📅 בין ט"ו בשבט לפרשת שקלים
השיעור נאמר בין ט"ו בשבט לפרשת שקלים, ועסק בנושא שקשור לשניהם יחד. ט"ו בשבט מזכיר לנו את ארץ ישראל ואת פירותיה. פרשת שקלים מזכירה את מחצית השקל, שכל יהודי היה נותן למקדש. והנושא שמחבר ביניהם הוא סיפור היסטורי מרתק, שנמשך כמאתיים שנה בעם ישראל, והיום כמעט אינו מוכר: קופת מעות ארץ ישראל, שנקראה "כולל רייסין".
כדאי להכיר את הסיפור הזה. לא רק כדי לדעת היסטוריה, אלא כדי לראות איך יהודים, שרובם מעולם לא ראו את ארץ ישראל, חיו אותה בכל יום. ומתוך הסיפורים אפשר ללמוד גם דברים למעשה, לנו, שזכינו לגור כאן.
השם "רייסין" הוא כינוי לחבל ארץ ברוסיה הלבנה, שממנו באו העולים הראשונים. הם הגיעו מאותו אזור, ולכן נקרא הכולל על שם מקום מוצאם. וכך, מכאן ואילך, כל כסף שנאסף בקהילות החסידים בשביל ארץ ישראל נקרא "מעות ארץ ישראל" של כולל רייסין.
כדי להבין איך התחיל הדבר, צריך לחזור כמאתיים וחמישים שנה אחורה, לעלייה אחת גדולה ומיוחדת.
קופת ארץ ישראל מחברת את שני הזמנים: את ארץ ישראל של ט"ו בשבט ואת מחצית השקל של פרשת שקלים.
⛵ שלוש מאות עולים
בשנת תקל"ז, 1777 למניינם, העיר ה' את רוחו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, תלמידו של המגיד ממזריטש, תלמיד הבעל שם טוב. הוא החליט לעלות לארץ ישראל ברוב עם, ולייסד בה יישוב של חסידים ואנשי מעשה ההולכים בדרכו של הבעל שם טוב. למה דווקא אז, ומה הביא אותו להחלטה, אין זה ברור לגמרי, ולא ניכנס לכך.
צריך לזכור מה הייתה הארץ באותם ימים: שממה, חול ומעט יישוב. ובכל זאת התארגנו כשלוש מאות מאנשיו, עם משפחותיהם, לעזוב את ארצות הגולה ולעלות. מסלול נסיעתם עבר בערים רבות, ובכל מקום הצטרפו אליהם עוד ועוד יהודים.
הדרך הייתה ארוכה וקשה מאוד. נסיעה באונייה נמשכה חודשים. רבי מנדל עצמו כתב אחר כך שרבים מאוד חזרו לאחר שראו את הקושי. רבים התלהבו בתחילה, ובדרך פרשו. רק אלה שכוונתם ודעתם הייתה לשם שמים, המופלגים בתורה ובעבודה, נשארו בארץ הקודש.
באותה תקופה היו בכל ארץ ישראל אולי עשרת אלפים יהודים בלבד. עלייה של מאות אנשים בבת אחת הייתה מן הגדולות שהיו מזה מאות שנים. עד אז עלו יחידים, בודדים. וכאן, לראשונה, קבוצה שלמה.
בשנת תקל"ז עלה רבי מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל עם כשלוש מאות מאנשיו.
👀 "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה"
ומאותו רגע, כך מובא, התחולל שינוי בעולם היהודי. מי שעלה בגופו והתנחל בארץ, זכה לשבת בה. אבל גם מי שלא עלה, התחיל להתקשר לארץ ישראל דרך נתינה: דרך מעות ארץ ישראל.
כך נוצרה לכל יהודי שנתן אחיזה ושורש בארץ, וכביכול בפלטרין של המלך. עיניו ולבו היו שם כל הימים. וכך אמרו חז"ל על ציון: "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". מי שמצפה ומשתוקק לארץ ישראל, נחשב כאילו הוא חלק ממנה.
