🚪 ומה אחרי החנוכה?
בשיעור הקודם נלמד הפסוק בפרשת שופטים: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". מי שבנה בית ועדיין לא גר בו, חוזר מן המלחמה, כי עוד לא קיים את המצווה לגור בבית. ילך הביתה, יחנוך את הבית, יעשה סעודה וישמח שיש לו בית.
לפי זה היינו חושבים שהסיפור נגמר. הוא חזר, נכנס לבית, גר בו אפילו יום אחד, חנך אותו. עכשיו אין שום בעיה: שילך לצבא. אבל כאן מגיעה פרשת כי תצא, הפרשה שיש בה יותר מצוות מכל פרשה אחרת בתורה, ומוסיפה דין חדש ומעניין מאוד.
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר. נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". זו מצוות עשה מן התורה: אדם שמתחתן אינו יוצא לצבא בשנה הראשונה. וכפי שיתברר, חז"ל למדו שהדין הזה נאמר גם על מי שבנה בית. זה נושא השיעור: מה הדין בשנה שאחרי הכניסה לבית, ומה עושים בה.
התורה מוסיפה על מי שבנה בית ולא חנכו דין נוסף: שנה שלמה אחרי הכניסה לבית.
🪖 חתן וצבא בימינו
קודם כל צריך לדעת: כל הפטורים האלה נאמרו במלחמת רשות. במלחמת מצווה הכל יוצאים, ואמרו חז"ל שאפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה". יש בזה דיון במפרשים מה תפקידה של הכלה שיוצאת, אבל העיקר ברור: במלחמת מצווה אין פטור.
בצבא בימינו ההוראות שונות. חתן פטור בשבעת ימי המשתה. גם אם יש גיוס חירום, אין מכריחים חתן לבוא בימי שבע הברכות, אלא אם כן הוא בוחר בכך מעצמו. היו מקרים שחתן בחר לצאת בימים האלה עם חבריו, והדבר נדון בין הרבנים: האם עשה כראוי, כאשר לא היה ברור שיש מחסור בחיילים.
ועוד נידון עלה בזמננו: האם ראוי לקבוע שבשנה הראשונה לנישואין לא יקראו חתן למילואים, לפחות כשאין צורך דחוף. אין זה פשוט, ובינתיים לא נקבעה בזה שום הוראה, אפילו לא המלצה. הרב הזכיר שבמלחמות שהיו, יש שהספיקו לסיים את ימי המשתה לפני שנקראו, ויש שלא זכו לכך. כך או כך, התורה עצמה קובעת את העיקרון: אדם שמתחתן, יש לו שנה שהיא שלו ושל אשתו.
במלחמת מצווה הכל יוצאים, ובשאלת השנה הראשונה בימינו עדיין אין הכרעה מעשית.
✨ "אשה חדשה"
מה פירוש "אִשָּׁה חֲדָשָׁה"? האם דווקא בתולה, שלא נישאה מעולם? לא. גם אלמנה או גרושה שנישאת לו נקראת אשה חדשה, כי היא חדשה אצלו. העיקר הוא שהקשר חדש.
רש"י מביא את הדרשה: "חֲדָשָׁה" – פרט למחזיר גרושתו. מי שגירש את אשתו וחזר ונשא אותה, אינה חדשה אצלו, ולכן אין לו את הפטור הזה. אבל כל אישה שהיא חדשה בחייו, יש עליו מצווה לשמוח איתה שנה שלמה.
וכבר כאן רואים יסוד שיחזור בהמשך גם לגבי הבית: "חדש" אינו מתאר את החפץ עצמו, אלא את היחס של האדם אליו. השאלה אינה אם הדבר חדש בעולם, אלא אם הוא חדש בחייו. ומה המצווה בשנה הזאת? על זה אומר הפסוק: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".
"חדשה" פירושה חדשה אצלו, ולא דווקא שלא נישאה מעולם.
