל שירייך אני כינור"
החלק המפורסם ביותר בשיר הוא "הלא לכל שירייך אני כינור". מאין המילים האלה? הן לקוחות, לא פחות ולא יותר, מרבי יהודה הלוי – אותו רבי יהודה הלוי שראינו בספר הכוזרי. הן מופיעות בקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך", שבקהילות רבות אומרים אותה בתשעה באב.
רבי יהודה הלוי, שהשתוקק מאוד לארץ ישראל, כותב בה: "לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך – אני כינור לשירייך". כשאני בוכה על צערך, אני כמו תן מיילל. וכשאני חולם על שיבת ציון, על הגאולה, כל לבי מתמלא שירה, כמו כינור המנגן לכבוד השמחה.
וכך מתברר: רבי יהודה הלוי הוא היסוד הרעיוני של השיר, כי הוא גילה שהגאולה באה כשמשתוקקים; והוא גם מקור המילים, "אני כינור לשירייך".
הרב מוסיף שבדקו את המקורות של השיר, ומצאו שהם באמת אלה. לא במקרה הם כאן. השיר כולו ארוג ממקורות של געגוע לירושלים.
את מילות הפזמון המפורסמות שאלה המשוררת מן הקינה "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי.
👑 קושר כתרים לאותיות
השיר נפתח ברבי עקיבא, עם "ירושלים של זהב". והוא גם נחתם ברבי עקיבא. בסופו אומרת המשוררת שהיא באה "לקשור לך כתרים". גם המילים האלה לקוחות מסיפור בגמרא.
הגמרא במסכת מנחות מספרת: בשעה שעלה משה למרום, מצא את הקדוש ברוך הוא יושב וקושר כתרים לאותיות – התגים שמעל אותיות התורה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? כלומר, למה צריך את הכתרים האלה? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
כלומר, הכתרים נקשרו בשביל רבי עקיבא. ומכאן לקחה המשוררת את הביטוי "לקשור כתרים" לירושלים.
יש משהו מרגש בכך ששיר על ירושלים מתחיל ונגמר בדמותו של רבי עקיבא: אותו רבי עקיבא שרצה לתת לאשתו ירושלים של זהב בימים שלא היה לו דבר, ואותו רבי עקיבא שבשבילו נקשרו הכתרים לאותיות התורה. מן הרצון לתת, ועד התורה שנדרשה מכל קוץ וקוץ – כך נארג השיר.
השיר נפתח ברבי עקיבא ונחתם ברבי עקיבא.
🧭 הגאולה תלויה ברצון
מה לומדים מכל הסיפור הזה? הרב מסכם: הגאולה תלויה ברצון ובאהבה. כבר אין צורך להסתמך רק על דברי הכוזרי, כי יש לנו ניסיון. ראינו זאת בפועל פעמיים: פעם בהקמת המדינה, ופעם בשחרור ירושלים.
ומכאן גם שאלה על העתיד. בברית בין הבתרים הבטיח ה' לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". הרב מציין שגם לפי השיטות המצמצמות ביותר בהגדרת גבולות הארץ, היא רחבה בהרבה ממה שיש בידינו. ובתורה נאמר במפורש על שבט זבולון: "זבולון לחוף ימים ישכון... וירכתו על צידון".
מתי יתקיים כל זה? לפי מה שראינו, כאשר תהיה התעוררות, וכאשר עם ישראל ירצה באמת. "כי רצו עבדיך את אבניה".
הרב מדגיש שהשאלה "עד מתי?" אינה שאלה שרק מחכים לתשובתה מן השמים. היא תלויה גם בנו. אם לא רוצים, איך זה יקרה? ואם רוצים באמת, אפשר הרבה מאוד.
מה שראינו פעמיים בדור האחרון מלמד גם על העתיד: הגאולה מתקרבת כשעם ישראל רוצה ואוהב.
🎶 מן השיר אל הלב
בסוף השיעור חוזר הרב אל השאלה שפתחה אותו: האם שיר יכול לברוא מציאות? התשובה, לפי כל מה שראינו, היא כן – אבל לא בגלל כוח קסם של מילים. השיר עצמו אינו בורא דבר. הוא מעורר רצון, והרצון הוא שבורא.
זו השרשרת: שיר נוגע בלב. הלב מתחיל להתגעגע ולהשתוקק. וכשעם שלם משתוקק, מתקיים מה שכתוב בפסוק: "כי רצו עבדיך את אבניה" – ואז "אתה תקום תרחם ציון". מן השמים הולכים עם האדם, ועם העם, בדרך שבה הם רוצים ללכת.
ולכן יש משמעות גדולה גם למילים שאנחנו שרים ואומרים. מי שאומר בכל יום בתפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ומי ששר על ירושלים, אינו עושה רק מעשה של זיכרון. הוא מחזק את הרצון, ובכך משתתף בקירוב הגאולה.
אין זה מקרה ששיר אחד, שנכתב מתוך מקורות של רבי עקיבא ורבי יהודה הלוי, נעשה כלי לכך. כל מי שמשתוקק לירושלים ולארץ ישראל מצטרף לאותה שירה. יזכה אותנו ה' לרצות באמת, ולראות בבניין ירושלים במהרה.
שיר יכול לעורר לבבות, ולבבות שמתעוררים יכולים ליצור מציאות.