מאותו זמן התחילו בקהילות החסידים לחזק מאוד את הנתינה לארץ ישראל. ולאט לאט, עם ישראל כולו התחיל להתחבר לרעיון של ארץ ישראל. לא עוד חלום רחוק שמזכירים בתפילה, אלא מקום חי, שיש בו יהודים, ויש לכל אחד חלק בקיומם.
אבל מעבר לרעיון, היה צורך מעשי ודחוף מאוד. העולים שהגיעו נתקלו במציאות קשה, וזה מה שהוליד את הכולל עצמו.
מאז אותה עלייה התחברו לארץ ישראל גם מי שלא עלו, על ידי שנתנו מכספם לבניה.
📚 הכולל הראשון
העולים הגיעו לטבריה, ומצאו שאין במה להתפרנס. אין מסחר, אין עם מי לעשות עסקים, אין עבודה. מה עושים? בשנים הראשונות ייסדו רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, יחד עם גדולי הדור בחוץ לארץ, את המפעל שנקרא כולל רייסין.
הכולל היה מן המוסדות הראשונים שקמו בעבור ארץ ישראל בקרב יהודי הגולה, והיה לו חלק בכל העליות וההתיישבות שאחר כך. כמאתיים שנה הוא שימש כגוף הקהילתי המרכזי של יישוב החסידים בטבריה.
ויש כאן נקודה מעניינת. המושג "כולל", שאנשים יושבים ולומדים כל היום והציבור מחזיק אותם, אינו המצאה חדשה. במידה רבה הוא התחיל כאן, בארץ ישראל, לפני כמאתיים שנה. בגולה היו בכל עיר אולי כמה אנשים בודדים שישבו ולמדו כל היום. כאן היה ציבור שלם של מאות אנשים שעסקו בתורה ובעבודה.
נכון שזה נוצר מתוך הנסיבות, כי לא היה במה לעבוד. אבל מתוך הנסיבות האלה נבנה דבר גדול: ציבור של לומדי תורה בארץ ישראל, והגולה כולה שותפה בהחזקתו.
כולל רייסין שימש כמאתיים שנה כגוף המרכזי של יישוב החסידים בטבריה, והיה אחד מן הכוללים הראשונים.
🎯 מטרה כפולה
מטרת יסוד הכולל הייתה כפולה. ראשית, לשתף את יהודי חוץ לארץ במצוות יישוב ארץ ישראל. על ידי שאדם נותן מכספו, נחשב לו במידה מסוימת כאילו הוא גר בארץ ישראל. הוא אינו יכול לעלות, אבל הוא יכול להיות שותף.
ושנית, לפרנס בנדבות את משפחות העולים, שפרשו מכל עסקי העולם הזה וישבו כל ימיהם על התורה ועל העבודה.
והסדר הזה חשוב מאוד. היינו חושבים שהעיקר הוא לעזור לעניים, ושהנתינה היא טובה שעושים איתם. אבל גדולי ישראל ראו את הדבר הפוך. מובא שאחד מהם כתב לאנשי הכולל בארץ ישראל: יותר ממה שאתם צריכים לקבל, בני חוץ לארץ צריכים לתת. ואפילו אם הייתם כולכם עשירים גדולים, היו צריכים לתת.
למה? כי אדם שאין לו חיבור לארץ ישראל, כביכול מנותק מארץ החיים. ואיך יהיה חיבור לנו, הגרים בחוץ לארץ? על ידי שאנחנו נותנים לכם. הנתינה אינה רק בשבילכם, היא בשבילנו.
זו נקודה שכדאי לזכור בכל נתינה לדבר שבקדושה: הנותן מקבל לא פחות מן המקבל.
הכולל נועד לשתף את יהודי חוץ לארץ במצוות יישוב הארץ, ולפרנס את הלומדים בה.
