📝 לא לשכוח את כל גמוליו
השיעור נאמר בשבוע של פרשת שלח, שבה קוראים על חטא המרגלים. הרב פתח ברעיון שהיה קרוב מאוד ללבו: שכל אחד ירשום לעצמו, בפנקס מיוחד, את ההודיות ואת הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו. כך מקיימים את ציווי דוד המלך: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו". לא לשכוח שום דבר ממה שגמל עמנו ה' יתברך.
ולמה זה קשור לפרשת השבוע? חטא המרגלים היה חטא של לשון הרע. ואין תיקון טוב יותר ללשון הרע מאשר להודות לה'. כמו שמובא בסידורים, שבמילים "להודות לך" יש לכוון: שלא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע.
ההפך מן החטא החמור ביותר שלנו, לשון הרע, הוא ההודיה. מי שרושם את הניסים שעושה עמו בורא עולם, זוכר אותם ומספר אותם לבניו ולנכדיו, מתרגל לראות את הטוב. ומי שמתרגל לראות את הטוב, מתקן בדיוק את מה שהמרגלים קלקלו.
ומכאן לשאלה הגדולה של הפרשה: מה היה כל כך חמור בחטא המרגלים?
ההודיה היא ההפך הגמור של לשון הרע, ולכן היא התיקון לחטא המרגלים.
😢 בכייה לדורות
המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל, והעונש היה חמור יותר מכל דבר שבתורה. על חטא העגל, שבו חטאו בעבודה זרה, עשו תשובה ונתכפר להם. כאן לא עזרה תפילת משה רבנו, ולא עזרה תשובתם. נגזר על כולם למות במדבר, ארבעים שנה, ואף אחד מהם לא ייכנס לארץ.
ולא עוד, אלא שאמרו חז"ל: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות. וכמו שדייק הרמב"ן מן המזמור בתהלים: "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם, וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת". מפורש בדברי דוד המלך שכל הגלות, כל הצרות, נובעות מאותו חטא.
וכל אחד שואל: מה היה כל כך נורא? למה הקפיד בורא עולם כל כך?
הרב ענה: בורא עולם מקפיד מאוד כשמדברים רע על ארץ ישראל. ארץ ישראל היא בבת עינו של בורא עולם. מי שפותח את ספר התורה רואה שהקדוש ברוך הוא חוזר ומדבר עליה שוב ושוב. בפרשת לך לך, הדיבור הראשון לאברהם: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". בברית בין הבתרים הוא מבטיח לו את הארץ. בברית מילה הוא מבטיח לתת לזרעו את הארץ. וכך ליצחק וליעקב. ובקריאת שמע: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה". בורא עולם מקפיד מאוד אם מזלזלים במתנה הנפלאה שלו.
העונש על חטא המרגלים היה חמור מכל, ולפי הרמב"ן ממנו נובעת כל הגלות.
🧱 כי רצו עבדיך את אבניה
אמרו רבותינו: מתי תבוא הגאולה? כשבני ישראל יאהבו את ארץ ישראל, ויתקנו את חטא המרגלים, שהיה זלזול בארץ. כשיאהבו אותה וישמחו בה, אז תבוא הגאולה.
כך מדייק ספר הכוזרי, וכך מובא גם בספר חרדים, מן הפסוק: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד". ומתי יבוא המועד? "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". כשעם ישראל ירצו את אבני הארץ ויחוננו את עפרה, אז תבוא הגאולה השלמה.
ואם כך, אמר הרב, כמה עלינו להתחזק בהודיה. הרי בהודיה תלויה הגאולה. תיקון חטא המרגלים הוא ההודיה לה', ובמיוחד ההודיה על ארץ ישראל.
ובמיוחד מי שזוכה ליהנות מארץ ישראל, לגור בה, ללמוד בה, להתפרנס בה, חייב להרגיש את המתנה הנפלאה הזאת. ולשם כך עומד השיעור על דבר נפלא מאוד שיש בארץ ישראל, שיחזק בנו את ההרגשה הזאת.
הגאולה תלויה באהבת ארץ ישראל, ולכן ההודיה עליה היא עיקר תפקידנו.
🍞 לחם זו תורה
בפרשת עקב כתוב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם". כפשוטו, לא תהיה רעב. אבל זה קשה: האם זה כל השבח של ארץ ישראל, שלא רעבים בה?
רבנו בחיי מסביר: לחם זו תורה, כמו שכתוב "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי". הלחם הוא התורה, הדבר שמשביע באמת את האדם. ואומרת התורה: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה את הלחם הזה. בחוץ לארץ, מי שרצה ללמוד תורה, לא הייתה לו ברירה אלא להיות מסכן. בארץ ישראל מבטיחה התורה: תוכל ללמוד תורה ולא תהיה מסכן.