👂 לא מתנות – הקשבה
איך משמחים אישה? הרב שאל את המשתתפים, והתשובה הראשונה שעלתה הייתה: מתנות. אבל שימו לב ללשון התורה. "וְשִׂמַּח" – אתה צריך לשמח אותה. זה לא כמו ביום טוב, שבו המצווה היא לדאוג שיהיו דברים משמחים, בגדים ותכשיטים. כאן המצווה היא שאתה תעשה פעולות, ושהיא תהיה שמחה מהן.
ומה עשו לפני אלפיים שנה? אז לא היו חנויות מלאות מתנות. איך שימח אדם את אשתו? בשני דברים עיקריים. הראשון: עצם השיחה עם האישה. ולא סתם שיחה, אלא הקשבה פעילה. שהיא תרגיש שיש מי שמקשיב לה, שיש מי שיושב איתה, שמתעניין במה שהיא אומרת.
צריך לשים לב: אין הכוונה שהוא ידבר הרבה. הכוונה שהיא תרגיש שיש לה עם מי לדבר. שמישהו מתעניין באמת, שואל, מגיב. שיחה כזאת היא אחד הדברים המשמחים ביותר לאישה, והיא אינה עולה כסף. היא עולה זמן ותשומת לב, ובשביל זה בדיוק נתנה התורה שנה.
לשמח את האישה אין פירושו לקנות לה דברים, אלא לעשות פעולות שמהן היא שמחה, ובראשן הקשבה פעילה.
💬 "אל תרבה שיחה"
אבל יש לכאורה קושיה. במשנה במסכת אבות נאמר: "אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה", ואמרו: "בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ". איך זה מתיישב עם המצווה לשבת ולשוחח עם האישה?
השאלה הזאת נשאלה אצל החזון איש, והוא תירץ: מה שנאמר "אל תרבה שיחה עם האשה", לא נאמר כאשר האישה צריכה לשיחה הזאת. כאשר השיחה נחוצה לשמחה שלה ולחיבור ביניהם, אין זה "ריבוי שיחה" אלא מצווה. וכך גם בשנים שאחר כך: כשהקשר זקוק לשיחה, השיחה היא חלק מבניין הבית.
והרב סיפר משל על אישה חכמה שבעלה היה תלמיד חכם, ותמיד אחרי חמש דקות של שיחה היה קם והולך, ואומר: "אל תרבה שיחה עם האשה". יום אחד אמרה לו: למדת היטב את המשנה, אבל יש לי קושיה. במשנה כתוב שלא תרבה שיחה. ואני לא ביקשתי ממך לדבר. ביקשתי שתקשיב. המשל מצחיק, אבל הוא מלמד את העיקר: מה שהאישה צריכה הוא שיקשיבו לה.
החזון איש הסביר שהאיסור להרבות שיחה עם האישה אינו נאמר כשהשיחה נחוצה לקשר ביניהם.
🌷 חשובה בעיניו
הדבר השני שהובא בשם החזון איש: טבעה של האישה להתענג על חינה בעיני בעלה. כשאדם נותן לאשתו מחמאות, כשהיא מרגישה שהיא חשובה בעיניו, שהוא רואה אותה כדבר היקר ביותר בעולם, זה גורם לה הרבה מאוד שמחה.
זה אינו עניין חיצוני. אישה נהנית מאוד מכך שבעלה רואה שהיא טובה, שהיא חשובה, שיש לה חן. מילה יפה, הערכה כנה, שבח על מה שעשתה, הם הכלים שבהם מקיימים את המצווה "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ". ושוב, אין כאן צורך בממון. צריך עין טובה ופה שיודע לומר את מה שהעין רואה.