🌾 "האיש אשר עשיתי עמו היום"
וכך אמר האדמו"ר בעל "דברי שמואל" מסלונים: האמינו לי, שאפילו אם היו לבני ארץ ישראל ערמות זהב מתחת לשולחנם, גם אז לא הייתי ממעט בנסיעותיי לקחת מידכם עוד רובל ועוד פרוטה בשביל ארץ ישראל.
ועל זה הביאו את הפסוק במגילת רות. רות באה הביתה אחרי יום של לקט, ונעמי שואלת אותה איפה לקטה. ורות עונה: "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז". לא "אשר עשה עמי", אלא "אשר עשיתי עמו". חז"ל למדו מכאן שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית.
העני מזכה את הנותן. הוא נותן לו הזדמנות לקיים מצווה, ובזה הוא עושה עמו חסד גדול. וכך גם אנשי ארץ ישראל: הם מזכים את בני הגולה, נותנים להם חלק בארץ.
ובעלי המוסר מוסיפים שיש בזה דרגה עצומה: מי שגובה צדקה לדבר מצווה צריך להרגיש באמת שהוא מזכה את הנותן, ולא שהוא מבקש טובה. כך הרגישו גדולי החסידות שעמדו בראש הכולל.
העני עושה עם בעל הבית יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, כי הוא מזכה אותו.
👞 עפר מארץ ישראל על הנעליים
צריך לדעת שגם קודם לכן, אצל קהילות הספרדים, כבר נהגו לשלוח שדרים, שליחים מארץ ישראל שאספו כסף בקהילות. וכשהיה מגיע שד"ר מארץ ישראל, היו כולם מתרגשים מאוד. בספרים מתואר כמה אהבו אותם וכיבדו אותם.
ויש אפילו סיפור על שד"ר שהגיע לבית, וביקשו ממנו את נעליו. גירדו מהן את העפר, ואמרו: אולי עוד נשאר כאן מעט עפר מארץ ישראל, שנדבק בנעליים ועדיין לא ירד. את העפר הזה שמו בכוס, ושתו.
מה לומדים מכך? בחורף קורה לפעמים שילד נכנס הביתה בנעליים מלאות בוץ, ומלכלך את הבית. עצה טובה שנאמרה בשיעור: במקום לכעוס, אפשר לומר: איזו זכות יש לנו, עפר של ארץ ישראל בתוך הבית שלנו! סבא רבא שלנו, בגולה, היה מאושר מדבר כזה. הוא היה אוסף את העפר הזה מתוך הנעליים.
כאן בארץ אנחנו רגילים, ולכן לא שמים לב. אבל אפשר להשתמש בכל הזדמנות כזו כדי להתעורר. מה שהיה לדורות קודמים חלום, הוא לנו מציאות יומיומית.
יהודי הגולה חיבבו כל גרגר עפר מן הארץ, ומי שגר בה יכול לראות גם בבוץ על הרצפה זכות.
⚖️ כמו מחצית השקל
ועכשיו נראה את התקנות שתיקנו הצדיקים לכל הסרים למשמעתם. והן ממש מזכירות את מחצית השקל.
צריך לזכור שמדובר בחסידים. אצל החסידים יש משמעת לאדמו"ר: מה שהאדמו"ר קובע, כך עושים, בלי חכמות. והם קבעו שכל איש ואיש ייתן לארץ ישראל. במחצית השקל נאמר "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט". כאן שינו מעט: העשיר ירבה, אין בעיה. אבל הדל לא ימעיט. כל אחד ייתן לפחות כפי השיעור שנקבע.
ועוד דבר: הנתינה לא הייתה פעם בשנה. היא הייתה מדי יום ביומו. הצדיקים פסקו שלא יעבור על חסיד אפילו יום אחד בלי לקיים את הקשר הזה עם ארץ ישראל.
וגם הנשים והטף השתתפו במצווה הזאת בהשתוקקות. אצל הנשים היה מנהג מיוחד: בערבי שבתות, לפני הדלקת הנרות, נתנו צדקה לקופת ארץ ישראל. כך, ברגע הקדוש שלפני כניסת השבת, נוצר בכל בית קשר לארץ ישראל.