והרב הוסיף על דבריו מה שקרה בפועל. כל מי שלמד תורה בדורות שלפני כן היה עני מרוד. כולם מכירים את הסיפורים על הרב שך, שהייתה לו חולצה אחת. כשהיה צריך לכבס אותה, היה יורד לנהר, עומד בגופייה ובציצית, ומכבס את החולצה היחידה שלו. וכולם מכירים את סיפורי העוני העצום בישיבות.
ומי ידע אז על כוללים? היה כולל אחד, בקובנה, וזהו. לא היה מושג כזה. כולם עבדו, כי לא הייתה ברירה.
רבנו בחיי מפרש "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" על לימוד התורה: בארץ ישראל אפשר ללמוד תורה בלי עוני.
📚 מצב שלא היה אלפיים שנה
והנה, הגענו לארץ ישראל, ויש כוללים בלי סוף. נוספים ועוד נוספים: כולל בוקר וכולל ערב, כולל של שישי וכולל של שבת, ואפילו בבין הזמנים. דבר שבלתי ייאמן. מה קרה? כולם שואלים.
התשובה כתובה בתורה: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". תוכל ללמוד תורה, ויהיו כוללים, ויהיו מלגות, ויהיה מקור פרנסה, ותוכל ללמוד ועם זאת להתפרנס בכבוד. את התורה הקדושה לא תצטרך להיות מסכן בשביל ללמוד.
לכן כשהגענו לכאן, נוצר פתאום מצב חדש שלא היה כדוגמתו אלפיים שנה. כי כאן, בארץ, הבטיח לנו בורא עולם את טובת הארץ.
וכמה עלינו להודות על ארץ ישראל. כל פעם שאוכלים לחם ומברכים, לזכור גם את המתנה הנפלאה הזאת: מתנת ארץ ישראל, שבה אפשר לאכול את לחמה של תורה בלי מסכנות.
ובחוברת שיצאה בסדרה "עין לא ראתה" נכתב בהקדמה, בלשון נרגשת, שבורא כל העולמים בעשרות השנים האחרונות הגדיל את השפע והוריד לבניו האהובים, לומדי התורה, מזון אלוקי כמן משמים, ושאין מי שיוכל לספר אחד מאלף אלפי הנפלאות שעשה מזמן השואה ועד היום בבניין עולם התורה, בתקומה פלאית וחסרת כל סיכוי.
בשובם לארץ זכו ישראל לעולם תורה רחב שלא היה כדוגמתו בגלות, וזו הבטחת התורה.
📞 שלוש שיחות ביום אחד
יש אנשים שאינם אוהבים שמספרים להם סיפורים. אבל רבי חיים שמואלביץ אמר: אדרבה, כדי להוריד אמונה אל הלב יש לספר סיפורים. וכן ציוונו דוד המלך: "שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו". ובאותה חוברת מובאים סיפורים רבים.
באחד מהם מסופר על משפחת אברך עם שני ילדים, שבמשך כמה חודשים לא קיבלה מלגה מן הכולל. ובנוסף, התבשרה האישה שעומדים לפטר אותה מעבודתה. המצב היה קשה. ניסו לדבר על לב המעביד, אבל הוא טען שיש לו התחייבות קודמת. יום הפיטורים הגיע. האישה נשארה עצובה בבית, והבעל הלך בלב כבד לכולל.
באותו יום הגיעו שלוש שיחות טלפון. הראשונה נשאה בשורה טובה, והשנייה בישרה על מלגה לא צפויה. אבל השלישית הייתה המפתיעה ביותר. לפני כשנתיים השכירו בני הזוג את דירתם לזוג אחר לשלושה חודשים. יום אחד נעלמו השוכרים, והשאירו חוב של אלפי שקלים. בני הזוג כבר התייאשו מן הכסף.
והנה, ביום הפיטורים, טלפון: אנחנו אלה ששכרנו מכם את הדירה. רצינו להתנצל. נקלענו לחובות גדולים ולא הייתה בידינו פרוטה. עכשיו התאוששנו. אנחנו מפקידים לכם היום חלק מן החוב, ואת השאר נפקיד בחודשים הקרובים. האישה לא יכלה לדבר. היא פרצה בבכי והודתה לבורא העולמים, שידע לשלוח לה את השיחה המנחמת ברגע המתאים כל כך.
יהי רצון שנזכה לרשום את הסיפורים, לזכור אותם, ולהודות ולהלל על טובת הארץ מאוד מאוד.
סיפור השגחה מעולם הלומדים מלמד כמה צריך לספר ולזכור את חסדי ה'.