כך מתברר שהשנה הראשונה אינה שנה של חופש סתם. זו שנה של עבודה: להקשיב, להתעניין, להעריך, לומר מילה טובה. אדם שמשקיע בזה בשנה הראשונה, בונה את היסודות של הבית לכל החיים. ולכן אומרת התורה: אל תלך לכל מיני מקומות, אל תצא לצבא, אל תעבור לשום דבר, כי יש לך עכשיו מצווה שצריך להשקיע בה הרבה מאוד.
טבעה של האישה ליהנות מכך שהיא חשובה בעיני בעלה, ולכן מילה טובה היא מקור גדול לשמחתה.
✏️ איפה שמים את הפסיק
יש כאן שאלה מעניינת: איך קוראים את הפסוק? הקריאה הפשוטה היא: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" – שנה אחת הוא נקי, ובשנה הזאת הוא משמח את אשתו. אבל אפשר לקרוא גם אחרת: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת", פסיק, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".
לפי הקריאה השנייה, המצווה לשמח את האישה אינה מוגבלת לשנה. היא לכל החיים. רק בשנה הראשונה התורה דואגת גם לאמצעים: היא פוטרת אותו מכל עניין אחר, כדי שיוכל להשקיע ולבנות את הקשר. אחר כך הוא ממשיך לשמח אותה, גם כשהוא חוזר לעבודה ולחובות.
ועוד שאלה: האם הדין "נקי יהיה" הוא רק על הצבא, שאסור לו לגייס חתן בשנה הראשונה, או שהוא גם על האדם עצמו? למשל, האם מותר לחתן לנסוע לחוץ לארץ לבדו בשנה הראשונה? נראה מן הלשון שהדין חל גם עליו. אבל אם אשתו מסכימה, אין בכך בעיה, כי המצווה היא לשמחתה. אלה נושאים ארוכים, והם הוזכרו רק כדי להראות כמה עומק יש בפסוק אחד.
אפשר שהמצווה לשמח את האישה היא לכל החיים, והשנה הראשונה נועדה לתת לה כלים.
📜 "ואלו שאין זזין ממקומן"
ועכשיו לעניין הבית. למדו חז"ל: נושא אישה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כלומר, הדין של שנה שלמה, שנאמר בנושא אישה, נאמר גם על השניים האחרים שבפרשת שופטים: מי שבנה בית ומי שנטע כרם.
כך שנינו במשנה במסכת סוטה: "וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן: בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, הַנּוֹשֵׂא אֶת אֲרוּסָתוֹ, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת". ודורשת המשנה: "לְבֵיתוֹ" – זה ביתו, "יִהְיֶה" – זה כרמו, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" – זו אשתו, "אֲשֶׁר לָקָח" – להביא את יבמתו. ומסיימת: אינם מספקים מים ומזון, ואינם מתקנים את הדרכים.
נמצא שמי שבנה בית וחנך אותו, כלומר כבר נכנס לגור בו, יש לו פטור של שנה שלמה. הוא אינו זז ממקומו כלל. ובאותו אופן מי שנשא אישה שנייה, כל עוד היא אשה חדשה אצלו.
חז"ל למדו שהשנה של החתן נאמרה גם על מי שבנה בית ונטע כרם.
🍲 ג'ובניקים ופטורים לגמרי
הברטנורא מסביר את ההבדל בין שתי הקבוצות. אלה שבנו בית ולא חנכו, נטעו כרם ולא חיללו, ארסו ולא נשאו, הולכים לעורכי המלחמה ושומעים שם את דברי הכוהן, ואחר כך חוזרים. אבל הם אינם חוזרים לבתיהם. הם חוזרים "לספק מים ומזון" ולתקן את הדרכים. כלומר, הם אינם לוחמים, אבל הם משרתים בצבא בתפקידי תמיכה.
הרב הסביר זאת מן הצבא של ימינו. לא כל חייל הוא לוחם. בגדוד שריון, למשל, יש מאה לוחמים בטנקים, וסביבם עוד מאות חיילים בתפקידי עורף: מטבח, אפסנאות, נהגים, תחזוקה. בלי כולם אי אפשר לנהל מלחמה. כך גם מי שבנה בית ולא חנכו: הוא אינו נלחם, אבל הוא בצבא, עובד במטבח ובהספקה.