המטבע הקטן הזה, יום אחר יום, בנה בלב של כל יהודי מקום של קבע לארץ ישראל.
הצדיקים תיקנו שכל חסיד, איש ואישה, יתרום לארץ ישראל בכל יום, העשיר ירבה והדל לא ימעיט.
🍽️ רבי שלמה מקרלין
הראשון שעסק בכך במיוחד היה הרב הקדוש רבי שלמה מקרלין, תלמידו של רבי אהרן מקרלין, תלמיד המגיד ממזריטש. הוא היה הראשון שתפס את הנושא הזה בכל כוחו, ומצוות מעות ארץ ישראל הייתה אצלו מרכז סדר היום וההנהגה של בית מדרשו.
הוא עשה כל מיני "תחבולות קודש" כדי לעורר תורמים לעניין הנשגב. והנה דוגמה אחת מני רבות: הוא תיקן שכל מי שרוצה לשבת לשולחנו הקדוש, בשעת הטיש, צריך לשלם קודם סכום מסוים. לא בשבילו, אלא בשביל קופת ארץ ישראל.
וכל החוסים בצלו קיימו את המצווה הזאת במסירות נפש, מדי יום ביומו. לא פעם בשנה ולא בהזדמנויות מיוחדות. כל יום, מטבע לקופת ארץ ישראל.
קל להבין כמה זה השפיע. כשאדם נותן כל יום, ארץ ישראל נעשית חלק מסדר יומו, כמו התפילה והלימוד. ומי שרגיל בכך, אינו שוכח אותה גם כשהוא רחוק ממנה אלפי קילומטרים.
ומכאן גם עצה לנו: דבר שעושים כל יום, אפילו קטן, משפיע על הנפש יותר מדבר גדול שעושים פעם אחת.
רבי שלמה מקרלין קבע שכל מי שרוצה לשבת לשולחנו ייתן קודם לקופת ארץ ישראל.
🙏 "והתפללו אליך דרך ארצם"
אחרי פטירתו של רבי שלמה מקרלין, הקים ה' תחתיו את תלמידו המובהק, הסבא קדישא רבי מרדכי מלכוביץ. ממנו נמשכה שלשלת לכוביץ, קוברין וסלונים, שחיה וקיימת עד היום. וחסידות סלונים היא שבעיקר לקחה על עצמה את הקופה.
רבי מרדכי המשיך בדרך רבו, ועשה מעות ארץ ישראל לעניין עיקרי בסדר היום של חסידיו. הוא הרגיל אותם לתת פעמים רבות: ערב ובוקר וצהריים, ובעיקר לפני כל תפילה.
ולמה לפני התפילה? הוא הסביר: כתוב "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם". התפילה עולה דרך ארץ ישראל. ואנחנו, בחוץ לארץ, איך תעלה התפילה שלנו? אמר: שים מטבע בקופת ארץ ישראל. התחברת לארץ ישראל, והתפילה שלך עולה דרכה.
והוא עצמו נהג להשליך מכספו לקופה פעמים רבות ביום: לפני כל תפילה ואחריה, לפני הסעודה ואחריה, בשכבו ובקומו, לפני ברכות השחר ואחריהן, לפני הלימוד ואחריו, וכן לפני כל עבודה ולפני כל מצווה, בלי מספר. אצלו, ארץ ישראל הייתה השער לכל מעשה של קדושה.
רבי מרדכי מלכוביץ לימד שהתפילה עולה דרך ארץ ישראל, ולכן נתן לקופה לפני כל תפילה.
🍞 מהלחם שבפיהם
גם בנו, רבי נח מלכוביץ, הלך בדרך אביו, והרבה לחבב את המצווה בקרב המקושרים אליו. ובולט במיוחד הדבר שאנשיו היו ברובם דלים ואביונים. התקופה הייתה קשה מאוד, והפרנסה דחוקה. ובכל זאת נתנו מעות ארץ ישראל במסירות נפש, מן הלחם שחסכו מפיהם.
נשתמר מכתב מפורסם ששלח לחסידיו בשנת תקפ"א, ובו זירז אותם להרבות בגבייה. בין הדברים הוא כותב שהמצווה הזאת היא שעמדה לאבותינו ולנו, שכל חיותם ויראתם ביראת ה' נוגעת בה. ומי שמקיים אותה יום ביומו, דווקא בכל יום, זו המתקת הדינים בשורשם.
ועוד גילה באותו מכתב, ששמע מאביו: ברור וצלול הדבר, שאם היו מרגילים את עצמם להחזיק את עניי ארץ ישראל בהרחבה, לא היו באים לידי שום ירידה והשפלה, לא בגוף ולא בנפש.
ובהקשר הזה הוזכר בשיעור גם בעל התניא, שגם הוא אסף כסף רב לעניי ארץ ישראל. מלשינים העלילו עליו שהוא מעביר כסף לטורקים, אויבי השלטון, ובגלל זה נאסר. גם זה מלמד עד כמה היו מוכנים הצדיקים לסבול בשביל בני ארץ ישראל.
חסידי לכוביץ היו עניים מאוד, ובכל זאת נתנו למעות ארץ ישראל מן הלחם שחסכו מפיהם.
🔒 הסוד שלא גילה
מספרים בשם האדמו"ר מלכוביץ שפעם אחת התבטא כך: מרוב רחמנות על העניים והאביונים בחוץ לארץ, שלא יישארו בלי משען, אינני רוצה לגלות את הטעמים האמיתיים והכמוסים שבמצוות מעות ארץ ישראל. כי אילו גיליתי אותם, היו כולם נותנים את כל כספי הצדקה שלהם אך ורק בשביל ארץ ישראל.
המשפט הזה מלמד כמה גדולה הייתה המצווה בעיניהם. לא עוד צדקה בין שאר הצדקות, אלא דבר שיש בו סודות עמוקים, שאילו נודעו, היו מעמידים אותו מעל הכל.
מלכוביץ עברה נשיאות ארץ ישראל של כולל רייסין לקוברין, לתלמידו האדמו"ר רבי משה מקוברין. והיה הולך ומתעלה משנה לשנה בכוח המצווה הזאת, ואליו נוספו עוד ועוד חסידים.
החסידים מספרים בשם רבי יצחק מנשכיז שכמה חודשים אחרי פטירתו של רבי משה מקוברין, אמר צדיק זה לאנשיו שגילו לו מן השמים כמה גדולה ורבה מאוד מעלתו של רבי משה. והעיקר מחמת שני דברים: האחד, שהקפיד להתפלל בהשכמה, ותיקין. והשני, שהשתדל בכל כוחו בעניין מעות ארץ ישראל. ובזכותם נחשב בשמים מאוד מאוד.
רבי מרדכי מלכוביץ לא גילה את הטעמים הנסתרים של המצווה, כדי שלא יינטשו עניי חוץ לארץ.
👁️ "עיני ה' אלוקיך בה"
אחר כך עברה הנשיאות לאדמו"ר הראשון בעיר סלונים, בעל "יסוד העבודה". הוא היה מבאר: בני ישראל חייבים להתהלך בדרכי ה'. ומה הבורא, עיניו בארץ ישראל ודורש אותה, שנאמר "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", אף אתם, עיניכם צריכות להיות בה תמיד, ולדאוג לה.
ולא עוד, אלא שכאשר עיני ה' בארץ, הוא צופה ומביט גם על כל המחזיקים בה, הנותנים והעוזרים מכספם ומכוחם. אכפת לו מי דואג לארץ.