לעומתם, מי שבנה בית וחנך אותו, בתוך השנה הראשונה, פטור לגמרי. הוא אינו מגיע כלל: לא למחסן, לא למטבח, לא לשום דבר. הוא נשאר בבית. זה חידוש גדול: דווקא אחרי שכבר נכנס לבית, הפטור שלו גדול יותר.
מי שבנה ולא חנך יוצא לסייע מאחורי הקווים, ומי שבנה וחנך אינו זז מביתו כל השנה.
🏢 "בית חדש" – חדש אצלו
ומה הדין במי שקונה בית יד שנייה? התורה אומרת "בַּיִת חָדָשׁ". אבל כמו באישה, גם כאן הכוונה אינה לבית שעוד עליו הניילון. הכוונה לבית שחדש אצלו. כל בית שאדם נכנס לגור בו בפעם הראשונה נקרא בית חדש לעניין זה.
הרב סיפר שכאשר חיבר את ספרו בנושא, התלבט זמן רב איזו תמונה לשים על הכריכה. בתחילה רצה תמונה של בית יפה, בית חד־קומתי עם עצים. אבל כל בעל בית שביקש ממנו רשות לצלם את ביתו סירב. ואז הבין שיש בעיה גדולה יותר: אם תהיה על הכריכה תמונה של בית חדש, על הקרקע, עם עצים מסביב, מי שרק יראה את הספר יחשוב שהמצווה נאמרה רק על בית כזה.
לכן החליט לשים תמונה של בניין רגיל, ישן, שכל אחד מבין שאינו בית חדש ואינו בית על הקרקע. כך יבין כל מי שרואה את הספר שהמצווה שייכת גם לו. בסוף צילם בניין דירות פשוט בשכונתו, בית שגר בו יהודי בודד ומוכר בשכונה. והמסר ברור: גם דירה בקומה שנייה, בבניין ישן, היא "בית חדש" למי שנכנס לגור בה.
הרב הוסיף שגם מי שעובר דירה, מוכר וקונה דירה אחרת, נמצא בכלל השאלה הזאת, וזה נושא בפני עצמו.
גם מי שקונה דירה יד שנייה נכלל בדין, כי הבית חדש אצלו.
📅 מתי מתחילה השנה
מתי מתחילה השנה? לא מיום הקנייה ולא מיום הסעודה. השנה מתחילה מן הרגע שהאדם מתחיל לגור בבית. מי שקנה דירה ועוד לא נכנס אליה, נמצא עדיין בשלב של "בנה בית ולא חנכו". מרגע שהתחיל לגור בה, מתחילה שנת השמחה.
ומה עם מי ששוכר דירה? לפי מה שנאמר בשיעור, הדין הזה נאמר על בית שלו. דירה שכורה אינה שלו, גם אם יגור בה שנים. לכן אין לשוכר את הדין של שנה שלמה מצד זה, וחנוכת הבית שעושים בדירה שכורה היא לברכה ולסגולה, שיהיה מקום טוב ויישוב טוב, ולא מצד ההלכה שבפסוקים.
הרב סיפר גם על יהודי שפנה אליו ורוצה להקים יישוב חדש לציבור החרדי, ומבקש לעורר את המודעות כמה חשוב להתיישב בארץ. בהקשר זה עלתה השאלה אם יש מקור בהלכה לכך שיש מצווה דווקא לגור ביישוב. ודאי שכאשר המגורים פותחים מקום חדש בארץ, יש בזה מצווה. אבל גם בלי זה, כל בית שאדם נכנס לגור בו בארץ ישראל הוא מצווה, ושנה שלמה של שמחה והודיה מחכה לו.
השנה מתחילה מרגע שהאדם מתחיל לגור בבית שלו.