ובאותה תקופה היה חסיד ופרוש, עובד ה' בשם רבי יודל, שחי בצמצום גדול. לא היה לו ממה להתפרנס, ומעות שלחו לו קרובים מחוץ לארץ, רק כדי מזונו. ואף על פי כן, כדי שיוכל לזכות גם הוא במעות ארץ ישראל בכל יום, ויתר מרצונו על חלק ממזונו, ואכל רק סעודה אחת ביום.
חז"ל אמרו "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", ודרשו: אל תקרי "מהונך" אלא "מגרונך". מי שיש לו קול יפה, יכבד בו את ה'. ורבי יודל דרש זאת כפשוטו: אפילו תצטרך לחסוך מגרונך, מאכילתך, כבד בזה את ה'.
כמו שעיני ה' בארץ ישראל תמיד, כך צריכות עינינו להיות נתונות בה, והקדוש ברוך הוא משגיח על המחזיקים בה.
🛡️ "אלה התותחים שלנו"
שרידי החסידים זכרו את מעשהו של בעל "דברי שמואל" מסלונים. בכל שנה, בערב יום הכיפורים, היה מסתובב בעצמו בין המתפללים עם קופת הצדקה, ומקבל את נדבותיהם למעות ארץ ישראל. והיה אומר: אלה כלי הנשק שלנו. אלה התותחים שלנו. איך נגיע ליום הכיפורים בלי זה?
ובמכתב ששלח פעם לחסידים באמריקה, הסביר את דברי זקנו בעל "יסוד העבודה", שצדקה זו לארץ ישראל חשובה לפני הקדוש ברוך הוא כביכורים וכקרבנות.
מה הקשר לביכורים ולקרבנות? הוא מבאר: רבותינו זירזו את האנשים להפריש מעות ארץ ישראל בכל יום דווקא, כי על ידי ההפרשה והתרומה בכל יום נמשכת קדושה לכל המשא והמתן ולכל מעשי ידיהם. כמו בקרבן: כשזורקים את הדם, כל הבשר נעשה קדוש. וכמו בביכורים: הם מפשטים קדושה בכל הפירות הנותרים, ועל ידם שורה הברכה גם בגשמיות.
כך גם במטבע היומי. כשאדם מפריש בכל יום לארץ ישראל, כל הכסף שנשאר אצלו נעשה מקודש. וזה המתקת הדינים בשורשם, שהרי האדם נידון בכל יום.
ויש כאן לימוד גם לנו: כדאי לתת צדקה בכל יום, ועל ידי זה שורה ברכה בכל מעשה הידיים.
בעל "דברי שמואל" סבב בעצמו בערב יום הכיפורים עם קופת ארץ ישראל, כי זה הנשק לקראת יום הדין.
🛤️ נסיעה בשביל פרוטה אחת
על אחד מאדמו"רי השושלת מסופר שלפעמים כיתת את רגליו ליישוב מרוחק, שלא היו בו תורמים רבים. הוצאות הדרך עלו יותר ממה שאסף שם בשביל ארץ ישראל. ובכל זאת לא ויתר, ונסע.
והיה אומר: כדאי לטלטל ולהוציא את כל ההוצאות, על מנת שיזכה אפילו יהודי אחד לתת אפילו פרוטה אחת עבור ארץ ישראל.
במעשה הזה רואים שהוא האמין באמת במה שאמרו על רות: "האיש אשר עשיתי עמו". לא הנותן מזכה את האדמו"ר, אלא האדמו"ר מזכה את הנותן. אילו היה העיקר הכסף, לא היה כדאי לנסוע. אבל העיקר היה היהודי, שיהיה לו חלק בארץ ישראל.
גם בנו יחידו, האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע מסלונים, שנהרג בשואה, המשיך את מורשת אבותיו בכל הנוגע לחיבת ארץ ישראל. גם הוא נהג לבקר מזמן לזמן בריכוזי החסידים בעיירותיהם, לשבות אצלם, ולקרב את לבותיהם לאביהם שבשמים.
והחסידים היו נותנים בידו את מעות ארץ ישראל כאילו הם שוקלים עכשיו את מחצית השקל לבית המקדש. זה היה מחצית השקל של זמנם.
האדמו"ר נסע ליישוב מרוחק, אף שההוצאות עלו יותר מן התרומה, כדי לזכות יהודי אחד במצווה.
👝 הנרתיק שעבר את השואה
והסיפור האחרון, של כולל רייסין ושל השיעור. את מעות ארץ ישראל האחרונות שנשקלו בגולת פולין הביא לארץ חסיד ישיש בשם רבי יעקב, מאחרוני חסידי סלונים, שזכה לשמש את האדמו"ר עד רגעיו האחרונים.
רבי יעקב שמר במסירות נפש, בכל המצבים בשואה, על הנרתיק המיוחד למעות ארץ ישראל, שקיבל בשעתו מידי האדמו"ר. שני חפצים החזיק עמו בכל גלגוליו בשואה, ולא נפרד מהם: את התפילין הקדושות, כדי שלא יחסיר להניח אף יום, ואת הנרתיק של ארץ ישראל.
וכל פרוטה שנזדמנה לידו בשואה, היה משלשל לתוך הנרתיק לשם ארץ ישראל. ומפני שפחד שהמטבעות יאבדו את ערכם, כל פעם שהגיע למקום אחר החליף אותם למטבע המקומי, כדי שכשיגיע סוף סוף לארץ, יהיה להם ערך.
הוא האמין באמונה שלמה בקדושת המצווה הזאת, ונשא את הנרתיק על גופו תמיד, בתפילה שיינצל בזכותו. רבי יעקב עבר את כל מדורי הגיהנום של השואה, ואף עם הפרטיזנים. ובחסדי ה', בניסים גלויים, שרד, ויחד עמו שרד גם הנרתיק.
אחרי תלאות מרובות זכה לעלות לארץ, ולשקול במו ידיו את המעות לידי ראש הכולל בטבריה, האדמו"ר מסלונים. זו הייתה מחצית השקל האחרונה של כולל רייסין.
חסיד אחד שמר בשואה רק על תפיליו ועל נרתיק מעות ארץ ישראל, ובסוף הביא את המעות לטבריה.
🏡 בארץ, או מצפה לה
מה אנחנו לומדים מכל הסיפורים האלה? ראשית, כמה צריך לשמוח שאנחנו גרים בארץ ישראל. מה שדורות שלמים חלמו עליו, ונתנו בשבילו מן הלחם שבפיהם, הוא חיי היומיום שלנו.
שנית, הצדיקים לימדו יסוד גדול: לגבי ארץ ישראל יש שתי אפשרויות. או שאדם נמצא בה, או שהוא מצפה אליה. מי שמשתוקק לארץ ישראל, נחשב כאילו הוא חי בה, כמו שאמרו "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".
אבל צריך לדעת שגם ההפך נכון. אדם שנמצא בארץ ישראל, וכל הזמן חולם על חוץ לארץ, קונה רק דברים מחוץ לארץ, וכל לבו שם, איפה הוא באמת? ספק גדול. ומי שנמצא בחוץ לארץ, ובוקר צהריים וערב לבו בארץ ישראל, הוא נמצא בארץ ישראל.
ושלישית, כמה חשובה צדקה, ובמיוחד נתינה יומית. ואפשר לקחת מכאן עצה מעשית: להקים בבית קופה קטנה של "ארץ ישראל", ולשים בה מדי פעם, כדי לעזור בעזרת ה' לילדים, כשיגדלו, לקנות להם קרקע ובית בארץ ישראל. פרוטה לפרוטה מצטרפת.
בשביל זה קוראים את הסיפורים: כדי להתעורר מהם, ולראות כמה הם הרגישו את חשיבות ארץ ישראל. יזכנו ה' להיות מחוברים אליה בכל לבנו.
בין אם אדם גר בארץ ובין אם הוא מצפה לה, העיקר שלבו יהיה בה, ומטבע קטן בכל יום יכול לבנות קשר כזה.